"היהודים בורחים מלונדון"? מי יוצר את הפניקה ומדוע

שליש מהיהודים בבריטניה אינם מגדירים את עצמם ציונים. "הבלוק היהודי" בהפגנות בלונדון להפסקת אש בעזה, נובמבר 2023 (צילום:Alisdare Hickson/CC BY-SA 2.0 DEED)

אם אתם לא-יהודים שחיים בבריטניה ואין לכם יותר מדי מקורות מידע עצמאיים, אתם עלולים לחשוב שיהודים עוזבים בהמוניהם את לונדון עכשיו. זה ללא ספק הרושם שתקבלו מקריאה בעיתונים המרכזיים בשבועות האחרונים.

"החרפה האנטישמית של לונדון", היתה הכותרת שנמרחה ב-5 במרץ על העמוד הראשון של "איבנינג סטנדרד" המחולק חינם, בליווי אזהרה ש"משפחות יהודיות מתכננות לברוח מהבירה על רקע גל גואה של שנאה". "לונדון היא אזור סכנה ליהודים", הכריז העמוד הראשון של העיתון הימני "דיילי טלגרף" שלושה ימים מאוחר יותר. אתר החדשות הליברלי "אינדיפנדנט" הלך רחוק יותר וטען שיהודי בריטניה שוקלים לעזוב לחלוטין את המדינה, משום ש"זה כמו גרמניה הנאצית".

הזעם הקדוש: מצוקת השמאל הישראלי

אין ספק שיש עלייה משמעותית באנטישמיות בבריטניה בחמשת החודשים האחרונים, שהמתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר והמתקפה הישראלית הצבאית המתמשכת בעזה האיצו אותה. חברים, שהנראות היהודית שלהם ניכרת משלי, חוו עלייה בהצקות ובאיומים במהלך חיי היומיום שלהם.

אבל הסיפור כאילו לונדון הפכה "אזור סכנה" ליהודים נבנה ונופח במכוון. במקום שינבע מדאגה כנה לביטחון היהודים, מאחוריו אג'נדה פוליטית: דה לגיטימציה ובלימת הפגנות הענק התומכות בהפסקת אש בעזה, שמילאו את רחובות מרכז לונדון כמעט מדי שבוע בחמשת החודשים האחרונים.

"כוונה רעה"

אף שכמה דמויות בולטות בקהילה טענו שהכותרות הסנסציוניות בנוגע ללונדון לא נכונות ומזיקות, התקשורת היהודית הממוסדת וארגונים מרכזיים שתפקידם להילחם באנטישמיות, ממשיכים להדהד אותן. האינטרסים שלהם, למעשה, חופפים לשאיפות של הממשלה השמרנית לדכא את ההתנגדות למסע הטיהור האתני וההרעבה של ישראל בעזה.

הגדירה את ההפגנות להפסקת אש כ"צעדות שנאה". סואלה ברוורמן, שרת הפנים לשעבר (צילום: Brandon Hattiloney/No 10 Downing Street/CC BY-NC-ND 2.0 DEED)

מהרגע הראשון, שרים בממשלה הראו מאמץ משולב ליצור פניקה מוסרית סביב ההפגנות למען הפסקת אש, ורוב הפרשנים בתקשורת הדהדו אותם. סואלה ברוורמן, שעד נובמבר שימשה כשרת הפנים, שוב ושוב הוציאה את גנותן של ההפגנות כ"צעדות שנאה". (ברוורמן פוטרה בסופו של דבר אחרי שהאשימה את המשטרה במשוא פנים משום שלא אסרה לחלוטין על ההפגנות, צעד שכולם הבינו כמהלך פתיחה לקמפיין שלה לראשות המפלגה השמרנית, על רקע העובדה שהלייבור צפוי לעלות לשלטון בהמשך השנה).

מחליפה של ברוורמן, ג'יימס קלוורלי, המשיך מהמקום שבו הפסיקה וטען שהמפגינים חשפו "כוונה רעה ממשית". בו בזמן, ראש הממשלה רישי סונאק הזהיר את המשטרה, ביחס להפגנות בעד הפסקת אש, כי בריטניה מידרדרת ל"שלטון אספסוף". בפנייה לאומה בתחילת מרץ סונאק התריע מפני "עלייה מזעזעת בהפרות סדר ופשיעה קיצוניים" מאז 7 באוקטובר.

אולם אם תשאלו את מאות האלפים שנכחו במחאות, הם יתמהו על מה הפוליטיקאים האלה מדברים לכל הרוחות. לשם דוגמה, שיעור המעצרים בהפגנות נמוך מאשר במשחק כדורגל טיפוסי או מבפסטיבל גלאסטונברי השנתי למוזיקה.

יותר מכך, הקהל בהפגנות הוא הדבר הכי קרוב שאפשר למצוא למדגם מייצג של החברה הבריטית: מפעוטות עד פנסיונרים, מכל הרקעים האתניים, הדתיים והחברתיים. הוא כולל "גוש יהודי" משמעותי, שבכמה מהשבועות מנה יותר מ-1000 איש, פחות או יותר כמו שיעור היהודים באוכלוסייה הבריטית.

אז מהיכן נובעת ההיסטריה ההמונית? אכן היו כמה מקרים בודדים של מפגינים, שהניפו שלטים פוגעניים או גזעניים במהלך הצעדות. אבל המחשבה שהם מאפיינים את המחאות באופן כללי – מההפגנות הגדולות בהיסטוריה הבריטית, שהגיעו לשיא של יותר מחצי מיליון בנובמבר – היא מגוחכת.

נעשה גם ניסיון לפגוע בערכן של ההפגנות על יסוד הטענה שהקריאה "מהים עד הנהר, פלסטין תהיה חופשית" היא "מזון יסוד של שיח אנטישמי" כפי שניסחה זאת ברוורמן, או אפילו קריאה לרצח עם. אולם רוב הצועדים יעידו שזו קריאה פשוטה לשחרר את העם הפלסטיני מעשורים של כיבוש ישראלי ואפרטהייד, בזמן שבו בין הדין הבינלאומי לצדק אמר שיש סבירות שמעשיה של ישראל בעזה עלולים להיתפס כג'נוסייד.

הציגו את הסיסמה "מהים לנהר, פלסטין תהיה חופשית" כקריאה לרצח עם. הפגנה בלונדון להפסקת אש בעזה, אוקטובר 2023 (צילום: Steve Eason/CC BY-SA 2.0 DEED)

מקורות מפוקפקים

למראה ההצהרות שנמרחו על העמודים הראשיים בעיתונים הבריטיים המובילים, מעניין לדעת כמה יהודים אכן נרדפים אל מחוץ לבירה או למדינה. האמת היא שקשה לדעת, משום שכל המאמרים האלה יחד מצטטים יהודי אחד, שעל פי ה"אינדיפנדנט" שוקל לארוז את המזוודות בחודשים הקרובים.

המקור לכותרת של ה"טלגרף" על לונדון כ"אזור סכנה" הוא רובין סימקוקס, האחראי למאבק בקיצוניות מטעם הממשלה, אבל הוא לא מציג דבר כדי לתמוך בטענה. ברוורמן המודחת עשתה שימוש באותו ביטוי בעיתון שבוע קודם לכן; גם היא לא מגבה את האמירה בהוכחה כלשהי. כותרת דומה ב"סקיי ניוז" מצטטת את ג'רמי האנט, חבר פרלמנט שמרני נוסף ושר האוצר הנוכחי, שהתימוכין שבידיו מסתכמים בכך ש"קיבל אימיילים מאנשים".

"איבנינג סטנדרד" מציע יסוד קצת יותר מוצק, ומצטט תוצאות של סקר שנערך בנובמבר על ידי "קמפיין נגד אנטישמיות" (CAA) ומצא שכמעט מחצית מהאוכלוסייה היהודית "שוקלת לעזוב את בריטניה" בגלל האנטישמיות שעלתה מאז 7 באוקטובר. המאמר גם מתייחס לדו"ח חדש של "קרן הביטחון הקהילתי", שתיעדה יותר מ-4,000 תקריות אנטישמיות בבריטניה ב-2023, שיא שנתי מאז שהארגון התחיל לתעד אותם.

בשני המקרים, לנתונים האלה צריך להוסיף לא מעט הערות אזהרה. למרות השם התמים שלו, "הקמפיין נגד אנטישמיות" (CAA) הוא ארגון ימין מובהק, כפי שמלמדים הציוצים שלו ב-X (לשעבר טוויטר) או הבמה שהוא נותן לגזענים בולטים.

CAA נוסד ב-2014 במהלך המתקפה הישראלית הכי קטלנית על עזה, עד למתקפה הנוכחית, והמטרה המכוננת שלו, כפי שאפיין זאת הכותב מייקל ריצ'מונד, היא "לצאת נגד האנטישמיות העולה בבריטניה בכל פעם שישראל חובטת בפלסטינים, ובאופן מובלע, להגן על זכותה של ישראל לחבוט בפלסטינים". לטובת מטרה זו, CAA ארגן "מצעד לאומי נגד אנטישמיות" בנובמבר האחרון והציג אותו כמחאה העומדת מול ההפגנות להפסקת אש.

משקל נגד להפגנות למען פלסטין. המצעד הלאומי נגד אנטישמיות, נובמבר 2023 (צילום: Steve Eason/CC BY-SA 2.0 DEED)

המנהל הכללי של CAA, גדעון פלטר, הוא גם סגן הנשיא של קק"ל בריטניה. אף שניתקה עצמה מהארגון בעל השם הזהה בישראל, שבמשך יותר ממאה שנים היה שחקן מרכזי בנישול פלסטינים בישראל/פלסטין, קק"ל בריטניה מימנה בשנים האחרונות את ארגון "השומר החדש", המזוהה עם הימין בישראל, בסכום של 1.3 מיליון דולר, כמו גם את CAA.

"קרן הביטחון הקהילתי" (CST) מספקת אנשי ביטחון לשמירה על מוסדות יהודיים ברחבי המדינה; היא המקום הראשון שאליו מתקשרים יהודים החווים פגיעה אנטישמית. בתגובה לדו"ח חדש של CST על השיא בתקריות אנטי יהודיות בשנה שעברה, ראש הממשלה סונאק הבטיח מימון ממשלתי נוסף בערך  70 מיליון דולר לארבע השנים הקרובות.

כמו CAA, גם CST הוא לא משקיף נטול אינטרסים. בראש ובראשונה, נראה שיש לו עוינות כלפי יהודים ביקורתיים כלפי ישראל, עניין מטריד במיוחד, שכן סקרים אחרונים מראים שיותר משליש מהיהודים הבריטיים אינם מגדירים את עצמם ציונים.

בינואר השנה, CST מנע מקבוצה של אנשי שמאל יהודים להצטרף למצעד ש-CST היה שותף לארגונו במנצ'סטר (CST הכחיש את הטענה, למרות הוכחה בסרטון). לאחרונה, המנהל הכללי של הארגון, מארק גארדנר, טען בראיון רדיו ל-BBC שהיהודים היחידים המצטרפים להפגנות למען הפסקת אש הם חרדים קיצוניים (הכוונה כנראה לנטורי קרתא) או "מהפכנים סוציאליסטים… (ה)מנצלים את היהדות שלהם כדי שאנשים לא יקבלו את הרושם שהתנועה הזו לא אנטישמית במהותה".

לפרק את הנתונים

אבל מה עם הנתונים של CST שצוטטו בהרחבה? בעוד עלייה באנטישמיות בהחלט מורגשת ברחבי בריטניה, בחינה מדוקדקת של הדו"ח מדליקה כמה נורות אדומות, ששוללת את היכולת לצטט אותו ללא ביקורת.

כבר בעמוד הראשון של תקציר המנהלים, CST טוען שהשיא בתקריות אנטישמיות בשבוע שאחרי 7 באוקטובר מוכיח ש"מתקפת הטרור של חמאס, ולא התגובה הצבאית הישראל בעזה, היא שהציתה את רוב האנטישמיות" ולפיכך מדובר "בחגיגה של הטבח שביצע חמאס".

זו טענה חסרת אחריות משני טעמים. הראשון הוא שב-11 באוקטובר, ישראל כבר הרגה בעזה פלסטינים פחות או יותר כמספר הישראלים והאזרחים הזרים שנהרגו במתקפה שהוביל חמאס ארבעה ימים קודם לכן. השני הוא שהנתונים של CST עצמו מראים שתקריות אנטישמיות מתגברות תמיד בבריטניה במקביל למתקפות ישראליות בעזה, ללא קשר להתקפות פלסטיניות (השיאים הקודמים היו במאי 2021, יולי 2014 וינואר 2009).

נורה אדומה נוספת נוגעת לעניין ההבדלה בין ביקורת על ישראל ובין אנטישמיות. הדו"ח של CST מצטט את ההגדרות של "הברית הבינלאומית לזיכרון השואה" (IHRA) כ"מדריך מועיל לזיהוי סוגים שונים של שפה אנטישמית". הגדרות אלה, כפי שנכתב רבות, זכו לביקורת קשה מצד אקדמאים ופעילי זכויות אדם בישראל ובעולם, ונטען נגדן שהן משמשות כנשק לחסום שיח למען זכויות הפלסטינים.

הניפוח הזה נוכח בנתונים המצוטטים בדו"ח של CST. מתוך 4,103 התקריות שנרשמו ב-2023, כמעט שליש (1,299) "מפגינות מוטיבציה אנטישמית". הדו"ח אינו מספק מידע מפורט על התקריות האלה, רק כי "ההחלטה היכן עוברים הקווים המפרידים [בין ביקורת על ישראל ואנטישמיות] הוא אחד התחומים הכי מורכבים של CST".

אחת הקטגוריות המבטאות את המתח הזה היא זו הנוגעת לתלישת כרזות שמציגות תמונות או פרטים ביוגרפיים של הישראלים שנחטפו על ידי חמאס וארגונים אחרים ב-7 באוקטובר. הדו"ח מציין שנרשמו 53 תקריות "שבהן הכרזות נתלשו או שהושחתו על ידי סמלים אנטישמיים".

קריעת כרזות עם תמונות החטופים תויגה כאנטישמיות. תמונות מושחתות של חטופים בלונדון, ינואר 2024 (צילום: ג'ון פריבולאריס, CC BY-NC-ND 2.0 DEED)

אולם יש הבדל משמעותי בין תלישת כרזה – מעשה שעשוי לבטא, לדוגמה, תסכול מהעובדה שאין שום אזכור לפלסטינים שנטבחו בעזה – ובין השחתתה על ידי סמלים אנטישמיים (בעמוד הזה בדו"ח מופיע צילום של כרזה עם תמונה של תינוק ישראלי שהושחתה על ידי צלב קרס). כדי להעניק יותר אמינות לנתונים שלהם, הכרחי ש-CST תנקוט יותר שקיפות לגבי תהליך קבלת ההחלטות שלה במקרים כמו אלה.

יש גם לציין שבין יותר מ-4,000 התקריות שנרשמו ב-2023, כמעט שליש היו אונליין (רובן ב-X); כמו כל מעשה הטרדה אונליין, קשה לקבוע היכן המטריד פועל ואפילו אם מדובר באדם אמיתי. רק 6 אחוז מהתקריות שנרשמו תויגו כ"מתקפה", ואף לא אחת מהן לא קוטלגה כ"אלימות קיצונית".

בעוד כל אחת מהתקריות האלה הן פשע חמור, חלוקה פנימית של המספרים הכרחית לשם הערכה מפוכחת של הבעיה, ולשם הדיפה של חלק מהפניקה וההיסטריה העוטפים את הדו"ח של CST ודומים לו.

חוסר נחת אינו התקפה

אף שהנימוקים האלה עשויים להרגיע, אי אפשר להתעלם מכך שכמעט מחצית מהיהודים בבריטניה שהשתתפו בסקר של CAA אמרו שהם שוקלים לעזוב את בריטניה אחרי 7 באוקטובר.

הקהילה היהודית בבריטניה, מסיבות היסטוריות מובנות, אחוזת חרדה, והנכונות לעזוב לנוכח תזוזה קטנה טמונה בדי-אן-איי שלנו (בעבר דווח, כי שיעור דומה של יהודים שקלו לעזוב את המדינה לוד מנהיג הלייבור דאז, ג'רמי קורבין, היה נבחר לראש ממשלה ב-2019). אולם מהרגע שמהממשלה מקדמת אג'נדה של חקיקה דכאנית הדורסת את הזכות להפגין, ההפגנות למען הפסקת אש מספקות לה תירוץ מושלם לנצל לרעה את תחושת חוסר הביטחון של היהודים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

באותו הזמן, כותרות לא זהירות כמו אלה שהופיעו לאחרונה בעיתונים מרכזיים רק מלהיטות את הרגשות האלה. ובשעה שמספר התקריות האסלאמופוביות עולה גם הוא בחדות מאז 7 באוקטובר, כולל מפיהם של פוליטיקאים בכירים, נדרשת הרבה עבודה כדי שהמיעוטים האתניים והגזעיים בבריטניה יחושו שהעתיד שלהם במדינה בטוח.

מצדם, ארגונים יהודיים מובילים, כולל אלה העוקבים אחרי אנטישמיות ונאבקים נגדה, צריכים להשלים עם העובדה שמה שגורם לחוסר נחת או לעלבון אינו זהה להתקפה על הזהות העצמית. בעוד ההפצצות הישראליות על 2.4 מיליון הפלסטינים הנצורים בעזה נכנסת לחודשה השישי ולא נראה שהן עומדות להפסיק, ובעוד חיילים ממשיכים לשדר את פשעי המלחמה שלהם לעיני העולם, חשוב יותר מאי פעם שיהודים ולא-יהודים יעשו הבחנה ברורה בין אנטישמיות ואנטי-ציונות. ביטחונן העתידי של קהילות יהודיות, בבריטניה ובמקומות אחרים, עשוי להיות תלוי בכך.

בן רייף הוא עורך במגזין 972+, שם הופיעה הכתבה במקור, וב"ושתי מדיה", וחי בלונדון. תרגום: מירון רפופורט