newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ואלה מועדי ישראל האלטרנטיביים

בעוד החגים הדתיים הם רק תירוץ טוב לשבת סביב השולחן עם המשפחה, ארבעה מועדים אחרים בלוח השנה הישראלי מהווים עבורי, חילונית בעלת הכרה, עוגן ערכי ורעיוני ומחייבים אותי לחשיבה מחודשת

מאת:

כחילונית בעלת הכרה ונטולת זיקה דתית, ה"חגים" אינם עבורי אלא תירוץ לארוחה משפחתית מושקעת. זה נחמד, אבל לא משמעותי. לעומת זאת, ארבעה מועדים המצוינים בלוח השנה הישראלי, מהווים עוגן ערכי ורעיוני, מחייבים חשיבה מחודשת משנה לשנה וראויים לבחינה ערכית ולמחויבות רגשית.

הראשון בהם הוא יום השואה, שצוין השבוע. יום השואה הוא היום בו אין לנו ברירה אלא להתמודד עם העובדה שבני האדם מסוגלים לרוע מוחלט ועם הקלות בה ניתן להידרדר אליו, גם משיאים של קידמה ותרבות. ההתמודדות עם תהומות הסבל ובעיקר עם תהומות הרוע מרתקת באותה מידה שלעולם לא תהיה מובנת. הניסיון להתחקות אחר ההידרדרות של חברה שלמה הוא אתגר אינטלקטואלי בצד התמודדות רגשית.

> שנינו מאותו הכפר: כך אזכור את הקרבנות הישראלים והפלסטינים

הפגנת אחד במאי, תל אביב (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

הכוח שבהתארגנות ובמאבק המעמדי הוא הכוח שבעמידה מול קונצנזוס והסירוב להתייאש. הפגנת אחד במאי, תל אביב (שירז גרינבאום / אקטיבסטילס)

הצער, הזעם והתקווה

הזילות של יום השואה על-ידי ראש ממשלת ישראל בשנים האחרונות, המדמה כל אויב להיטלר, והניסיון להפוך את השואה לכלי להצדקת זכויותינו הלאומיות, הם עיוות מתועב. החשיבות של יום השואה היא במשמעויותיו הכלל אנושיות. השואה, בניגוד למה שמלמדים בבתי הספר, אינה "ענין יהודי", אלא אירוע אנושי, שפגע בעיקר (וכמובן לא רק) ביהודים. התעלמות מפליטים, שתיקת העולם, עליית הנאציזם בבחירות דמוקרטיות, האפשרות לערוך רצח המוני בלב אוכלוסייה אזרחית אדישה – בכל אלה חשוב לחזור ולהגות, ולדעת שאין מי שחסין מפני גזענות ושנאה.

את יום הזיכרון חוויתי כילדה כמועד של צער מוחלט. אולטימטיבי. עם השנים והתרבות מלחמות הברירה, כמו גם ההכרה הרטרוספקטיבית באיוולת השלטון ותרומתו גם למלחמות שנתפסו כהכרחיות בזמנן, הצער הפך למשולב בזעם, כאשר משנה לשנה כוחו של השני גובר. התסכול ממוות חסר תוחלת של אנשים צעירים יותר ופחות, שניתן היה למנוע, לו כיהן כאן שלטון שערך החיים היה עומד בבסיס החלטותיו, קשה להתמודדות.

בשנים האחרונות, בעיקר בשל פעולתן המופלאה של שתי תנועות: לוחמים לשלום ומעגל המשפחות השכולות, אל הצער והזעם נוסף מקור כוח – העובדה שמשפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות, הצליחו להכיר בכאב האחד המשותף וממנו לצאת לדרך של שיתוף פעולה, של קריאה משותפת להכרה בדבר חוסר התוחלת מחד והצורך הדוחק בשלום מאידך, מוסיפה לעצב ולזעם קורטוב של תקווה.

חולצה אדומה וספר

המועד השלישי הוא ה-1 במאי, אשר בנוסף על משמעויותיו הכלליות: הכוח שבהתארגנות ובמאבק המעמדי, מסמל עבורי, כילידת שנות ה-70, גם את הכוח שבעמידה מול קונצנזוס והסירוב להתייאש. עשורים של תעמולה ניאו-ליברלית, שניסתה (בהצלחה) לחסל כל תודעה מעמדית בישראל, הביאה לקידום בעלי הון ואינטרסים, גרמה גם לחלשים ביותר לתמוך באשליית העושר שמעבר לפינה.

כנערה בעיירת פיתוח, החולצה האדומה שהקפדתי ללבוש ב-1 במאי, היתה היחידה בסביבה והצריכה הסברים. אולם לאחר שנים של תעמולה מוצלחת, בשנים האחרונות, ה-1 במאי ובעיקר מה שהוא מייצג, אינם עוד בשולי השיח. אמנם גם היום רוב האוכלוסיות המוחלשות בוחרות במנהיגים הפועלים לטובת עשירי הארץ, אבל אלה לפחות מנסים להסתיר זאת, או לשקר. זו התקדמות. קידום שוויון וצדק חברתי חזר ללב השיח – גם אם (עדיין) לא לשלטון. זו ההוכחה האולטימטיבית, שתעמולה, חזקה ככל שתהיה, אינה יכולה להעלים את המציאות וככל שיהיו מי שלא יפסיקו להציע אלטרנטיבות, הסיכוי לשינוי לא יעלם.

אחרון המועדים החשובים, עבורי, הוא שבוע הספר. נכון, לא מדובר במועד רשמי בלוח השנה, אולם זהו החג היחיד, שבו שמחה גדולה – חגיגת התרבות הישראלית. השפע והאיכות של הספרות העברית והמתורגמת נחגג על ידי רבים בלב עיר. שמחה אמיתית שורה בין הדוכנים המציגים פעם בשנה לא רק את רבי המכר ואת החדש-חדש, אלא את עומקה, היקפה ותפארתה של התרבות הישראלית.

> מדליק המשואה הערבי במלכודת לתפארת מדינת ישראל

חגיגת תרבות ישראלית, שבוע הספר (משה שי/פלאש90)

חגיגת תרבות ישראלית, שבוע הספר (משה שי/פלאש90)

גם חג אמיתי יחיד זה מהול מזה שנים במאבק – נגד ההזנייה של רשתות הספרים ופגיעתן במו"לים ומצדם בסופרים ובמתרגמים ובעורכים ומאז הכרזת המלחמה של השלטון על התרבות הישראלית, הפך גם שבוע הספר מחגיגה בלבד למפגן של התנגדות – התנגדות מפוארת.

בין ציון הרוע המוחלט והאזהרה המצלצלת שהוא נושא עמו לבין חגיגת שיא התרבות האנושית,  עובר המאבק המתמשך, על השלום והשוויון והצדק. אלה מועדי ישראל שלי. זו, בעיניי, תמציתה של הישראליות.

> לעמוד בצפירת יום השואה עם רועים פלסטינים בארץ המתנחלים בבקעה

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"ההצבעה היום היא תמרור אזהרה". משמאל: איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, עופר כסיף ויוסף עטאונה (אורן זיו)

הנהגת חד"ש שמרה על מקומה אך החברים העבירו מסר: דרוש שינוי

אף שבתום הפריימריז, שלושת חברי הכנסת המכהנים שמרו על מקומם, ההצבעה לוותה במתחים שמקורם בביקורות על הקו המתון של עודה מול הקו של מק"י, ועל עמדותיה של תומא סלימאן בנושאי מגדר. כעת האתגר הוא להוציא את הבוחרים לקלפיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf