החשש מובן, אבל הסירוב להתחסן איננו הפתרון

כבר נכתב כאן לא פעם על כך שהפגיעה האנושה באמון הציבור שייצר משטר נתניהו בישראל, ומשטרו של טראמפ בארה"ב ובעולם כולו, גורמת באופן ישיר למוות – בשל הימנעות הציבור מפעולה בהתאם להנחיות בזמן הקורונה.

הדברים נכתבו עוד לפני שממשלת ישראל החליטה על עוצר לילה ואז על ביטולו, על פתיחת קניונים בהגרלה, על פתיחת הטיסות לדובאי, חברתה החדשה של הממשלה – בלי בדיקות ביציאה ובחזרה, ועוד היד נטויה. חוסר האמון המובנה והמוצדק הביא למותם של מאות חולים, שהיו יכולים לא להידבק לו היו – הם ו/או קרוביהם – פועלים לפי הנחיות הגיוניות של אנשי המקצוע.

כעת קיים חשש ממשי שחוסר האמון הציבורי – המוצדק – יביא למותם של מאות שיתווספו ליותר מ-3,000 המתים עד עתה ושל עשרות אלפים שיתווספו ליותר ממיליון ושש מאות אלף מתים מקורונה ברחבי העולם.

חוסר האמון הציבורי הגיע לשיאים חדשים בימים אלה, עם אישור החיסונים נגד הקורונה. קיים חשש ממשי, לפחות לפי הרשתות החברתיות, שהוא יגרום לרבים לסרב לקבל את החיסון ובכך למנוע את חסינות העדר, שאמורה להציל את החברה ולאפשר לכולנו לחזור לחיים נורמליים וחופשיים (בכפוף למגבלות הרגילות של חיים בישראל).

המימון ציבורי, הרווח פרטי

אני מבינה את החוששים מהחיסון. החיסונים פותחו והם משווקים על ידי חברות מסחריות, שמטרתן למקסם רווחים. לכל הקופצים, שיגידו שללא הכסף הפרטי לא היה מפותח החיסון כלל, יש לספר כי רובו המוחלט של התקציב לפיתוח החיסונים ניתן על ידי ממשלות.

החיסון של פייזר, למשל, מומן ברובו על ידי ממשלת גרמניה, ששילמה לשם פיתוחו 445 מיליון דולר מתוך כ-530 מיליון דולר שעלה הפיתוח. שאר הכסף הגיע ברובו מהתחייבות ארה"ב לרכישת החיסונים עם ייצורם. החיסון של מודרנה מומן מכספי ציבור בתוספת סכום קטן מכספים פילנתרופיים – ללא הוצאה פרטית של דולר אחד.

האבסורד שבהפקרת הזירה הבריאותית בידי גופים למטרות רווח אמור להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו. העובדה שהמדינות – כמעט כל המדינות – הפקירו את שלבי הפיתוח של תרופות וחיסונים בידי חברות פרטיות, היא אחד המאפיינים העיקריים לכשל היסודי בתפקוד מה שמכונה "דמוקרטיה מערבית מודרנית".

הידע הוא ציבורי, האוניברסיטאות – גם הפרטיות – מתקיימות בעיקר על תקציבים ציבוריים, וכך רוב המחקרים. גם הכספים לפיתוח התוצר הסופי מגיעים מהמדינות. בידי החברות הפרטיות משאירים רק את פיתוח המוצר ואת גריפת הרווח.

זה לב האבסורד בתפיסה הקפיטליסטית – המדינה מממנת את החינוך, את המדע, את פיתוח הידע האנושי וגם את מערכות הבריאות, את התרופות ואת החיסונים, ומעבירה לידי גופים פרטיים חלק קטן מהתהליך, כדי שבסופו תשלם סכומי עתק על התוצר הסופי. כן, זה קצת יותר מורכב  – אבל האמת, שלא בהרבה.

כאשר חיסונים, כמו גם תרופות ומיכשור רפואי, מפותחים ומיוצרים על ידי גופים שכל מטרתם מקסום רווחים, יש סיבה טובה לפחד. כאשר ממשלות מקבלות החלטות רק מתוך מטרה לקדם אינטרסים פוליטיים צרים וקצרי מועד, כמו שפועלים טראמפ ונתניהו – יש סיבה טובה לפחד.

השאלה היא מה המסקנות שכל אחד ואחת צריכים לקבל, בעקבות הפחד המוצדק מאוד הזה. התשובות שרצות ברשתות בעיקרן קוראות להימנע מלהתחסן. בגלל האישור המהיר, ובשל חוסר האמון בחברות התרופות ובשלטונות.

ככל שאני מבינה את הפחד, ואת ההסברים הנכונים שעומדים מאחוריו, המסקנה שעדיף להימנע מחיסון עולה בקנה אחד דוקא עם מכונת השקרים והמציאות הפיקטיבית. אמנם לכל מדינה מערכות בקרה ואישור עצמאיות, אך הגופים העיקריים שעל האישורים שלהם נהוג להסתמך הם ה-FDA (מינהל המזון והתרופות) האמריקאי ומוסדות האישור של האיחוד האירופי (בריטניה עדיין מחוייבת לרגולציה האירופית, אך בחרה לנהוג בהתאם לאישור של הרשויות המקומיות ולא להמתין לאישור של האיחוד).

אם יש דבר אחד שהאמריקאים דוקא כן טובים בו אלה ההליכים השקופים שבהם הם נוקטים. השימוע הציבורי שערך ה-FDA לשם אישור החיסון הוא ראוי לציון במיוחד – כל הדיונים התנהלו באופן פתוח, לצפייה חופשית של כל מי שמעוניין בכך, למעלה משמונה וחצי שעות של דיון רצוף, כמתבקש מהדחיפות של הנושא. הציבור נקרא להציג מסמכים שעשויים להיות רלוונטיים ולהעלות בפני הצוות ניירות עמדה. כל הדיונים מוקלטים וניתנים לצפייה בכל עת.

האיחוד האירופי עדיין מתעכב עם האישור, יש לומר. עוד יש לומר, שהוא צפוי לקבל החלטה עד סוף דצמבר, כך שמדובר בעיכוב של שבועיים בלבד יחסית ל-FDA. בשני הגופים הללו יושב פורום נרחב של אנשי המקצוע הטובים ביותר בעולם.

נכון שכל אחד מהם קשור למוסד כלשהו, אולם ממש לא לאותו מוסד, ולכן לחשוד בקונספירציה של כל המומחים הגדולים בעולם, שיושבים במוסדות אקדמיים שונים, כמו גם בבתי חולים – ציבוריים ופרטיים כאחד – גם עבור מומחים לקונספירציה, זה פשוט לא רציני.

כמובן שמול החשש מהחיסונים אנחנו עומדים מול מגיפה, שכבר קטלה יותר ממיליון ושש מאות אלף אנשים, ושהפסיקה את הפעילות הרגילה של רוב תושבי העולם. אין ספק שצריך להתחסן. יחד עם זאת, החששות האמיתיים מחייבים חשיבה מחדש לגבי החיבור בין כסף פרטי ואינטרסים בריאותיים.

כן, להלאים

ראשית, חייבים להבטיח את ההגנה על מוסדות ההשכלה הגבוהה. כן פלורליזם, כן גיוון בגישות וגם בבעלות, אבל שמירה קפדנית על עצמאות. לאחרונה פורסם כאן מאמר מעורר אימה על ההשתלטות של שלטון הימין בהונגריה על מערכת ההשכלה הגבוהה.

שם זה נעשה באופן בוטה, אולם ככל שהמערכת הפרטית נכנסת אל תוך האקדמיה, כמו גם ככל שהמערכת הפוליטית מבקשת להתערב באקדמיה – כך אנחנו עלולים להגיע למצב שבאמת לא ניתן יהיה עוד לדעת כי ההשכלה והדעת משקפים את האמת המדעית (אמיתות שונות, לפחות בחלק מהדיסציפלינות), ויגבר החשש שגם הידע מוכפף לאינטרסים כלכליים ופוליטיים.

העובדה שבחלק מהאוניברסיטאות מחקרים שלמים ממומנים על ידי חברות פרטיות, ופרסום תוצאותיהם כפוף לאישור של החברות הללו, היא טירוף של ממש.

בעיניי נכון להלאים את חברות התרופות, ולקבוע כי בעלות תוכל להיות על ידי מדינה או על ידי בעלי עניין שונים – ובכל מקרה למנוע מהן להשיא רווחים באמצעות סחר מניות בבורסות. אין כל הגיון בהשאת רווח לבעלי הון מספסרות בידע רפואי.

יצרניות החיסונים, אשר, כאמור, קיבלו מימון ציבורי כמעט מלא, הולכות להרוויח סכומי עתק, בניגוד להצהרות המוקדמות של חברות התרופות שלפיהן הן אינן מתעתדות להשיא רווחים על החיסונים. פייזר, שהשקיעה בערך 100 מיליון דולר, שגם הם מכוסים מראש בהתחייבויות לרכישה של ארה"ב ומדינות אחרות, צפוייה להרויח מהחיסונים ב-2021 כ-19 מיליארד דולר. צריך היה לקבוע, לכל הפחות, כי לתקופת הקורונה ועד X זמן לאחריה, ייאסר מסחר במניות חברות התרופות.

בארה"ב ובבריטניה נשמעו בשבועות האחרונים קולות שקראו לשלם לאזרחים כדי להתחסן. על זה נאמר במקורותינו: "הפוך, גוטה, הפוך". לא שחלילה יש לדרוש תשלום על החיסון, אבל נדמה שלכל בר דעת ברור שההגיון הקפיטליסטי, שלפיו תשלום פותר כל בעיה, מופרך בהקשר הזה. אין דבר המעורר פחות אמון מאשר לשלם לאדם על מה שעשוי להציל את חייו ואת חיי משפחתו.

דוקא הגישה הישראלית, (כפי שנשמעה – לא שהתקבלה החלטה – ישיבות הממשלה בנושא הקורונה מוקדשות אך לקבלת החלטות שרלוונטיות לקידום מעמדו של ראש הממשלה) התייחסה לכך שמי שיתחסן, יקבל "דרכון ירוק", שיאפשר כניסה למקומות שיאסרו על אחרים – מה שיאפשר פתיחה של מוסדות התרבות (שרק מוח מעוות מונע את פתיחתם בצד פתיחת הקניונים) וחזרה לבתי הקפה והמסעדות.

בניגוד לתשלום, מתן אישורים הוא צעד מתבקש, שיוצר קשר ישיר בין מידת הסיכון שאדם מהווה לבין זכותו לקחת חלק פעיל בחברה. צריך לזכור, כמובן, גם את מי שחלו ונתפסים כמחוסנים, ויש לבחון את השאלה האתית לגבי מי שאינם מורשים להתחסן – נשים הרות ומניקות ואנשים הסובלים מאלרגיה, המונעת מהם לקבל את החיסון.

סוגיית החיסונים לקורונה אכן מביאה לידי אבסורד הן את השיטה והן את חוסר האמון הציבורי שאותו יצרה. עכשיו נותר רק לקבל החלטה: אם לדרוש את שינוי השיטה, או להעדיף ללכת עם הראש בקיר ולהסכין לעוד שנים של מגיפה שתכה (כנראה בעיקר) בחולים ובזקנים.