newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הימין חתר לרפורמה משפטית מקום המדינה, אבל בכיוון ההפוך"

במשך רוב ההיסטוריה של ישראל, מפלגות הימין היו אלה שקידמו רעיונות של שוויון וניסוח חוקה, זכויות אדם וחירויות פרט. מה השתנה עכשיו? החוקרת דליה שיינדלין על ההיסטוריה של מאבקי החוקה בישראל, ומדוע המחנות הפוליטיים הפכו את עמדותיהם. ראיון

מאת:
הפגנה נגד הרפורמה המשפטית בחיפה, ב-27 במרץ 2023 (צילום: שיר תורם / פלאש90)

התנגדות חזקה ובלתי צפויה. הפגנה נגד הרפורמה המשפטית בחיפה, ב-27 במרץ 2023 (צילום: שיר תורם / פלאש90)

מאז ינואר, הפוליטיקה הישראלית סוערת סביב ה"רפורמה המשפטית" לכאורה שמנסה להעביר הממשלה. ניסיונה של הקואליציה לפגוע קשות במערכת המשפט – שלפי מבקרים, יסלול את הדרך להגשמת החלום הגדול ביותר של הימין הישראלי, סיפוח הגדה המערבית – היה אמור לעבור במהירות ובקלות. אך הוא נתקל בהתנגדות חזקה ובלתי צפויה, כשעשרות אלפי ישראלים יוצאים להפגנות ענק כל שבוע, כבר 17 שבועות רצופים. עוצמתה ותדירותה של המחאה כופפה את ידו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ולפני כמה שבועות הוא הכריז על עצירה זמנית של החקיקה.

מאז ההודעה של נתניהו, אף צד לא נסוג מעמדותיו. אך ההפוגה נותנת הזדמנות לבחון את ה"רפורמה" המוצעת ואת ההתנגדות לה במבט רחב יותר. אף שנראה כי גם החקיקה וגם ההתנגדות צצו יש מאין, לשני הדברים יש שורשים היסטוריים עמוקים, שמן הראוי להתייחס אליהם – ושמעוררים חששות רבים.

כדי לשפוך אור על ההיסטוריה הזאת, ועל הכיוונים העתידיים שאליהם הולכים שני הצדדים, דיברנו עם ד"ר דליה שיינדלין, חוקרת ואנליסטית דעת קהל מובילה (ואחת ממייסדות מגזין 972+), שחקרה את מערכת המשפט הישראלית ארוכות, ושספרה בנושא צפוי להתפרסם בסוף השנה.

דליה שיינדלין (צילום: אורן זיו)

דליה שיינדלין (צילום: אורן זיו)

שיינדלין מציעה כאן תובנות בנוגע לאבולוציה שעבר תפקידה של מערכת המשפט בפוליטיקה, הן של הימין והן של השמאל הישראלי, ומדוע חלקים שונים בחברה הישראלית התנגדו היסטורית לשימוש במערכת המשפט כדי לרסן את כוחה של הממשלה. התובנות האלה צריכות להדאיג את מי שחושבים שההתנגדות הנוכחית פועלת למען הצדק ולהגברת השוויון. שיינדלין טוענת כי המחויבות לרעיונות האלה שברירית יותר ממה שרבים מקווים.

רבים חושבים שהמאבק הנוכחי על פני מערכת המשפט פתאומי למדי. כמה זמן הימין רוצה לבצע רפורמה במערכת המשפט? זה באמת דבר חדש?

בטווח הקצר יותר, הייתי אומרת שהימין התחיל לדבר על חלק מרכיבי הרפורמה המשפטית בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21. אבל חשוב להסתכל גם על הטווח הארוך: הימין בישראל רצה סוג כלשהו של רפורמה משפטית מאז קום המדינה. אבל אז הימין קידם חוקה, בתי משפט עצמאיים יותר, עליונות החוק וזכויות אדם ופרט.

סליחה, אמרת שהימין תמך בחוקה?

כן! מנחם בגין היה תומך נלהב בחוקה, אפילו לפני החלטת הררי (החלטה של הכנסת משנות ה-50 שבה נקבעה מערכת של חוקי יסוד במקום חוקה רשמית). חוקי היסוד (כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק) עברו בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה תחת ממשלת ימין בהובלת הליכוד. אנשי הליכוד עמדו בחזית החקיקה הזאת, יחד עם מפלגות האופוזיציה, בעיקר מפלגת המרכז, שינוי. והחוקים עברו לבסוף, בתמיכת ח"כ אחד מהמפד"ל. זה היה שינוי שהימין רצה, והיה שילוב מסוים של נסיבות שהוביל גם את הימין וגם את השמאל לתמוך בחוקי היסוד האלה.

זו בוודאי לא היתה הרפורמה שעומדת כיום על הפרק, שבמסגרתה הימין רוצה להגביל, אם לא למחוץ לגמרי, את עצמאות מערכת המשפט. אבל היסטורית, הימין הישראלי תמך בעצמאות מערכת המשפט, וקידם את תפקידה כמרסנת את כוחם של נבחרי הציבור. ניתן לומר שיש בכך מן הציניות, מכיוון שהם לא היו בשלטון בשנים המוקדמות לקיומה של המדינה, אז ברור שהם רצו הגנה על האופוזיציה ועל הפרט. אבל הם גם היו מאוד מחויבים אידיאולוגית, כליברלים, לזכויות פרט ולהגנה ליברלית על הזכויות האלה. צריך לזכור שמתחילת דרכו, הימין בישראל התחבר למפלגות ליברליות, בניגוד למפלגות בעלות נטייה סוציאליסטית.

מנחם בגין נואם בכנסת, ב-10 במרץ 1974 (צילום: משה מילנר / לע"מ)

היה תומך נלהב בחוקה. מנחם בגין נואם בכנסת, ב-10 במרץ 1974 (צילום: משה מילנר / לע"מ)

אז כשאנחנו מדברים על הרפורמה המשפטית המסוימת שמנסים להעביר עכשיו, צריכים לזכור שהיא ההיפך ממה שהימין בישראל תמך בו היסטורית, ולא בעבר הכל כך רחוק. לא צריך ללכת עד 1948 כדי למצוא את המחויבות הזאת למערכת משפט חזקה. למעשה, במצע של מפלגת הליכוד בין 1973 ל-1977, הם פרסמו טיוטה מפורטת ויפה מאוד לחוקה, שכוללת הבטחה לשוויון, זכויות אזרח, זכויות אדם – כל הדברים הרגילים שרואים לרוב בחוקה.

אפילו אני לא ידעתי את זה עד לאחרונה, אבל ב-1993, אחרי העברת חוקי היסוד, מרכז הליכוד פרסם מסמך שמתגאה כיצד הם סייעו לקדם את מה שהם כינו בשם "מהפכה חוקתית". זה אירוני מאוד, מכיוון שעכשיו הם מאשימים את השופט בדימוס אהרון ברק בכך שהמציא את "המהפכה החוקתית" ב-1995. הם כל כך צבועים. במסמכים הפנימיים שלהם אפשר למצוא דברים כמו שמחה על העברת חוקי היסוד וגאווה על קביעת עליונות החוק בישראל, כולל הטלת הגבלות על בית המחוקקים. זה הכל במסמכים האלה. זה די מדהים.

אז איך הליכוד ומפלגות ימין אחרות הגיעו מתמיכה גלויה באידיאלים ליברליים כמו שוויון וזכויות אזרח למסלול האי-ליברליזם שהן נמצאות בו היום?

ראשית, כל מי שנמצא בשלטון מספיק זמן מנסה לקבע את כוחו. זה לא היה מקרי שדוד בן גוריון כל כך התנגד לחוקה בימים הראשונים לקיומה של המדינה. בין השאר, הוא לא רצה שיגבילו את כוחו. וזה לא מקרי שכשהימין נמצא בשלטון, הוא משתכר מהכוח ורוצה להתנגד לכל מגבלה עליו.

אבל איך הימין באופן מיוחד נע לכיוון של האי-ליברליזם? אני חושבת שזה שילוב של כמה דברים. ראשית, הברית ההיסטורית עם המפלגות הדתיות, שבוא נודה על האמת, היתה גם ברית שהשמאל עשה בעבר. מפא"י קבעה את הטון הזה אחרי שהתעקשה שהחרדים ייכנסו לקואליציה הראשונה, על חשבון המפלגות הערביות. במילים אחרות, הם רצו להסתמך רק על מפלגות היהודיות, ולכן היו זקוקים לחרדים בקואליציה.

כבר בהתחלה, הם היו נתונים למשא ומתן קואליציוני סביב דרישות החרדים. וכשהחרדים לא קיבלו את מה שרצו, הם יצאו מהממשלה. זה קרה כבר בראשית ימי המדינה, ולכן חשוב לומר שגם השמאל היה במצב הזה. אבל הימין, אחרי שהשיג את השלטון, היה צריך להחיות את השותפות עם החרדים. כדי שהחרדים יהיו בקואליציה, תמיד צריך להתפשר על עקרונות חוקתיים יסודיים – בעיקר עקרון השוויון, ובמיוחד שוויון בכל הנוגע לשירות צבאי.

גורם נוסף הוא עלייתו של נתניהו והפופוליזם האי-ליברלי ברחבי העולם. לנתניהו תמיד היה סגנון פופוליסטי. הוא תמיד תקף את התקשורת, תמיד שילהב את ההמונים, תמיד גרם לאנשים לקרוא סיסמאות, תמיד היה באגו טריפ. כשחזר לשלטון ב-2009 (בפעם הראשונה מאז 1999), כבר שטף את העולם גל של פופוליסטים לאומנים אי-ליברלים. אנחנו שוכחים שהדור הראשון של הפוליטיקאים האלה הגיע באמצע שנות ה-2000, בשנים לפני חזרתו של נתניהו לשלטון. הם כולם קידמו אג'נדה של התנגדות להגירה ושנאת זרים.

מישהו שנשמע לגמרי כמוהם בזמנו היה אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו. בבחירות ב-2009 ליברמן זכה ב-15 מנדטים – המספר הגבוה ביותר של מנדטים שקיבל לפני או אחרי. ונחש מאיפה הגיעו המנדטים האלה? מהליכוד. זו התיאוריה שלי, ואמנם אי אפשר להוכיח אותה, אבל אני חושבת שזה מה שהכניס את נתניהו למשחק האי-ליברלי, מתוך מודעות להשפעתו של ליברמן, או גם בלעדיה. נתניהו לקח את הכישורים שכבר היו לו, הלך בעקבות המגמה העולמית, וחיסל את המתחרה המאיים ביותר שלו. פתאום, הוא והמפלגה שלו צללו עמוק לתוך האג'נדה הפופוליסטית-לאומנית של האי-ליברליזם.

אם ב-2011 היה ליברמן בין בולמי המחאה הרוסית – הפעם והוא ואנשיו הם מהמניעים אותה. ליברמן ונתניהו בכנסת, אוקטובר 2017 (יונתן זינדל / פלאש 90)

המתחרה המאיים ביותר. אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו בכנסת, באוקטובר 2017 (יונתן זינדל / פלאש 90)

הקואליציה שנתניהו הרכיב עם ליברמן קידמה חקיקה אי-ליברלית שנועדה להפחיד את האזרחים, בעיקר הפלסטינים: חוק החרם, חוק הנכבה, הארכה של חוק האזרחות שמונע איחוד משפחות. ואז, כמובן, הם התחילו לנסח ולדון בחקיקה שנועדה לאיים על החברה האזרחית וקבוצות שמאל. ואנחנו רואים שגם הניסוחים הראשונים של חוק הלאום נעשו בכנסת הזאת.

נגד החוקים האלה הוגשו עתירות, ובית המשפט העליון לרוב הותיר אותם על כנם. אבל זה בכל מקרה הרגיז את הימין, מכיוון שהם לא אוהבים את העובדה שבית המשפט בכלל פסק בדברים האלה, ושבמקרים נדירים אף פסק נגדם. הימין התחיל להשתמש ברטוריקה שעושה דה לגיטימיזציה לפעילות בית המשפט העליון, וניסה להעביר חוקים שיגבילו את סמכותו. אבל לא היה לזה מומנטום אז. זה לא התיישב עם התוכנית הפוליטית הרחבה יותר.

ב-2012, בדיוק באמצע הקדנציה של הכנסת ה-18, הוקם פורום קהלת. מאז, קהלת עמדו מאחורי חוק הלאום וחלקים גדולים מהרפורמה השיפוטית. כתוצאה מכך, הארגון סופג הרבה מאוד אש לאחרונה. עד כמה הפורום הזה באמת משפיע? והאם החקיקה שמנסחים בקהלת משקפת אידיאולוגיה אמריקאית או ישראלית יותר?

עד כמה שאני מבינה, קהלת הוקם במידה רבה לפי המודל של האגודה הפדרליסטית (ארגון שמרני וליברטריאני) בארה"ב. במובן הזה, זה נראה כאילו שהשילוב הגרוע ביותר של המגמות הפופוליסטיות הימניות והלאומניות באירופה ובארה"ב התמזג בישראל בתחילת שנות העשרה של המאה ה-21. חברי ליכוד ופוליטיקאים ימנים רבים יצרו קשרים עם קהלת ועם משה קופל (מייסד קהלת), ובהם מיקי איתן, צביקה האוזר ואיילת שקד.

קהלת בעצמם מאוד חשאיים. מדהים לראות את הצביעות חסרת הבושה שלהם כשהם מדברים על קידום הדמוקרטיה והשבת האיזון בין ענפי הממשל השונים, זכויות הפרט וליברליזם. אני לא יודעת אם הם ממש משתמשים במילה "שקיפות", אבל הם בוודאי מציגים את עצמם כאבירי הדמוקרטיה בזמן שהם מסתירים ללא בושה את המקורות הכספים שלהם. והם גם לא ממש מדברים על כל מה שהם עושים בפועל. אפשר למצוא את ניירות העמדה שלהם באינטרנט, אבל הם נזהרים לא לחשוף את התוכניות ואת העמדות המלאות שלהם בכל הנוגע למערכת המשפט. האתר שלהם עמום באופן אסטרטגי.

קהלת מייצגים את התערובת האידיאולוגית של הימין. זו לא העתקה והדבקה מדויקת של מדיניות השמרנים בארה"ב, אבל הם כן משתמשים בטקטיקות ובשפה אמריקאית, כמו הדגש על חירות וליברטריאניזם. והם עושים את זה כדי לקדם אג'נדה אולטרה-לאומנית וסיפוחית ישראלית, שתומכת בשליטה בלתי מרוסנת של הרשות המבצעת.

מייסד פורום קהלת, משה קופל, בכנס של הפורום במרכז מורשת בגין בירושלים, ב-24 באוקטובר 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

קהלת מייצגים את התערובת האידיאולוגית של הימין. מייסד פורום קהלת, משה קופל, בכנס של הפורום במרכז מורשת בגין בירושלים, ב-24 באוקטובר 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

אמרת קודם שדמויות כמו בן גוריון, שקשור לציונות הליברלית, לא תמכו במוסדות ליברליים חזקים ורעיונות כמו שוויון וחוקה. כיצד השמאל הישראלי הפך למגן הליברלי של הדמוקרטיה, ועד כמה זה חדש? זה יהיה ציני לומר שהתמיכה של המרכז והמרכז-שמאל במערכת המשפטית מבוססת רק על ההתנגדות לימין?

זכויות אזרח היו מושג ליברלי כבר בשנות ה-70, אם כי לא בהכרח משמאל. הרעיון של הגנה על זכויות הפרט, של העדפת הפרט על פני הקולקטיב – היה מנוגד לרעיונות שבהם החזיקו מפלגות השמאל מפא"י ומפ"ם, שתיאורטית היו מחויבות לסוציאליזם.

הדרך הקלה ביותר לענות על שאלתך תהיה לומר שבשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, שמאל הוגדר כמי שנוטים לכיוון של עקרונות סוציאליסטיים, בפועל או בחזון האידיאלי; וימין כמי שנוטים לכיוון של זכויות ליברליות וערכן של חירויות הפרט. השאלה הפילוסופית שפילגה בין ימין לשמאל היתה קולקטיביזם לעומת אינדיבידואליזם.

כמובן שההבדל הגדול הנוסף היה קשור לסוגיות לאומיות. הימין בישראל שאף לארץ ישראל השלמה, ואילו השמאל עשה פשרות על הנייר וקיבל את תוכנית החלוקה – ללא שמחה מרובה. בן גוריון מעולם לא אהב את הוויתור על ארץ ישראל השלמה, אבל הם קיבלו את ההחלטה הזאת. זה לא היה כל כך רלוונטי בזמנו, כי ישראל לא שלטה על השטחים האחרים.

השינוי האמיתי התרחש בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. נדרשו 10 שנות כיבוש ושהשמאל יודח מהשלטון כדי להכיר במציאות. השמאל התחיל להתנגד למדיניות הכיבוש, מכיוון שחשב שהיא גרועה לישראל ולא כל כך נחמדה לפלסטינים, וכדי לנסח מדוע זה לא כל כך נחמד לפלסטינים, נראה שהפנימו בשמאל שהכיבוש הוא הפרה של זכויות אזרח ואדם. לא קשה לעשות את המעבר מהמחשבה הזאת לרעיון שזכויות אדם ואזרח חשובות גם בתוך ישראל.

ואז קרה משהו אחר. הכלכלה של ישראל השתנתה. ישראל עברה משבר כלכלי גדול, עם אינפלציה משתוללת ומשבר בנקים. תוכנית הייצוב של 1985 הפכה את ישראל לכלכלה מופרטת וגלובלית יותר. המשמעות היתה אימוץ של עקרונות "שוק חופשי". בין 1985 לתחילת שנות ה-90, כל התפיסה הכלכלית של ישראל השתנתה, וזה הלך ביחד עם תפנית ערכית לכיוון של זכויות וחירויות פרט – במילים אחרות, תפנית לכיוון של ליברליזם.

בחזרה לימין, למה זה קורה עכשיו, ב-2023? יש מי שאומרים בציניות שהרפורמה צצה פתאום בגלל משפט השחיתות של נתניהו. האם זה באמת כל כך פשוט, או שיש סיבה עמוקה יותר?

אני לא יודעת אם לשנה יש משמעות רבה מדי. מה שחשוב הוא ההתמזגות שמתרחשת עכשיו בין אינטרסים ארוכי טווח ואינטרסים מיידיים. כתבתי מאמר ב"ניו ריפבליק" בקיץ 2021 שבו אמרתי שאם נתניהו יזכה בבחירות הרביעיות (אחרי שלוש מערכות בחירות שלא השיגו הכרעה), השטח כבר מוכן לגמרי להתפוצצות על מערכת המשפט. זה התעכב רק בשנה כי הוא לא זכה בסבב הרביעי, אלא רק בחמישי.

אבל הדברים האלה קודמים למשפט נתניהו. בעשור שהוביל אליו, נשמעה קקופוניה של זעם ועוינות נגד בית המשפט העליון. והיא הגיעה מכל הצדדים, אם קוראים עיתונות ימנית, מ"ישראל היום" דרך "ערוץ 7" ועד "מקור ראשון", וכמובן ברשתות הימניות. זה התגבר עד כדי כך שחשבתי שאנחנו הולכים לקראת אסון, וברגע שהוגש כתב אישום נגד נתניהו בתחילת 2020 ובזמן המשפט שלו ב-2021, זה היה רק עניין של זמן.

ואז מסתכלים על המגמות ארוכות הטווח. החרדים תמיד שנאו את האקטיביזם השיפוטי, או כל מה שעשתה מערכת המשפט בפסיקות שתמכו בהפרדת הדת מהמדינה, אפילו בדברים קטנים, שבקושי קידמו את העניין. החרדים תמיד חששו שבית המשפט יכניס את השוויון לחוק הישראלי, ושזה יוביל בסופו של דבר לביטול הפטור שלהם מגיוס.

ויש גם את קהילת המתנחלים, ששונאת את בית המשפט זמן רב, אפילו שהוא תמך בפועל ב-90% מההתנחלויות. אבל הם לא רואים את זה ככה – מתנחלים רואים רק את הפסיקות הבודדות שבהן בית המשפט העז לפסוק נגד התנחלות. בדרך כלל יש להם תחושה שבית המשפט העליון תומך יותר מדי בזכויות האדם של כולם ולא נותן עדיפות לפרויקטים של התנחלות, בכל מה שיוצא נגד השליטה המוחלטת וההתרחבות שלהם.

אי אפשר להאשים רק את הדתיים. גם כוחות הביטחון פעלו במשך ההיסטוריה הישראלית מחוץ לגבולות החוק, והם לא אוהבים שהחוק מגביל אותם, בין אם מדובר בבית המשפט העליון או ביועצים המשפטיים. גם הם נמצאים בחבילה הזאת.

אם מדברים על מגמות היסטוריות ארוכות טווח, במאמר שפירסמת כאן לא מזמן את כותבת על סדרה של ניסיונות כושלים לכתוב חוקה. פלגים פוליטיים שונים בישראל התנגדו לחוקה, בעיקר כי הם התנגדו להכנסת ערך השוויון לחוק הישראלי. בניגוד לניסיונות הקודמים שהובילו פוליטיקאים, נראה שהקריאות לשוויון ולחוקה כיום מגיעות מהציבור. זה משנה את ההערכה שלך לגבי תנועת המחאה הנוכחית?

>> בן גוריון לא רצה, החרדים סירבו: כך נשאר השוויון מחוץ לחוקי היסוד

זה לא כל כך חסר תקדים. במאמר התמקדתי בניסיונות הפוליטיים לנסח חוקה, אבל ראוי לציין שבשנות ה-80 היתה תחושה שמפלגות הקואליציה נגועות בשחיתות ועסוקות רוב הזמן בסחר-מכר פנימי. היתה הרבה אי שביעות רצון ציבורית. באותו זמן הוקמה תנועה בשם "חוקה לישראל", והם ארגנו הפגנות המונים ברחובות. כמו היום, גם אז לא אנשי שמאל הובילו את ההפגנות, אלא בעיקר אנשי מרכז, מעמד ביניים, מהאליטות הבורגניות והמשכילות.

מהצד הפלסטיני, יש את מסמכי החזון הערבי מתחילת שנות ה-2000, שנוסחו על ידי מנהיגים וקבוצות חברה אזרחית בקרב אזרחי ישראל הפלסטינים. הם התחילו בסדרה של דיאלוגים ארוכי טווח שנמשכו עד אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, שבסופם נוסחה סדרת מסמכים שמכונה "החזון העתידי של הערבים ה-פלסטינים בישראל". ההנהגה הערבית הרגישה שמי שמוביל את המאמצים לכינון חוקה הם הוגים יהודים-ציונים, והם לא באמת מתייחסים לשיקולים הממשיים של פלסטינים בישראל, ולכן הם פתחו במאמצים משלהם. אני, אגב, חושבת שהמאמצים הפלסטיניים האלה הפכו לאבן בוחן עבור הימין: זה חלק ממה שהניע את העוינות של ליברמן, התחושה שהפלסטינים מנסחים משהו שנתפס בעיני יהודים כעקרונות נוקשים למדי, ושהיהודים חשים מאוימים מהם.

במשך שנים רבות זה היה מאוד מפתה עבורי לחשוב שהחטא המקורי היה היעדר החוקה, ושנוכל לפתור את הכל אם רק תהיה לנו כזאת. אבל חוקה לא פותרת דבר – תסתכלו על ארה"ב. אנשים חשבו על ניסוח חוקה לאורך כל ההיסטוריה של ישראל, אבל יש סיבה שהרעיון הזה לא התממש לעולם. אנחנו צריכים לזכור שעד שלא נפתור את הסתירות היסודיות האלה, לא נוכל להעביר חוקה, או שנעביר חוקה מלאת פשרות.

אני לא מתכוונת לזרוע ייאוש. זה לא חייב להיראות ככה, אם רק נוכל להסכים ששוויון הוא ערך יסוד, זו תהיה נקודת התחלה מצוינת.

נייט אורבך הוא עיתונאי מבוסטון, שיושב כיום בירושלים. המאמר הופיע במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf