הימין לא מכיר בלגיטימיות של שלטון המרכז-שמאל. סילמן היא ההוכחה

להגיע לשלטון בקולות המרכז זה בסדר, אבל לתת למרכז לשלוט – זה לא. עדית סילמן ונפתלי בנט (צילום: יונתם זינדל / פלאש 90)

אחרי שנפתלי בנט הכריז בדרמטיות במהלך אירועי מאי 2021 שהאופציה של ממשלה עם יאיר לפיד ירדה מהפרק, ניסה לעזור לבנימין נתניהו להקים ממשלת ימין "על מלא", הבין שזה לא אפשרי כי פשוט אין מספיק ידיים שיתמכו בממשלה כזו, ואז חזר לזרועותיו של לפיד, הייתי בין (המעטים, אני חייב לומר) שכתבו שאין סיבה להעניק לבנט אפילו תפקיד סגן שר במשרד החקלאות.

"לבנט לא היו ואין קלפים", כתבתי במאי 2021, "לא היתה ואין לו משמעות או משקל. רק אדם אחד יכריע אם נלך לבחירות חמישיות או לממשלת לפיד וקוראים לו גדעון סער. ירצה בחירות, יהיו בחירות. ירצה ממשלת לפיד, תהיה ממשלת לפיד. ירצה ממשלת ביבי, תהיה ממשלת ביבי (אבל זה אנחנו יודעים שהוא לא רוצה). זה היה הסיפור מהרגע שהוכרזו התוצאות הסופיות, וזה הסיפור עכשיו… בנט הוא קישוט".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ובכל זאת, לפיד החליט להעניק לקישוט הזה את ראשות הממשלה וליד ימינו (ימינו במלוא המובן המלה) איילת שקד את תפקיד שר הפנים, בנוסף לתפקידים וכיבודים נוספים. פרשנים הסבירו שזה בגלל שהוא כבר הבטיח לבנט רוטציה בתפקיד ראש הממשלה לפני שבנט שבר את הכלים בסגנונו הילדותי המוכר, אחרים הסבירו שלא היתה לו ברירה (מה שכאמור לא היה נכון).

הועלתה גם הטענה שלפיד האמין שצירוף ימינה על מצביעיה הדתים-לאומים יתחיל תהליך של פיוס ואיחוי בחברה הישראלית. כך או כך, כל המהלך נבנה על האמון, או בעצם על האמונה, שבנט וימינה יקיימו את ההבטחות שלהם, ואחרי שיישבו שנתיים וחצי בשלטון, יאפשרו את העברת השלטון לראש ממשלה מהמרכז, מרכז שמאל אפשר אפילו לומר.

ובכן, בנט אכן קיבל את ראשות הממשלה, ונהנה מכל העולמות. מצד אחד, הוא נשאר נאמן לרעיונות הימין, שלל בגלוי ובמוצהר כל אפשרות של מו"מ עם הפלסטינים והמשיך לקדם התנחלויות ושכונות במזרח ירושלים, ושקד אפילו עלתה עליו עם חוק האזרחות הגזעני ועכשיו עם הקמת ישובים מיותרים בנגב כ"מענה ציוני" לפיגוע בבאר שבע.

מצד שני, בנט נהנה מהסלחנות ואפילו החיבה השמורות בעולם לכל ממשלת מרכז-שמאל בישראל, גם אם היא לא מקדמת את סיום הכיבוש אפילו במילימטר. ככה היה עם ממשלות בראשות העבודה בשנות ה-90  או אפילו ממשלות שהעבודה או ציפי לבני השתתפו בהן. כך גם עכשיו אצל בנט. בנוסף, בנט נהנה גם מהוקרת תודה מרוב מצביעי המרכז-שמאל בישראל על כך ששחרר מהסיוט ששמו ביבי.

בניגוד למה שלפיד אולי קיווה, הקמת ממשלה בראשות איש הימין הדתי לא הביאה לשום פיוס בחברה הישראלית. כמעט להפך. החברה הישראלית מפולגת ומפוצלת כפי שלא היתה עשרות שנים, אולי מאז ימי ממשלת רבין. לא ברור אם לבנט היתה בכלל את היכולת להוביל את אותו ציבור ציוני-דתי שבחר בו למהלך של פיוס עם המרכז-שמאל היהודי ועם הציבור הפלסטיני, בין אם הוא מיוצג על ידי מנסור עבאס ובין אם הוא מיוצג על ידי הרשימה המשותפת, אבל לא נראה שהוא בכלל ניסה.

איילת שקד, לעומתו, טיפחה את אש השנאה והביזוי של השמאל והפלסטינים כל בוקר מחדש. כך או כך, עם או בלי קשר לבנט ושקד, ההסתה נגד השמאל והדה הלגיטימציה של הפלסטינים הגיעו לשיאים חדשים בימי ממשלת בנט.

לא התכוון לשבת תחת ראש ממשלה שלא מהימין. בנימין נתניהו ובני גנץ (צילום: אורן בן חקון / פול)

את התמורה לכך שקיבל ראשות ממשלה עם ששה מנדטים, בנט אמור לתת על ידי תמיכתו בממשלה בראשות המרכז-שמאל. זה לא עניין פורמלי. העובדה שאנשי ימין מובהקים כמו מפלגת ימינה, בתוספת גדעון סער, יישבו בממשלה כזו היתה אמורה להעניק לשמאל-מרכז ולקואליציה שהקים עם רע"מ – ואולי בעתיד גם עם הרשימה המשותתפת – את הלגיטימציה שאיבד בעשרים השנים האחרונות. זה היה הדיל.

עכשיו, אחרי פרישתה של עדית סילמן מהקואליציה, הסיכוי למימוש הדיל הזה נראה נמוך מאוד, אולי אפילו קלוש או אפסי. בנט אמור לפנות את מקומו ללפיד עוד שנה וחצי, כך שאיננו יודעים – ואולי לעולם לא נדע – אם בכוונתו לממש את הרוטציה הזו.

אבל המעשה של סילמן, בתוספת העובדה שמרגע הקמת הממשלה שקד לא הפסיקה לעבוד אצל הימין, ואצל הימין בלבד, מצביעים על כך שהימין של ימינה לא מתכוון למלא את חלקו בהסכם. לקבל את השלטון בקולות המרכז-שמאל? בהחלט. להסכים שהמרכז-שמאל ישלוט? השתגעתם? בחיים לא.

בנט לא שלח את סילמן לפרוש. זה ברור. הרי הפרישה שלה עשויה בסבירות גבוהה לקצר את ימי הממשלה בראשותו ולסיים למעשה את הקריירה הפוליטית שלו, שכן גם אם יצליח לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות, עניין מוטל בספק, קשה לראות איך הוא יחזור אי פעם לכיסא ראש הממשלה. אבל זו בהחלט הוכחה שהוא לא הצליח להטמיע אפילו בקרב ששה חברי מפלגתו (אחד פרש עוד לפני השבעת הממשלה) את המחויבות להדדיות מול המרכז-שמאל.

הדבר המעניין הוא שמה שקורה עכשיו עם סילמן מזכיר את מה שראינו אצל בנימין נתניהו. הרי זה בדיוק מה שקרה בממשלה שהקים עם בני גנץ ב-2020. גנץ חילץ את נתניהו מהפסד בבחירות, מנע הקמת ממשלת מרכז-שמאל שתישען על הרשימה המשותפת, והעניק לנתניהו את ראשות הממשלה, בתמורה להבטחה לרוטציה. אבל לנתניהו, כפי שאנחנו מבינים היום, לא היתה שום כוונה לממש את ההבטחה, ונתניהו לא ישב אפילו יום אחד תחת ראש ממשלה שאיננו איש ימין.

בזמנו ההתחמקות הזו של נתניהו הוסברה כעניין אישיותי. הוא לא מסוגל לקיים הבטחות, נאמר אז, ולא מסוגל לוותר על השלטון. אבל נראה שיש פה משהו עמוק יותר. בעיני הימין, מותר לו בהחלט להגיע לשלטון בתמיכת מפלגות מהמרכז-שמאל, אבל אסור לו לשבת בממשלה בראשות מרכז-שמאל, חס וחלילה שיש בה מפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני. איסור מדאורייתא. כמעט כמו להכניס חמץ לבית חולים.

הלקח מהסיפור הזה הוא לא שאסור למרכז-שמאל לעשות דילים פוליטיים עם מפלגות ימין. אבל הוא בהחלט צריך לסמן שהוא חייב להציב גבולות ברורים לדילים האלה, ובוודאי שאסור לו להתבטל בפני הימין. אם לפיד היה מבין שבנט לא צריך להיות ראש ממשלה וגם אין שום סיבה להעניק לו את התענוג הזה, לא היינו מגיעים למצב המוזר הזה שבו השמאל-מרכז ויתר כמעט על הכל תמורת הבטחה להוביל את הממשלה, אבל מוצא את עצמו עוד זמן קצר בלי הישגים ובלי ממשלה.