newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפעם הראשונה שהעזתי להתעמת עם מי שהטריד אותי

הבחור שנצמד אליך מאחור באוטובוס צפוף עד מחנק, הגבר ששולח אצבעות מהמושב האחורי, הצעיר שחושף את איברו מולך ברחוב וצוחק – קשת ההטרדות המיניות שחווה כל נערה ואישה היא אינסופית, יומיומית ומשתקת. אבל קורה שאנחנו עומדות ומתעמתות עם התוקף, ואז לרגע אחד הקערה מתהפכת על פיה

מאת:

"מהפכה", "צונאמי" –  אלה רק חלק מהסופרלטיבים בהם כינו את שטף העדויות של נשים שחושפות הטרדות ופגיעות מיניות שעברו, עדויות שמתגבשות לפס הקול הקולקטיבי של החוויה הנשית במרחב הציבורי. שוב ושוב אני נפעמת מאומץ הלב של הנשים האלה, לעמוד ולהצביע על מי שפגע בהן, לקרוא לו בשם, להתעמת איתו. ובמקביל שומעת בתסכול את השאלה הנצחית המעידה על משהו הרבה יותר גרוע מבורות, "אבל למה הן נזכרות רק עכשיו?", כאילו שפגיעה מינית היא דבר שניתן לשכוח בכלל.

אבל גם השאלה בניסוחה האחר, "למה הן מדברות רק עכשיו", מתסכלת לא פחות. אולי מי שלא חווה מעולם את הרגע הזה, שבו אדם פולש וכופה את עצמו על המרחבים הכי אינטימיים שלך – במגע, בתנועה, במילה – לא יוכל להבין את העוצמה המשתקת של המצב, וזה עוד לפני שדיברנו על היררכיות של כוח ותלות, ושל מסע הייסורים הצפוי למי שמעיזה לפתוח את הפה. ובכל זאת, יש רגעים שבהם אנחנו אוזרות את הכוח, או פשוט לא מסוגלות יותר להבליג, ומתקוממות.

> הרומנטיקה מתה. אולי זה דבר טוב

אפילו שירדתי באמצע הדרך, ירדתי בתחושת ניצחון. שמעתי אותו נאנק מכאב. צילום אילוסטרציה: פליקר cc by 2.0 Ahmed Mahin Fayaz

כשהתוקף הופך לנרדף

כשהייתי נערה, המקום המועד ביותר להטרדות היה בשבילי האוטובוס. במשך ארבע שנות תיכון נסעתי בכל יום פעמיים קרוב לשעה באוטובוס אל ומבית הספר, תמיד צפוף עד מחנק, תמיד דרוכה עד אימה כמעט. זה שנצמד מאחור, זה שיושב קרוב מדי, זה ששולח אצבעות מהמושב האחורי, לא היה לזה סוף. מתישהו אימצתי את המלצתה של סו כץ, המורה האגדית להגנה עצמית (מיתרונות הלימוד בבית ספר פמיניסטי), והייתי חוצצת עם התיק ביני ובין היושב לצדי, וגם זה לא תמיד עזר.

אבל מה שנשאר אצלי מכל נסיעות האימה האלה זאת הפעם הראשונה שהעזתי להגיב. כדרכי ישבתי בסוף האוטובוס, התיישב לידי גבר לא צעיר ופתאום התחושה המבחילה הזו של היד שלו מתחככת לי בירך. זאת לא היתה הפעם הראשונה, כבר הייתי מורגלת בהתכווצות הזו, ההיצמדות לחלון עד כדי ישיבה אנכית עליו פחות או יותר, או בוויתור על המקום וההימלטות השקטה הזו, בלי לומר מילה. אני לא יודעת עד היום להסביר איך קרה שפתאום לא יכולתי לספוג את זה יותר, ובעטתי לו הכי חזק שיכולתי מעל הקרסול, ובכל זאת לא הצלחתי להביט בו וקמתי וירדתי בתחנה הבאה כי פחדתי מאוד שיהיה אלים. ואפילו שירדתי באמצע הדרך, ירדתי בתחושת ניצחון. שמעתי אותו נאנק מכאב.

אחרי זה זה נעשה יותר קל להגיב לחלאות האלה, כמו בפעם שהלכתי עם חברה ביום שישי לפני כניסת שבת לא רחוק מביתה במעלות דפנה בירושלים, ובחור צעיר חשף בפנינו את איברו וצחק. ובמקום לברוח ממנו התחלנו שתינו בתיאום לא מדובר לרדוף אחריו, רצנו אחריו במשך דקות ארוכות כשהוא נמלט מבוהל בין הסמטאות. אין לי מושג מה היינו עושות אילו היינו מצליחות להשיג אותו, אבל עצם העובדה שהברחנו אותו, שהוא הפך פתאום להיות המפוחד, הנמלט, גרמה לנו לתחושת סיפוק בלתי רגילה.

אלה כמובן היו הרגעים יוצאי הדופן. אז ומאז, הרבה יותר שתקתי מול מטרידים מאשר התעמתי איתם. אני גם לא יודעת אם אמליץ לבנותיי בהכרח להתעמת עם מטרידים בכל מצב, החשש שזה עלול להתפתח למשהו הרבה יותר מסוכן הוא אמיתי מאוד. אבל הרגע הזה שאת מצליחה להפוך את הקערה על פיה הוא רגע מתוק, מלא כוח. ולו מהמקום הזה בלבד, אני מסירה את הכובע בפני כל אישה שעומדת מול התוקף שלה ומפנה אליו אצבע. רק מי שהיתה שם – וכולנו היינו שם בדרך כזו או אחרת – תוכל להעריך.

> גם אני עדיין לומד איך להשתחרר מהסקסיזם שלי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כרים ח'אן (צילום: Ministerie van Buitenlandse Zaken, CC BY-SA 2.0)

התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כרים ח'אן (צילום: Ministerie van Buitenlandse Zaken, CC BY-SA 2.0)

הצווים מהאג: ההימור המפוקפק של ישראל על העליונות הלבנה

במערכת הפוליטית בישראל הגיבו בגינויים והשמצות לבקשת התובע הראשי בביה"ד הפלילי הבינלאומי להוציא צווי מעצר לנתניהו ולגלנט, מבלי להתייחס ברצינות לרקע להודעה ולהשלכותיה. דיברנו עם מומחים למשפט בינלאומי כדי לעשות קצת סדר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf