ההסכם עם איחוד האמירויות הוא רע, אך יכול להוביל לטוב

ההסכם מנציח את הכיבוש, מקדם את האינטרסים של התשלובת התעשייתית-צבאית, ומסייע לנתניהו לבצר את שלטון היחיד שלו. אך מתנגדי הכיבוש בישראל יכולים לנצל את הגישה הישירה לשיח הציבורי במפרץ כדי למצוא שיתופי פעולה חדשים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מאמר זה הוא ניסיון להתמודד בצורה הגיונית עם חוליה אחת בלבד בשרשרת ההטרלות הבלתי פוסקת שמייצר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעת שהוא הופך את מדינת ישראל לאוטוקרטיה מזרח תיכונית – הסכם ההבנות עם איחוד האמירויות הערביות.

ככזה, המאמר משחק לידי המשטר המתהווה. עם זאת, גם רעש מחריש אוזניים שמטרתו היחידה היא טשטוש חושים משקף ומניע תהליכים חשובים – שילוו את מדינת ישראל ואת הפוליטיקה האזורית שלה שנים רבות. לכן יש מקום להציע ניתוח ביקורתי מנומק להתפתחות שעל פניה נראית חיובית.

אדם מנופף בדגל איחוד האמירויות מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים, ב-19 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אדם מנופף בדגל איחוד האמירויות מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים, ב-19 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הסכם ההבנות בין נשיא ארה"ב, ראש ממשלת ישראל ושליט מדינת הנסיכויות הערביות המאוחדות (להלן האמירויות), על הנעתו של תהליך הדרגתי ופומבי לנורמליזציה רשמית של היחסים בין ישראל לבין האמירויות, הוא תוצאה של כמה תהליכים שהתחוללו בישראל ובאזור בשנים האחרונות.

אתמקד כאן בשלושה מהתהליכים האלה. האחד הוא נחישותה של ישראל למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית ולהעמיק את הכיבוש. השני הוא השוּליוּת הגוברת של הסוגיה הפלסטינית באזור. והשלישי הוא התבססותו של משטר נתניהו בישראל, המאופיין במנהיג ריכוזי החשוד בעבירות פליליות חמורות ומוביל מגמות אוטוקרטיות. לאלה אפשר להוסיף תהליך רביעי, והוא התעצמותה של תשלובת התעשיות הצבאיות-ביטחוניות בישראל (military-industrial complex) ומשקלה הגובר ביחסי החוץ של המדינה. לא אתעמק בסוגיה זו, אולם אשתמש בה כדי להרחיב את ההקשר של הדיון.

על בסיס הניתוח המוצע כאן, אטען כי הסכנות של הסכם הנורמליזציה בין ישראל לבין האמירויות עולות לאין ערוך על התועלת שעשויה לצמוח ממנו לשלום ישראלי-פלסטיני. יתר על כן, ההסכם מבסס למעשה קואליציה ישראלית-ערבית המשמרת את הכיבוש.

אלה הן בשורות טובות עבור כל מי שקץ במאבק הפלסטיני לשחרור ומבקש "להתקדם הלאה", ויש רבים כאלה בעולם, באזור, וכמובן בישראל, לרבות במה שמכונה המרכז-שמאל. אלה הן בשורות רעות עבור הפלסטינים ובעלי בריתם בישראל, באזור ובעולם המאמינים בפיוס, בצדק ובשלום.

עם זאת, אני סבור שבנסיבות הקיימות מאבק בהסכם לא יועיל, ויש לנצל את הפתח שהוא מאפשר למאבק נחוש שיעדו השבת הסוגיה הפלסטינית למרכז הבמה. ויש להיערך לכך שישראל ו"ציר הנורמליזציה" הערבי יפעלו לשיבוש המאבק הזה.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושליט איחוד האמירויות מוחמד בן זייד, בבית הלבן, ב-15 במאי 2017 (צילום: שילה קרייגהד, הבית הלבן)

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושליט איחוד האמירויות מוחמד בן זייד, בבית הלבן, ב-15 במאי 2017 (צילום: שילה קרייגהד, הבית הלבן)

עסקת המאה להנצחת הכיבוש

במאמר "מזרח תיכון חדש", שהתפרסם בגליון האחרון של כתב העת תלם (קיץ 2020), התמקדתי בשני התהליכים הראשונים שהזכרתי לעיל. בקצרה, משטר נתניהו, בהסכמת המרכז הפוליטי בישראל, החליף את השאיפה לפתרון הסכסוך בגישת ניהול הסכסוך, המניחה כי הסכם עם הפלסטינים על בסיס "מתווה קלינטון" לעולם לא יוכל להתממש.

הסיפורים שישראל מספרת לעצמה על הסרבנות הפלסטינית מסתירים את חוסר רצונה להסתכן במלחמת אזרחים כתוצאה ממהלך מקיף לפינוי התנחלויות. תחת שלטון הימין, ובוודאי תחת משטר נתניהו, נמחק כל הרהור שאולי היה לממשלות קודמות בישראל על עימות עם המתנחלים, ומשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים בוצר באופן חסר תקדים. מעל כל זה מרחפת הפרדיגמה העולה בימין הישראלי, "שלום כלכלי", שבמרכזה מערכה לריסוק מוחלט של הלאומיות הפלסטינית במרחב שבין הים לנהר, לצד נכונות מוגבלת לזכויות אזרח או תושב לפלסטינים בישראל, במזרח ירושלים ובגדה המערבית. התחזקות זו של הימין בישראל, ושל מדיניותו ותפיסותיו האנטי-פלסטיניות, לוותה למרבה האירוניה בתהליכים אזוריים ששיחקו היטב לידי הימין.

בתמצית, ה"אביב הערבי" הוביל להתכנסות פנימית של מדינות ערב ולהתמקדותן בשרידות פוליטית (מצד המשטרים והאליטות) וכלכלית-חברתית (מצד המדינות והאזרחים); לדחיקתם של הפלסטינים ומצוקותיהם לשולי השוליים של דעת הקהל הערבית ולעלייתה של אדישות כלפיהם ואף סלידה מהם; ולפגיעה פוליטית ותדמיתית קשה באסלאם הפוליטי, שממנה סבל גם חמאס, שהוביל את המאבק המזוין הפלסטיני בישראל.

donate

ההתחזקות חסרת התקדים של הימין בישראל ושל ישראל באזור לוותה, אם כן, בהיחלשות חסרת תקדים של הפלסטינים מול ישראל ומול המרחב הערבי. כתוצאה מכך, התלות של הפלסטינים בישראל, ופגיעוּתם ביחס אליה, הפכו להיות חמורים מאי פעם. ידידיהם באזור ובעולם הולכים ומתרחקים, ונוטשים אותם לגורלם מול המדינה הכובשת אותם ואת אדמתם.

"עסקת המאה" של ממשל טראמפ היא שיקוף מושלם של המציאות הזו ושל עוצמתה המתפרצת של ישראל. זו עסקה במעמד שני צדדים – משטר נתניהו וממשל טראמפ – שנרקחה מעל לראשם של הפלסטינים, ומבקשת לכפות עליהם את תפיסת ה"שלום הכלכלי". אזכור המדינה הפלסטינית בתוכנית נתפס כבדיחה על ידי נתניהו ועל ידי ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, בני גנץ. במסגרת העסקה הוצע מהלך לסיפוח שטחים מהגדה המערבית כפרס למשטר נתניהו, לו היה מצליח לכפות על המתנחלים סעיפים שיאפשרו בעתיד את התבססותו של שלטון מוניציפלי פלסטיני בשטחים. נתניהו ניגף מפני המתנחלים גם בסוגיה צנועה זו, ולכן ה"ריבונות" (תוכנית הסיפוח) נגנזה זמנית. בפועל, עלייתה ונפילתה של תוכנית הסיפוח העניקה מעמד קאנוני ל"עסקת המאה", ששלוש מדינות ערביות העניקו לה חסות והשתתפו בהשקתה הרשמית: עומאן, בחרין ואיחוד האמירויות.

התבססות שלטון היחיד של נתניהו

הפרטים שנודעו עד כה על הסכם הנורמליזציה עם האמירויות מלמדים בין היתר על היקפו ועומקו על התהליך השלישי, והוא התבססות שלטון היחיד של נתניהו. שלושה אנשים בלבד היו שותפים למהלך המדיני המשמעותי: נתניהו, שגרירו בוושינגטון רון דרמר, ויועצו של טראמפ ג'ארד קושנר. שרי החוץ והביטחון של מדינת ישראל, הממסד הצבאי-ביטחוני והמערכת הדיפלומטית לא היו מעורבים במתרחש.

השרים נאלצו לברך על המוגמר, אך סימני שאלה כבר התעוררו בממסד הצבאי-ביטחוני בנוגע לאספקת מטוסי תקיפה מתקדמים לאמירויות כחלק מההסכם, וחילוקי דעות התגלעו בין רשויות המדינה השונות על האחריות לגיבוש פרטיו. בשלב ראשוני זה נמסרה הובלת המהלך למוסד, שבראשו עומד נאמנו של נתניהו. בתוך כל המהומה הזו מבצבצת כבר מחלוקת בין אדריכלי ההסכם סביב ההצהרה המהותית ביותר לשלושתם: אם ההסכם מבטל את הסיפוח, משעה אותו זמנית, או דוחה אותו לזמן רב.

התפתחויות מדיניות חשובות בעבר, ובוודאי פריצות הדרך ביחסים עם אש"ף (1993) ולאחר מכן עם ירדן (1994), ידעו תופעות דומות. עם זאת, משטר נתניהו מתאפיין בחוסר אמון בולט במוסדות המדינה, בשיבוש מעורבותם בתהליכי קבלת ההחלטות, ולעתים אף במאמץ מכוון לחבל בפעילותם התקינה.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וג'ראד קושנר (צילום: מתי סטרן, השגרירות האמריקאית בישראל)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וג'ראד קושנר (צילום: מתי סטרן, השגרירות האמריקאית בישראל)

שנות שלטונו של נתניהו ידעו לפחות הכרזה אחת על התפתחויות דרמטיות בתהליך השלום ש"נחשפו" ברגע פוליטי מכריע ונעלמו מיד אחריו. הסחרחרת של שלוש מערכות בחירות רצופות בפרק זמן של שנה וחצי, על רקע הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה בעבירות פליליות חמורות וכישלון חמור של משטרו בניהול משבר הקורונה, לוותה בניפוח של הישגים אמיתיים או מדומיינים, וכמובן בעלייתה ונפילתה של תוכנית הסיפוח.

אולם ההיערכות הפוליטית לבחירות רביעיות מחייה את תוכנית הסיפוח והופכת אותה לקו מבדיל במחנה הימין. האמירויות, שכיסתה אך במעט את בושת פניה בטענה כי ההסכם מונע את הסיפוח, תיקלע למצוקה – מכיוון שמס השפתיים של "דאגה לפלסטינים" עדיין רווח בשיח הציבורי הערבי. ההיבט הפנים-ישראלי של ההסכם נדון במספר מצומצם של במות תקשורתיות ביקורתיות בישראל, ונעדר כמעט לחלוטין מהשיח המקצועי ה"מזרחני". הרושם הוא שהקהילה המקצועית בישראל וחוגיה בתקשורת ממשיכים בדרך כלל להימנע בביישנות מכל ניתוח של הצד הישראלי, משל הם עדיין משרתים פעילים בקהילת המודיעין האוסרת על ביקורת פנימית. אולי זו דוגמה נוספת להמשך התבססותן של מגמות אוטוקרטיות בישראל.

על דיון ביקורתי נוקב בהשלכות של ההסכם על הסוגיה הפלסטינית יש פחות על מה לדבר, אם כי במקרים מסוימים הוזכרו בנימוס כמה עובדות בסיסיות. מעל לכל, קשה להשתחרר מהרושם שכל תומכי ההסכם, יהיו סיבותיהם אשר יהיו, מתעלמים לחלוטין מההתנגדות הפלסטינית המנומקת. גם עבור רבים משוחרי השלום בישראל, כל התפתחות מדינית שהפלסטינים מתנגדים לה היא בהכרח חיובית, ועבור ישראל בפרט. אני מבקש לקעקע את הגישה הזאת.

לא המשך של הסכמי השלום

המחשבה כי ההסכם עם האמירויות ממשיך את נתיב הסכמי השלום הקודמים בין ישראל למדינות ערביות – מצרים וירדן, היא שגויה. אף שהסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים וירדן היו מהלכים בילטרליים מובהקים, הרי שההגיון שהדריך אותם, ועומד בתוקפו, הוא שהם לעולם לא יוכלו להתפתח ליחסים חמים ולנורמליזציה מלאה ללא השבת זכויותיהם של הפלסטינים.

אף שהמצרים והירדנים לא הוטרדו יתר על המידה מהזכויות הפלסטיניות כאשר חתמו על הסכמי שלום נפרדים עם ישראל, מאז ועד עצם היום הזה המשטרים, הממשלות והאזרחים במצרים ובירדן מתנגדים לנורמליזציה, מונעים אותה או נזהרים ממנה בשל המשך הכיבוש.

הסכם השלום עם האמירויות הוא לא רק תולדה של מציאות אזורית שונה, כפי שתואר לעיל – כזו שבה גם דמותה של ישראל נתפסת כפחות שלילית בעיני העמים הערביים מכוח ההשוואה למה שעוללו להם שליטיהם. ההסכם התאפשר משום שהוא נחתם עם מדינה שהחיבור הגיאוגרפי, הדמוגרפי, ההיסטורי והתודעתי שלה עם הסוגיה הפלסטינית קלוש ביותר.

קו הרקיע של דובאי (צילום: Paolo Margari, CC BY-NC-ND 2.0)

קו הרקיע של דובאי (צילום: Paolo Margari, CC BY-NC-ND 2.0)

בעוד ששכנותיה הערביות של ישראל אינן יכולות ללחוץ עליה, לאמירויות אף אין רצון לעשות זאת. לכן, לתלות בהסכם תקוות לשיפור היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים, או לפרש אותו כמנוף אפשרי לתיווך בין הצדדים, יהיה להתמסר לאשליות. דומה שאלה שעושים זאת נמנים עם המחנה שהפנים את גישת "ניהול הסכסוך", ואינו מוטרד מהאופן שבו הפלסטינים מושפעים מהניהול הזה.

עד אוגוסט 2020, הנורמליזציה הפומבית נותרה הקלף היחיד שבו יכלו הערבים לנופף מול ישראל בניסיון נואש לשכנעה לסיים את הכיבוש. יוזמת השלום הסעודית, שהפכה ליוזמת השלום הערבית, הבטיחה הרים וגבעות לישראל תמורת שלום אמת עם הפלסטינים, וקבלה מלאה שלה כמדינה לגיטימית במזרח התיכון.

עתה מכר איחוד האמירויות את הקלף הזה לישראל חינם אין כסף. הוא עשה זאת לא משום שברצונו לסלול דרך חדשה לסייע לפלסטינים; הרי למדינות ערב, לרבות במפרץ, יש היסטוריה ארוכה של נרמול יחסים עם ישראל החל בשנות ה-90, ומאז הכיבוש רק העמיק והשתרש. המסקנה המתבקשת היא שהאמירויות חתמו על הסכם עם ישראל בדיוק משום שלא אכפת להן מהפלסטינים. לצד זאת היו להן אינטרסים רבים וגדולים, שישראל אינה במרכזם.

הניסיון של האמירויות ושל ארה"ב להציג את "מניעת הסיפוח" כתמורה ראויה להסכם המפר את העמדה הרשמית הערבית הוא זריית חול בעיניים. לא רק משום שבמקביל להצהרות הללו מבטיח משטר נתניהו שהסיפוח הוא עדיין בחירה אסטרטגית, אלא משום שהסיפוח מובנה ב"עסקת המאה" כתמורה לישראל עבור נכונותה לתפזורת של רשויות מוניציפליות פלסטיניות בגדה המערבית.

חשוב להזכיר שוב: איחוד האמירויות תומך בעסקת המאה באופן רשמי ומוצהר. זו ההוכחה הטובה ביותר להתעלמותו משאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים. לאמירויות, לישראל ולארה"ב יש אינטרסים כלכליים מובהקים בהסכם הנורמליזציה, והם נוגעים בראש ובראשונה לתועלת שתפיק ממנו התשלובת הצבאית-תעשייתית בארה"ב ובישראל. אינטרסים כלכליים מלווים כל הסכם מדיני, מאפשרים אותו ומתמרצים אותו. ההסכמים של ישראל עם מצרים, ירדן והפלסטינים לא יצאו מכלל זה, אולם הם הושתתו על שלום בין אויבים שנלחמו זה בזה, וחתירה לפתרון הבעיה הפלסטינית נשזרה בחוזי השלום ובתהליך יישומם. שני המרכיבים הללו נעדרים מההסכם בין ישראל לבין האמירויות.

חמור מכך, הסכם זה מוחק את ההישגים הצנועים אך החשובים של קודמיו, ומניח את היחסים בין ישראל לערבים על מצע אסטרטגי חדש: אינטרסים כלכליים מפוקפקים והסכמה בפועל על נצחיות הכיבוש.

ההסכם מוחק את ההישגים הצנועים אך החשובים של הסכמי השלום הקודמים, ומניח את היחסים בין ישראל לערבים על מצע אסטרטגי חדש: אינטרסים כלכליים מפוקפקים והסכמה בפועל על נצחיות הכיבוש

אין פלא שתמורה כזו יכולה להתחולל אך ורק מול מדינות מרוחקות מישראל, ושהיא מסמלת התנתקות גלויה מהמדיניות שהדריכה את ההסכמים הקודמים, ובראשם עם הפלסטינים ועם ירדן. אין טעם להכביר מילים נוספות על הנסיבות המדיניות והרעיונית שאפשרו את הסכם אוסלו בהשוואה לאלה שמאפשרות את ההסכם עם האמירויות. כדאי רק להזכיר שהסכם אוסלו חולל נורמליזציה גלויה בין ישראל לבין מדינות מפרציות שונות, אולם היא נקשרה בהתפתחויות במסלול הפלסטיני ונועדה לתמרץ אותו. כאשר קפא ההסכם, קפאה הנורמליזציה יחד אתו.

המפנה האסטרטגי מזרחה

הנורמליזציה הנוכחית, לעומת זאת, פועלת מתוך הגיון שונה לחלוטין, כאמור. היא מסמלת כניעה מפרצית גלויה להמשך הכיבוש ואדישות למחיקתה של הבעיה הפלסטינית. הסכם השלום עם ירדן, והיחסים בינה לבין ישראל, ניזוקים באופן ממשי מההסכם עם האמירויות. ריסוק הלאומיות הפלסטינית על ידי משטר נתניהו מחייב התעלמות מהירדנים וזלזול ברשימה המתארכת של הסתייגויותיהם ודאגותיהם.

רשימת הנזקים והסכנות כפי שהן נתפסים בירדן ארוכה, וכוללת את השרשת הכיבוש והכשרת הסיפוח, ההפתעה האסטרטגית שנחתה על ירדן, הפגיעה הגלויה בתפקידה בירושלים, והנסיבות שמתוקפן מעדיפה ישראל את מדינות המפרץ על פני ירדן ועל חשבונה. התלות העצומה של ירדן ברוחב לבן של מדינות המפרץ מגבירה את חרדותיה הנצחיות, והמוצדקות מאוד, מפתרון של הבעיה הפלסטינית על חשבונה.

ההסכם עם האמירויות משקף אם כן מפנה אסטרטגי של ישראל הרחק מזרחה, אל מדינות ערביות שאינן נוגעות בלב הסכסוך ואינן מושפעות היסטורית, מדינית ורגשית מהפצע הפלסטיני הפתוח. זו אחת הסיבות לכך שמדינות המפרץ כל כך קורצות למשטר נתניהו; יחסים עמן הם הזולים ביותר מבחינת ה"תשלום" שיידרש מישראל בהקשר הפלסטיני. כפי שכתב אינטלקטואל ערבי בולט, האוטוקרטיה המתגבשת באזור בעידן האביב הערבי היא פוסט-אידיאולוגית, ואפשר להוסיף ניאו-ליברלית מתמיד. בעולמה אין מקום לעמדות המדיניות שאיחדו את הערבים בעבר.

במהלך שני העשורים האחרונים הפכה ישראל ליצואנית של אמצעי לחימה (הגדולה ביותר בעולם ביחס לתושביה) ושל טכנולוגיות ריגול ומעקב. המדינות האוטוקרטיות במפרץ הן יעד נוצץ ומבטיח לתשלובת הצבאית-תעשייתית הישראלית.

מטוס F35 (צילום: חיל האוויר האמריקאי)

מטוס F35 (צילום: חיל האוויר האמריקאי)

אינטרסים מסוג זה היו שוליים ביותר בהסכמי השלום הקודמים; אין משמעות הדבר שהם לא חיזקו את המשטרים האוטוקרטיים במצרים ובירדן, אולם המניעים לחתימתם, ולשליטה הערבית בברומטר של יחסי השלום, היו בוודאי גם ערכיים-אידיאולוגיים. משהוסר השיקול הערכי-אידיאולוגי משני הצדדים, אנו רשאים לפרש את ההסכם בין משטר נתניהו לבין משטר בן זאיד כברית כוחנית בין שלטונות אוטוקרטיים פחות או יותר.

אפשר להניח שירדן תחזיק מעמד מול הבריתות החדשות הנרקמות במרחב, משום שגורלה קשור באופן הדוק בגורלם של הפלסטינים. אולם המשימה העומדת בפני משטר א-סיסי תהיה קשה יותר: שלום ערבי-ישראלי חם, שמתאפיין בנורמליזציה מלאה של היחסים, הוא אפשרות חדשה וקורצת עבור שחקנים ערבים נוספים. האם מצרים תצליח לעמוד בפרץ, או שתמכור גם היא את קלף הנורמליזציה לטובת יחסים מתגמלים יותר עם ישראל ומדינות המפרץ?

קשה להעריך מה צופן העתיד בהקשר זה, משום ש"ציר הנורמליזציה" החדש נמצא בחיתוליו. גם במפרץ עצמו מתקבל ההסכם בין ישראל לבין האמירויות בזהירות: סעודיה בירכה עליו, אך הצהירה כי היא מחויבת ליוזמת השלום הערבית שמתנה נורמליזציה רשמית בפתרון הבעיה הפלסטינית.

בעומאן נראה שמתחולל מאבק פנימי בין תומכי ההסכם למתנגדיו, שבא לידי ביטוי בין היתר בהדחתו של שר החוץ. במילים אחרות, המאבק בין מדינות הנורמליזציה הרשמית לבין המדינות המתנגדות להענקת פרס פומבי לישראל על הכיבוש רק נפתח.

ההסכם הוא בהחלט רגע של רעידת אדמה במרחב, גם אם הזעזועים הקלים שקדמו לו נצפו ונשמעו היטב בשנים האחרונות. "ציר הנורמליזציה" הפוסט-אידיאולוגי מבשר טובות עבור אלה בישראל שאדישים לגירסה הברוטלית הנוכחית של הציונות, ושעיקר מדיניותה בשאלה הפלסטינית מובן ומוצדק בעיניהם.

עבור כל היתר המפנה מזרחה מטריד מאוד, משום שהוא מסמן את שקיעתה של הבעיה הפלסטינית באזור ואת התמוססותו של הקלף האחרון שהחזיקו המשטרים והעמים הערביים להפעלת לחץ מתון, לא אלים, על ישראל.

ובכל זאת: להוציא מתוק מעז

הסכם הנורמליזציה עם האמירויות משקף אם כן מפנה אסטרטגי, שאירע בהדרגה בשנים האחרונות, ונדון ונותח בהרחבה בשיח הציבורי הערבי והישראלי. אולם אין להתייאש מהתפתחויות שבסך הכל הציבו מראה בפני המתנגדים לכיבוש. הדרך להתמודדות טובה יותר עם המציאות עוברת בהכרה בה.

השמאל אינו חייב לתמוך בנתניהו כאשר הוא מתבטא בעד "שתי מדינות" בזמן שהוא פועל בעקביות לריסוק האפשרות הזו. השמאל גם אינו צריך לתמוך ביוזמה של הימין ל"חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים", אם היא נועדה לחסל את המשא ומתן. יתרה מזאת: תמיכה מהשמאל במקרים כאלה מזיקה בפועל – פוליטית ואלקטורלית – למאמצים לסיום הכיבוש. מוטב, אם כן, שהשמאל לא ייצא מגדרו לנוכח "הסכם שלום" שכל מהותו היא הנצחת העוול והסכסוך בבית, והענקת הכשר רשמי לשיתופי פעולה קיימים בחוץ. עם זאת, אין משמעות הדבר שמחנה המרכז-שמאל בישראל צריך להתנגד בדיעבד לשלום עם האמירויות או לפעול לסכלו.

ראשית, אין טעם בפעולה ישירה כזו, משום שפערי הכוח בין ישראל ומדינות המפרץ לבין הפלסטינים ותומכיהם עצומים, ומארג האינטרסים מהצד הישראלי ומהצד האמירתי (והמפרצי בכלל) איתן מדי. שנית, משום שיקשה מאוד על המחנה הזה לנהל מתקפה ציבורית נגד יחסים טובים בין ישראל לבין מדינה ערבית כלשהי, ובפרט בנימוק שהדבר מזיק לפלסטינים. האופן התמים שבו פורשה ההעדפה של רוב עצום בישראל את ה"שלום עם האמירויות" על פני ה"ריבונות" מתמיה; הדבר היחיד שהסקר מוכיח הוא כי ישראלים חשים בנוח עם עסקת המאה – שמהותה, כאמור, היא הנצחת הכיבוש וחיפוש "ערבים טובים" שיסכימו לכך.

קשה להתכחש לרגשות החיוביים העולים למראה הכתבות המצולמות מהאמירויות, סבר הפנים היפה שבהם מתקבלים יהודים-ישראלים ברחובות דובאי, החלון הנפתח מזרחה לתיירות ולשיתופי פעולה אזרחיים והפעלתנות הדיפלומטית. חגיגות "הסכם השלום" בעיתונות האמירתית וההתגייסות הגלויה להגנתו מצד רוב העיתונות המפרצית, ובראשה הסעודית, מלוות בהדיפה מוחלטת של כל "התערבות חיצונית" בענייניה של האמירויות ובתביעה (בזויה כשלעצמה) מהפלסטינים ש"יתקדמו הלאה".

אלא שהמחזה הכללי משובב נפש. עבור רבים בישראל, זהו שחזור מרגש של פרץ האופטימיות הנשכח שחוו במחצית השניה של שנות ה-90. עבור רבים אחרים, צעירים יותר, זו הצצה ראשונה ובלעדית לאפשרות של יחסים מדיניים בין ישראל לערבים שאינם מאופיינים באלימות, בעוינות ובחשש. המרכז-שמאל יישטף בנחשול עצום אם יתנגד להתפתחות כזו, אם אכן תתרחש.

מחאה נגד הכיבוש במהלך הפגנת התנועה לאיכות השלטון בכיכר רבין, 9 במאי 2020 (צילום: אורן זין)

מחאה נגד הכיבוש במהלך הפגנת התנועה לאיכות השלטון בכיכר רבין, 9 במאי 2020 (צילום: אורן זין)

יש דברים שאפשר לעשות בכל זאת. דבר אחד כזה הוא להצביע על ההקשר של ההסכם, מניעיו, סכנותיו לפלסטינים ולתומכיהם, והמפנה האסטרטגי המסוכן שהוא משקף. זאת ניסיתי לעשות כאן. אפשר גם להביע עמדה גלויה נגד שמיטת קלף הנורמליזציה מידי מתנגדי הכיבוש. יש בפעולה כזו מסר ישראלי חשוב לערבים, אך בראש ובראשונה לפלסטינים, ששוחרי השלום בישראל לא שוכחים את מאבקם. אולי יהיה בכך גם להשפיע על המאבק המתחולל במרחב הערבי בין ציר הנורמליזציה לציר ההתנגדות לכיבוש.

שנית, אפשר להתנגד לנורמליזציה מבחינה עקרונית ועדיין לפעול לטובת העניין הפלסטיני במסגרת מה שהיא מאפשרת. גם עד כה, ישראלים המתנגדים לכיבוש לא החרימו את ירדן ואת מצרים, ובוודאי לא את אזרחי המדינות הללו שהיו מוכנים לשתף פעולה אתם על בסיס תפיסת עולם דומה.

מתנגדי הכיבוש בישראל יוכלו לנצל את הגישה הישירה לשיח הציבורי המפרצי כדי לחשוף שם את ביקורתם ונימוקיה, ולשתף פעולה עם גורמי חברה אזרחית באמירויות לטובת העניין הפלסטיני. זאת לא במובן של סיוע הומניטרי בלבד, אלא בפעולה משותפת למען המטרה הלאומית הפלסטינית. יש להניח שמהלכים מסוג זה ייחסמו על ידי משטר בן זאיד. במקרה זה תהיה חובה לנצל את קיומם של ערוצי תקשורת עצמאיים בישראל, המאפשרים לחשוף את מה שנמנע מאזרחי האמירויות ומהפלסטינים.

בחשבון אחרון יש לזכור כי המטרה המרכזית אינה "שלום" אלא סיום הכיבוש כתנאי לשלום. סולידריות יהודית בשטח, לצד הפלסטינים בגדה ובעזה, חשובה ומועילה יותר מאלף הסכמי נורמליזציה בין ישראל לבין ערבים המתכחשים לפלסטינים.

ד"ר אסף דוד הוא ראש תחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר והמנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf