newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קלינטון מייצגת את ההליכה של המפלגה הדמוקרטית שמאלה

היא תומכת בהעלאת שכר המינימום, רפואה ציבורית ובהעלאת מסים לעשירים וניצבת בשמאל המפלגה שלה בשורה של סוגיות מרכזיות אחרות. היא נצית רק במדיניות החוץ. אז למה בשמאל מנפנפים את הילרי קלינטון? מאמר תגובה

מאת:

כותב אורח: אסף אורון

אני לא מאמין שאני כותב מאמר בעד הילרי קלינטון לשיחה מקומית. או בכלל, לאנשהו. הצבעתי נגדה פעמיים בפריימריז, ב-2008 ו-2016. אוהד שרוף של קלינטון אני לא. אבל מכיוון ש”מקומית” הוא האתר החביב עלי בשפה העברית, הפריע לי לקרוא כאן שהבחירות בארה"ב הן "בין הימין לימין הקיצוני". זה מה שכתב כאן לפני שבועיים מיכאל סולסברי-כורך, בלוגר "מקומית", במסגרת המסר הכללי שכביכול "אין הבדל מהותי בין הדמוקרטים לרפובליקנים". נו באמת.

בחירות זה לא תכנית כבקשתך

כמה מילים, לא שלי, על מנטליות בחירות-הבוטיק שהשתלטה על השמאל לאחרונה. פתאום כל מועמדת או מפלגה צריכה לעמוד במינון המדויק של שמאלנות שאני, הבוחר הספציפי, דוגל בה, ולעזאזל כל שאר 70 מיליון הבוחרים שגם לקולותיהם היא זקוקה. בארה"ב למשל, הדבקת התואר "ימין" למועמדים הדמוקרטים לנשיאות הפכה נוהל קבע בחוגי השמאל. רשות הדיבור לרבקה סולניט, סופרת אמריקנית מבריקה שהמציאה לפני כמה שנים את המושג Mansplaining – הסגברה. ב-2012, כתשובה לרדיקלים-בגרוש שהכריזו שאובמה "איבד את הזכות להיבחר מחדש”, היא כתבה מאמר, הנה קטע ממנו:

בדרך כלל בחירות ארציות מדכאות אותי, ואני מחפשת תקווה אמיתית בתנועות עממיות ברחבי העולם, ובשינויים מעודנים אך מעוררי השראה לעבר יותר חמלה ומקוריות. ובכל זאת, כל ארבע שנים שואלים אותנו אם אנחנו רוצים שידרכו לנו על כף הרגל, או שינסרו אותה בקרסול ללא הרדמה. התשובה השגורה בשמאל היא שאין הבדל בין שתי החוויות, ושהם מעדיפים שצ’ה גווארה יעניק להם פדיקור בספא. ראוי להזכיר, שפדיקור באדיבות צ’ה אינו אחת מהאפשרויות הקיימות… אולי כל זה קשור לכך שאותם אנשים [בשמאל] לא יהיו אלה שיסבלו [מהניסור], משום שמצבם הכלכלי והגישה שלהם לבריאות, חינוך וכו’, אינם נמצאים בסכנה אמיתית.

בחירות הן תמיד, ת-מ-י-ד הרע במיעוטו. גם החרמת הבחירות, או הצבעה עבור מועמדים חסרי-סיכוי, הן רע במיעוטו. לפעמים זה שווה את המחיר, כי ה"שמאל" הרשמי באמת הפך לימין מכל בחינה רלבנטית. כך היה למשל במקרה של החרמת הבחירות האישיות בין ברק לשרון ב-2001. אני גאה שהשתתפתי בחרם ההוא.

> הבחירות בארה"ב מתנהלות בין ימין לימין קיצוני

הילרי קלינטון בקמפיין בחירות (Nathania Johnson CC BY 2.0)

לא במקרה הקהילה השחורה לצדה. הילרי קלינטון בקמפיין בחירות (Nathania Johnson CC BY 2.0)

אז אולי קלינטון באמת ימנית?

ב-2008 לא אהבתי את המועמדת קלינטון. היא רצה על מסר חסר-השראה של "מגיע לי" ונוסטלגיה לימי שלטון בעלה. זה היה המסר הלא-נכון עבור הציבור הדמוקרטי, אחרי שמונה שנים של ריסוק כל מה שזז בידי ממשל בוש מול אופוזיציה רופסת. הניגוד האישיותי והביוגרפי בין קלינטון לבין אובמה היה אדיר.

אבל מי שבדק יותר לעומק חזר והדגיש שהבדלי העמדות בין קלינטון לאובמה פעוטים. גם הרקורד שלהם כסנאטורים מוכיח זאת: מדד מחקרי המדרג פוליטיקאים על רצף בין שמאל לימין לפי כלל ההצבעות שלהם, נתן לאובמה את המקום ה-18 משמאל עבור ארבע שנותיו בסנאט, ולקלינטון את המקום ה-15 משמאל עבור שמונה שנותיה שם. כן, לפי המדד הזה, הסנאטורית קלינטון הייתה טיפ טיפה שמאלה מאובמה הסנאטור.

מקום 15 מתוך 100, 15 משמאל מתוך כ-50 דמוקרטים, נשמע שמאל די מובהק, אפילו אם מדובר בארה”ב. זה היה המצב נכון ל-2008, כשקלינטון התפטרה מהסנאט ורצה לנשיאות. מה לגבי קלינטון 2016? האם השתנה משהו?

כן, ועוד איך. הציבור הדמוקרטי ממשיך לנדוד שמאלה, להפוך צעיר ומגוון אתנית יותר ויותר, וגם למד מחדש איך להתארגן ולהשפיע, מה שמכניס את ההנהגה הדמוקרטית ללחץ בריא. קלינטון הייתה זקוקה לתמיכת ציבור זה בפריימריז מול השמאלן מס’ 1 בסנאט, ברני סנדרס. אולי גם ההכרה שהיא חייבת להרחיק עצמה ממורשת ביל כדי לנצח, ואולי-אולי דעותיה האישיות בנושאים מסוימים – כל אלה חברו יחדיו כדי להמריצ את קלינטון עוד יותר. הנה רשימה חלקית של עמדותיה לבחירות הכלליות ב-2016:

  • העלאת שכר המינימום הפדרלי מ-$7.25 ל-$12 לשעה, ותמיכה במאבקים למען $15 בערים הגדולות.
  • ייצוב רפורמת הבריאות של אובמה על-ידי הפיכת מערכת הבריאות לציבורית יותר. זו אגב, עמדה שקלינטון הביעה כבר ב-2008.
  • העלאת מדרגת המס למרוויחים מעל 5 מיליון דולר בשנה ב-4%, העלאת מס הירושה, וסגירה של לולאות בחוקי המס שמיטיבות עם העשירים.
  • לימודים חינם לתואר ראשון באוניברסיטאות ציבוריות, בהתחלה עבור 7-6 העשירונים התחתונים, והרחבה בהדרגה לעבר 8 עשירונים. זו תכנית חדשה שפותחה בסיועו של סנדרס.
  • רפורמה בענישה, מאמץ משולב להפסקת האפליה החינוכית והמשטרתית נגד שחורים, והשקעה מסיבית בתכניות שיקום לאסירים משוחררים.
  • התחייבות להציג תוך 100 הימים הראשונים מתווה שיאפשר למהגרים ללא תעודות הנמצאים בארה"ב שנים רבות להשיג אזרחות.
  • בתחומים קלאסיים נוספים המבדילים בארה"ב בין שמאל לימין (הפלות, להט"ב, נשק), קלינטון נמצאת באגף שמאל של המפלגה הדמוקרטית.

> סיום הכיבוש הוא באמת איום על ישראל

הילרי קלינטון בכינוס בחירות (neverbutterfly CC BY 2.0)

מושפעת מברני סנדרס. הילרי קלינטון בכינוס בחירות (neverbutterfly CC BY 2.0)

העמדות של קלינטון הן שמאל מובהק בנושאי כלכלה וחברה, ומלוות בתכניות מפורטות לביצוע. ציפיות הפרשנים שעם תום הפריימריז והתחממות הבחירות הכלליות קלינטון תתחיל לפזול ימינה, התבדו לגמרי כפי שניתן היה לראות בעימותים מול טראמפ. מבחינת תוכן וגם סגנון, קלינטון 2016 היא כנראה השמאלית ביותר מבין המועמדים הדמוקרטים בבחירות הכלליות לנשיאות מזה זמן רב, לפחות מאז מקגוורן ב-1972.

אז מאיפה באה התדמית הימנית של הילרי?

הסיבה הראשונה היא שנותיה כרעיית הנשיא. שנות ה-90 וראשית ה-00 עד הפלישה לעיראק התאפיינו בהתחנפות של מפלגות שמאל ראשיות במערב לימין. נציגיה הבולטים של המגמה הזאת היו טוני בלייר – וביל קלינטון. למרות שעיקר המעורבות הפוליטית של הילרי כרעיית נשיא היה בפעילות שמאל מובהקת, המאמץ להעביר ביטוח בריאות כללי (מאמץ שנכשל, אבל הילרי לא התייאשה ופנתה לסייע להבטחת כיסוי רפואי לילדים, תכנית שהצליחה, ועוזרת למיליוני ילדים כל שנה), בנושאים אחרים היא הביעה תמיכה בפזילה ימינה של בעלה. התפקיד שלה היה משני, אבל היא בהחלט שיחקה אותו והרושם נותר.

הסיבה השנייה היא מדיניות חוץ, הנושא הראשי היחידי בו הילרי קלינטון מציגה באופן עקבי עמדות של מרכז-ימין. הצבעתה בסוף 2002 (יחד עם כ-60% מהסנאטורים הדמוקרטים) להסמיך את בוש לפתוח במלחמה עם עיראק, הייתה גורם עיקרי בהפסד שלה לאובמה ב-2008.

לרוע המזל, בנוגע לישראל-פלסטין הדעות של קלינטון מקצינות, בעיקר עמדותיה בפריימריז של 2016. אלה דעות מבישות, וזו גם הסיבה העיקרית מדוע לא הצבעתי בעדה בפריימריז (בבחירות הכלליות היא מיתנה אותן קצת, ובכלל מעדיפה להתרחק מהנושא). קשה לי להגיד משהו לחברים פלסטינים בפייסבוק, שלא סובלים את קלינטון ורואים בה לא פחות גרועה מטראמפ. עבור הפלסטינים, באופן כללי ובמיוחד מאז שנת 2000, גם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים לא נתנו כלום חוץ מעוד תמיכה בכיבוש ובשפיכת דמם, ועוד רטוריקה צבועה ומעליבה. למה שהבחירות בארה"ב בכלל יעניינו אותם, חוץ מאשר בשביל להעביר את הזמן?

אני כן יכול להגיד כמה דברים באופן כללי בנדון, עבור בוחרים אמריקנים אחרים:

1. בנושא הכיבוש, הפוליטיקה של ארה"ב כרגע "תקועה ברוורס" ונתונה לחסדי הפוליטיקה הישראלית. יידרש כנראה איזשהו אירוע חיצוני, או משהו שיקרה בארץ, כדי להזיז את ארה"ב. עם בוא היום הזה, קלינטון לא תהיה גרועה מכל נשיא דמוקרטי אחר שייאלץ להתמודד עמו, וב-100% טובה יותר מכל נשיא רפובליקני.

2. בניגוד לישראל – שם הכיבוש הוא ה-נושא המגמד את כל הנושאים האחרים, ועיקר תפקיד הממשלה מסתכם בשמרטפות-כיבוש – בארה"ב תפקיד הנשיא הוא רב-ממדי. מדיניות חוץ היא חלק קטן מן הממדים האלה, וישראל-פלסטין עם כל הכבוד, היא חלק קטן ממדיניות החוץ. אולי בפריימריז אפשר להצביע בעיקר לפי נושא אחד קרוב לליבך, אבל בבחירות הכלליות – עיינו שוב בדבריה של רבקה סולניט.

3. אם נשפוט את קלינטון על-פי מעשים ולא רק דיבורים, אז המבחן הישראלי-פלסטיני המשמעותי שלה כשרת חוץ הגיע במלחמת 2012. היא נשלחה להשיג הפסקת אש והשיגה אותה בניסיון הראשון. המלחמה הסתיימה תוך שבוע ללא פלישה קרקעית. מאז שאייזנהאואר נפנף את צה"ל מסיני ב-1957, אף ממשל אמריקני לא הצליח להשיג מול ישראל הישג דומה לזה של אובמה וקלינטון ב-2012. יורשה של קלינטון ג’ון קרי שעמדותיו המוצהרות הן שמאלה מקלינטון, נכשל כישלון חרוץ בניסיונות התיווך שלו במלחמת 2014.

> מצעי שתי המפלגות בארה"ב מציגים נסיגה ביחס לסכסוך

ראש הממשלה נתניהו והנשיא עבאס לוחצים ידיים במעון רוה"מ בירושלים בנוכחות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. ספטמבר 2010. (State Department photo/ Public Domain)

בנושאי חוץ היא ימין, והכי גרועה ביחס לישראל-פלסטין, שם היא עומדת לצד נתניהו. עבאס, נתניהו וקלינטון, ספטמבר 2010. (State Department photo/ Public Domain)

חברה של מי הילרי?

במחנה האנטי-קלינטון אוהבים להדגיש עד כמה היא חברה ושותפה של בעלי ההון. אכן, הילרי קלינטון מטפחת מזה שנים קשרים עם קהילת העסקים. אבל היא מטפחת קשרים דומים עם ארגוני חברה אזרחית. לא במקרה הכריזו כמעט כל ארגוני החברה האזרחית המובילים בשמאל האמריקני על תמיכתם בקלינטון בפריימריז. גם אימהות של צעירים שחורים שנהרגו לאחרונה בידי המשטרה הופיעו אישית על הבמה בעיקר באירועים של קלינטון ולא של ברני סנדרס. קלינטון עובדת דרך טיפוח בריתות ומערכות יחסים במשך שנים, לאורך ולרוחב המערכת. אפשר לא לאהוב את הגישה הזו – אבל להעמיד פנים שהיא חברה רק של העשירים והבנקאים ומתעלמת מכל השאר, זה עיוות המציאות.

לצערי, אי אפשר לסיים בלי לחזור אל צלו הכבד של ביל קלינטון ואל התמודדותה של הילרי עם בגידותיו, כולל מספר מקרים בהם הואשם בהטרדה מינית. היו שסברו שבגלל תגובותיה למעללי ביל קשה יהיה למכור את הילרי לציבור כפמיניסטית. רבים טענו, וטראמפ אף ניסה לבנות על כך, שאזכור גישתו הנבזית של טראמפ לנשים במסע הבחירות לא יעבוד, כי ביל קלינטון.

ביל קלינטון לא מתקרב לליגה של טראמפ – דגנרט שלא מסוגל להגיד משהו על נשים בלי להעליב, ולא מסוגל לעבור ליד אישה נאה בעיניו בלי לנסות לגעת בה. אבל גם לביל קלינטון לא מגיעה מדליה, ואולי הגיע לו להיכנס לכלא או להיות מודח. עם זאת, הזעם הטרי נגד הילרי קלינטון על סיפורים בני 20-40 שנה לא תפס בכלל בציבור הרחב. למה? כי כולם מתקשים לזכור איזושהי אשת ציבור, או בת-זוג של איש ציבור, שנקלעה למצב דומה ועשתה מה שפתאום מצפים מקלינטון רטרואקטיבית. אולי ראוי שזה יקרה, והלוואי שנזכה לראות נורמה אחרת – אבל עד אז, העובדה שקלינטון לא יצרה לפני שנות דור תקדים סופר-פמיניסטי בתחום "האישה המפורסמת הנבגדת", לא מזיזה לאף אחד חוץ מאשר למי ששונא אותה ממילא. הנפנוף בסיפורי ביל נתפס בצדק כעוד סוג של האשמת-קורבן מיזוגנית.

לסיכום, הילרי קלינטון היא פוליטיקאית ממסדית עם כל הכרוך בכך. אבל היא נציגה מובהקת ונאמנה של האגף הממסדי של השמאל האמריקני. לא של הימין. בנושאי חוץ היא ניצית, במיוחד לגבי ישראל-פלסטין. אבל כאמור, ברוב המכריע של הנושאים היא אשת שמאל-מרכז ואפילו שמאל ממש. אחרון אחרון חביב: לפי כל הסימנים הילרי קלינטון היא אדם חרוץ ויסודי, המתייחס לתפקידיו באחריות. בהתחשב במה שקורה כשאנשים נטולי כישורים אלה מגיעים לעמדות כוח, אסור לנו לזלזל בכך.

אסף אורון הוא ביוסטטיסטיקאי במכון המחקר של בית החולים לילדים בסיאטל, פעיל לפעמים נגד הכיבוש, ותומך באנרגיות נקיות בארץ דרך ארגון COMET-ME

> "ההיסטוריה מלאה ב'בוגדים' שהוכר בדיעבד כמקור לגאווה"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf