החזון המיושן של המנהיג החדש של השמאל

מאמרו של יאיר גולן, יו"ר מפלגת "הדמוקרטים" וסגן הרמטכ"ל לשעבר, שפורסם ב-25 באוגוסט (ראשון) ב"הארץ" תחת הכותרת "במציאות הישראלית והפלסטינית המרב שניתן לחתור אליו הוא היפרדות אזרחית" (ונכתב ביחד עם צ'ק פרייליך, חוקר בכיר ב-INSS ולשעבר סגן ראש המל"ל), הוא אכזבה קשה לשוחרי השלום והדמוקרטיה. למעשה יש בו מעט מאוד משניהם.

לפי הכתוב, גולן יוצא מנקודת הנחה שפתרון מדיני בעת הזו אינו אפשרי, ולכן על ישראל לשאוף להיפרדות אזרחית מהפלסטינים, תוך שימור חופש הפעולה הביטחוני וסיפוח 10% מהגדה על פי ראות עיניה. קשה לקבל שמי שנחשב לתקוות השמאל הישראלי בעת הזאת מדבר בשפה סיפוחיסטית המקדשת צעדים חד צדדיים, אינו רואה בפלסטינים פרטנר שווה ערך למשא ומתן על עתיד האזור, ואינו מחויב לחוק הבינלאומי ולזכויות אדם, בהן הזכות להגדרה עצמית.

>>> על סף התהום, ישראל עדיין רואה בשלום "פרס" לפלסטינים

גולן משרטט מפה מרשימה של בריתות אזוריות, שבה כולם מדברים עם כולם – חוץ מהפלסטינים. דבריו נעדרים אמפתיה מינימלית לאסון שנפל על הפלסטינים בעזה, גם אם בנסיבות החמורות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, או להפרות הבלתי פוסקות של זכויות אדם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. בהתאם למסורת ארוכה ולא מכובדת של השמאל-מרכז הישראלי, הפלסטינים יצטרכו להסתפק במה שהישראלים יחליטו עבורם – ומזלם ישחק להם אם יהיו אלה הנאורים כביכול משמאל ולא הפשיסטים מימין.

הוא מתעלם מכך שההכרזה על סיפוח 10% מהשטחים מנוגדת לחוק הבינלאומי, וקרוב לוודאי שתשכנע את העולם ומוסדותיו שאין בישראל אלטרנטיבה לכיבוש ולסיפוח. מעל הכול, גולן ממשיך לשחק במגרש הגרוטאות של היפרדות חד צדדית, כמו קודמיו במפלגת העבודה, כאילו המלחמה האיומה והבלתי נגמרת המתנהלת עכשיו בדרום (ובמידה רבה גם בצפון) היא לא גם תוצאה של ניסוי בעייתי מאוד, של "היפרדות חד צדדית מהפלסטינים תוך שמירה על חופש הפעולה הביטחוני".

בניגוד לכל מיני מנטרות מקובלות, שלום ואפילו הסדרי ביניים עושים בין בני אדם. לכל הסכסוכים שנפתרו או מותנו בדרך של הסכמה בחצי המאה האחרונה היה מרכיב בין אישי. כך בדרום אפריקה, אירלנד, קפריסין, וגם במהלכים המקדימים באוסלו. המנהיגים שישבו לשולחן המשא ומתן למדו קודם כל להכיר זה את זה, ולבנות אמון ביניהם. יצחק רבין היה אולי המנהיג האחרון במפלגת העבודה שהבין את החשיבות של בניית אמון, גם אם לא הסתיר את קשייו. וזה מה שהיה חסר כל כך בקמפ דיויד של אהוד ברק, שממנו חזר בהכרזה ש"אין פרטנר" וקבר את הסיכויים האחרונים להצלת תהליך אוסלו.

צודק גולן בדבריו כי הסיכויים לפתרון מדיני בזמן הזה קלושים. זו בדיוק הסיבה לבנות עכשיו את הבריתות, ולפתח את הרעיונות שיבשילו בבוא העת כדי לאפשר אותו. במקום להתעלם מהפלסטינים, או להציע פיקוח עליהם כאילו היו ילידים נבערים ואחראים בלעדיים לכישלון תהליכי משא ומתן קודמים, טוב יעשה גולן אם ייזום מהלכים של בניית אמון ושיח עם שדרות מתונות בחברה הפלסטינית, שצפויה להיות להן השפעה על היום שאחרי ועל דעת הקהל, ובמידת האפשר גם ייתן לכך פומבי. לשם כך דרוש תהליך רחב, המשלב גם את הפלסטינים אזרחי ישראל, כולל מנהיגותם וחברי הכנסת שלהם.

מי שרואים את עצמם כשייכים לשמאל צריכים להיפרד מהחלום המפוקפק של התנתקות מוחלטת מהפלסטינים. פתרון בר קיימא יכול להתקיים רק מתוך הכרה הדדית, הושטת יד, שיתוף פעולה ושגשוג הדדי. יתרה מזו, הוא חייב להיות מבוסס על תפיסה בלתי מתפשרת של זכויות אדם, שוויון ודמוקרטיה. זו אינה גישה נאיבית. להיפך. היא מביטה נכוחה על המציאות; מסרבת לאמונה העיוורת בפתרונות בלעדיים של כוח; מכירה בתלות ההדדית בין שני העמים וחותרת לתרגם אותה לחיים עתידיים לשניהם. בעמותת "עיר עמים" כתבנו לאחרונה הצעה לפתרון ברוח זו לירושלים, ואנו מאמינים שהיא יכולה להוות מודל לסכסוך בכללו.

קשה מאוד לדמיין הסדר ראוי בתוך מציאות כל כך מדממת, כשהאופק נראה חסום מתמיד, אבל זהו בדיוק תפקידו של מנהיג. עתידו הפוליטי של השמאל הישראלי מונח היום במידה רבה על כתפיו של גולן, ומצופה ממנו להרבה יותר.

יהודית אופנהיימר היא מנכ"לית עמותת עיר עמים