החיבור בין עמיר פרץ ואורלי לוי חושף את צביעות השמאל הישן
התסריט לפיו עמיר פרץ רקם דיל להצלת נתניהו הוא בגדר מדע בדיוני פוליטי. הבעיה של השמאל הישן עם החיבור בין השניים היא ש"הם לא משלנו". מי שרוצים להדיח את נתניהו צריכים להפנות את חיצי הביקורת לעבר ברק ולקרוא לו לפרוש
כבר הרבה שנים לא התנהל ויכוח עקר כל כך כמו הוויכוח המתנהל בשבוע האחרון סביב השאלה האם החיבור בין עמיר פרץ לאורלי לוי יבטיח לנתניהו כהונה נוספת. בלי קשר לשאלה מה שוויין האמיתי של התחייבויות לא לשבת עם נתניהו באופן מוחלט או להתנות את הישיבה אתו בתנאים כאלה ואחרים, "רכים" יותר או פחות – הרי ראינו מה היתה שווה ההתחייבות של אבי גבאי לא לשבת עם נתניהו בשום תנאי שאותה הפר חמש דקות אחרי הבחירות – הוויכוח מתעלם מנקודה מרכזית: כרגע נתניהו אינו המועמד המוביל להרכיב את הממשלה הבאה, והתסריט שפרץ ולוי הם שיצילו אותו הוא כמעט בגדר מדע בדיוני.
הסקרים שפורסמו השבוע, אחרי ההכרזה על האיחוד בין העבודה לגשר ואחרי שכבר היה ברור שאיילת שקד תוביל את הימין החדש, העניקו לגוש הימין – הליכוד, המפלגות החרדיות ומפלגות הימין הדתי – בין 56 ל-57 מנדטים. זו התמונה העולה גם מסקרים קודמים. בשום סקר שנערך מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, גוש הימין בלי ליברמן לא קיבל 61 מנדטים. הסקרים הם אינדיקציה די משמעותית, כי הם צודקים בדרך כלל לגבי גודל הגושים, גם אם הם טועים לגבי גודל של מפלגה מסוימת בגוש. בקיצור, כרגע לא נראה שנתניהו יכול להרכיב ממשלה בלי ליברמן.
עם שמונה עד עשרה מנדטים בסקרים, כמעט פי שניים ממה שקיבל בבחירות באפריל, ליברמן הוא כרגע לשון המאזניים. הוא בנה את כל קמפיין הבחירות המוצלח שלו על כך שלא ישב בממשלת ליכוד-חרדים-ימין דתי ואמר שימליץ על מי שיציע להרכיב ממשלת כחול לבן-ליכוד-ישראל ביתנו. כיוון שכחול לבן לא ישבו בממשלה תחת נתניהו, התנאי של ליברמן יכול להוביל לאחת משתי אפשרויות: ממשלה בראשות גנץ, עם הליכוד או בלעדיו, אבל בוודאי שבלי נתניהו או ממשלה בראשות הליכוד עם כחול לבן וליברמן, כאשר בראש הליכוד עומד מועמד שאיננו נתניהו: גדעון סער, ישראל כץ וכולי. גם האמירות של נפתלי בנט שיש עוד לפחות חמישה ששה מועמדים חוץ מנתניהו להרכיב ממשלה ו"היתה ישראל גם לפני נתניהו" הולכות באותו כיוון.
נכון, ייתכן שליברמן יחזור בו אחרי הבחירות ויסכים לשבת בממשלת ימין "קלאסית" עם הליכוד, החרדים והימין הדתי. זה אמנם יפגע קשה בתדמית שלו כאיש ש"מילה שלו זה מילה", אבל זה אפשרי. אם ליברמן יעשה את המהלך, הוא יבטיח לנתניהו קדנציה נוספת. זה בידיים שלו ושלו בלבד.
אבל אם ליברמן יסרב להציל את נתניהו, נותרה כביכול האופציה שמי שיחלץ אותו ממצוקתו הם פרץ ולוי. אבל התסריט שלפיו עמיר פרץ – איש שמאל חברתי מובהק שגם ייצג את הקו היותר יוני במפלגה העבודה כבר עשרות שנים – הוא זה שייחלץ לשימורו של שלטון נתניהו-איילת שקד-סמוטריץ הוא בעיני בגדר מדע בדיוני פוליטי. וגם אם נתניהו יבטיח לו את הנשיאות, דיל שיהיה לנתניהו קשה מאוד לקיים שכן ההצבעה על הנשיאות היא חשאית, אני לא רואה את פרץ משכנע את מרכז מפלגת העבודה ואת הח"כים שלה לתמוך במהלך כזה להצלת איילת שקד וסמוטריץ'.
אבל אם פרץ לא ילך למהלך כזה, נותרה כביכול אפשרות שאורלי לוי תיקח את המנדט או המנדטים שלה (אם העבודה-גשר יקבלו ששה מנדטים, יהיה לה מנדט אחד, אם הרשימה שלהם תקבל שבעה – יהיו לה שניים), תעשה צחוק מההבטחה שלה לא לשבת עם נתניהו כל עוד כתב האשמות תלוי נגדו, ותערוק למחנה הנגדי רק כדי להציל את נתניהו, שנוא נפשו ההיסטורי של אביה ושל משפחת לוי בכלל. תמורת תפקיד בכיר, כתבו פרשנים שונים, היא לא תראה בעיניים ותיקח את הדיל. אבל לפי המספרים הנוכחיים, אפילו זה לא יספיק לנתניהו. 57 מנדטים של מחנה הימין ועוד שניים של אורלי לוי הם 59 מנדטים, לא מספיק כדי להרכיב ממשלה.
ייתכן כמובן שמחנה הימין יעלה בעוד שלושה-ארבעה מנדטים, יוכל להרכיב ממשלה ואז יזמין אליו את העבודה-גשר, ופרץ ולוי יסכימו להצטרף. ייתכן גם שהרשימה המשותפת תקום מחדש בדרך פלא, תצליח להעלות את שיעור ההשתתפות ברחוב הערבי, ותביא למצב שהימין, אפילו עם ליברמן, לא יוכל להרכיב ממשלה. אבל לפחות לפי איך שהסקרים עומדים היום, אין כמעט שום תסריט פוליטי עם מידה נסבלת של סבירות ולפיו פרץ ולוי אכן יעניקו לנתניהו קדנציה נוספת.
אז אם הטיעון שפרץ ולוי יעניקו לנתניהו את ראשות הממשלה על מגש של כסף אינו תופס, מה נותר מהמתקפה הכוללת על החיבור הזה מצד כמעט כל הפרשנים המזוהים עם המרכז-שמאל היהודי? (ב"הארץ" אתמול שלושה מבין ארבעת המאמרים בעמוד הדעות הראשי הוקדשו למתקפה על פרץ ו"השבירה" שלו ימינה) – לא הרבה, חוץ ממנה גדושה של צביעות ושיקולים שאינם פוליטיים או אידיאולוגיים נטו.
פרץ, ואת זה ראינו באופן ברור ב-2006, נתפס אצל רבים מתומכי העבודה או המרכז-שמאל היהודי ה"קלאסי" כמישהו שהוא לא "אחד משלנו". אני מסתייג מביטויים כמו "השמאל הלבן", כי בין המסתייגים מפרץ יש גם לא מעט מזרחים, אבל השילוב של מוצא, מגורים בפריפריה ובעיקר הגישה המעמדית שלו כנראה עושה את ההבדל. אבי גבאי, למרות מוצאו המרוקאי ולמרות שהודה שהצביע לליכוד (מה שפרץ לא עשה מעולם), עורר פחות חשדנות משום שבא מעולם העסקים והוא מתגורר בצפון תל אביב.
החשדנות היסודית הזו כלפי פרץ עולה על גדותיה כאשר הוא מצרף מישהי שהיא באופן מובהק "לא משלנו" – אורלי לוי. אין ספק, לוי באה ממשפחת ליכודית, נבחרה לכנסת ברשימה של ליברמן שסיסמת הבחירות שלו היתה "בלי נאמנות אין אזרחות", מעולם לא הביעה הסתייגות פומבית מהעמדות הגזעניות של ליברמן, הצטרפה ללובי למען ארץ ישראל והיתה בין החותמות על חוק הלאום. מצד השני אפשר לומר שלוי לא הצטרפה לעליהום על המיעוט הפלסטיני או על ארגוני זכויות האזרח, מיעטה להביע עמדות ימין מדיניות, פרשה ממפלגתו של ליברמן, הצביעה נגד "חוק ההסדרה" ונמנעה בסופו של דבר בהצבעה על חוק הלאום. במצע של מפלגת גשר בבחירות האחרונות, שאין ספק שעבר תחת ידיה, יש תמיכה מפורשת בעקרון שתי המדינות. כלומר, היא בוודאי לא באה מהימין העמוק.
יותר מכך: לא מופרז להעריך שאם לוי היתה מתחברת לכל מנהיג אחר בשמאל-מרכז שהוא איננו עמיר פרץ, התגובה היתה שונה. לפני הבחירות באפריל, כשאורלי לוי ניהלה משא ומתן על הצטרפות לכחול-לבן, לא נשמעה הסתייגות מהחיבור הזה. להפך. רבים במרכז-שמאל האיצו בגנץ לצרף אותה. אפשר לנחש שאם ברק, שצירף אליו עכשיו את פרופ' יפעת ביטון שרצה עם לוי בבחירות באפריל, היה מצרף את לוי, הצעקה היתה פחותה בהרבה. אני לא משוכנע שגם במרצ היו דוחים אותה. אולי ההפך. תמר זנדברג נבחרה לפני שנה וחצי לראשות מרצ, למרות שהביעה נכונות לשבת בממשלת עם ליברמן. ישיבה עם פוליטיקאית, שעזבה את ליברמן מרצונה, בוודאי לא יכולה להיות גרועה מישיבה עם ליברמן עצמו.
הסקרים שפורסמו השבוע גם הראו שיש ציבור לחיבור הזה בין פרץ ללוי. העבודה-גשר קיבלה שבעה מנדטים בסקר אחד ושמונה בסקר שני. ההמונים שפרץ הבטיח שיבואו מהימין לא באו, זה נכון, אבל גם קריסה לא היתה. אחרי המתקפות הקשות בתקשורת וברשתות החברתיות גם זה הישג. פרץ כבר מדבר שנים על הצורך לבנות שמאל חברתי עממי בישראל. היה עדיף מאוד אם היה מצרף למהלך הזה גם את מרצ, שבעמדותיה הפורמליות לפחות קרובה להשקפה הזו, אבל זה כנראה היה בלתי אפשרי. אבל יותר מ-200 אלף ישראלים – לפחות לפי הסקרים – מוכנים לתת צ'אנס לניסיון הזה של פרץ ולוי. זו לא התחלה רעה.
מי שהציבור פחות קונה הוא אהוד ברק. בסקר אחד הוא קיבל ארבעה מנדטים, בשני לא עבר את אחוז החסימה. במקום להתנפל על פרץ ולהטיח בו שהוא מציל את נתניהו – ההאשמה שכפי שראינו לא ממש קשורה למציאות – צריכים כל מי שהדבר הכי חשוב בעיניהם הוא להדיח את נתניהו לפנות לברק ולבקש ממנו בנימוס לפרוש. ברק חזר לזירה הפוליטית ככיבול כדי להציל את השמאל. לא הגיוני שעכשיו השמאל הוא זה שיציל אותו.
אם ברק אכן נחוש לעשות כל מה שביכולתו כדי להביא לקיצו את שלטון הימין, הוא יוכל להעניק את הכוח שהוא נהנה ממנו ברשתות החברתיות לטובת מרצ או העבודה-גשר או אפילו כחול לבן. הרשימה המשותפת בוודאות לא תשב עם הליכוד, עם נתניהו או בלעדיו. ברק מוזמן לקרוא לתומכיו להצביע גם לה. אם הוא ישחרר אותם מספיק מהר, האנשים המצוינים שהוא קיבץ לרשימה שלו יוכלו למצוא מקום ברשימות אחרות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן