ההמון הזועם בבית ג'אן היה רק סימן מקדים להתפרצות קרובה

ממשלת ישראל מסרה צווי הריסה לחקלאים בעיתוי רגיש ובמיקום רגיש, במופע של ניתוק מוחלט או אולי ניצול ציני של המגיפה. התמונות של ההמון הדרוזי הזועם, שדווחה לתקשורת כניסיון לינץ', הן התפרצות של טראומה קולקטיבית - שתמשיך להתעורר כל אימת שיימסרו צווים כאלה

מאת:

זה היה עוד יום שגרתי בצל מגיפה שאינה יודעת להבחין בין אנשים, האוויר הצלול של בית ג'אן ליטף את ההרים ונגע במטעי הדובדבנים. החקלאים בבית ג'אן, כמו שאר החקלאים בישראל, נלחמים גם הם בנגיף העיקש שמסרב לחלוף. אך מבחינתם זהו רק עוד פרק ברומן שבינם לבין אדמתם, שאותה קיבלו בירושה עם ציווי ברור ושאותה עיבדו.

החקלאים של בית ג'אן, שסבלו מהשמש הקודחת של יולי, מצאו מחסה במבנה חקלאי שבנו על אדמתם הפרטית. הבריזה האופיינית של היישוב חלפה על פניהם. הם לא העלו בדעתם כי בעיצומו של משבר לאומי שפגע אנושות בכל המשק, וכשעודם מכלכלים את צעדיהם, ממשלת ישראל תשלח פקחים למסור להם צווי הריסה.

משפחה דרוזית מבית ג'אן מוסקת זיתים באדמתה, בנובמבר 2018 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

משפחה דרוזית מבית ג'אן מוסקת זיתים באדמתה, בנובמבר 2018 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

זו היתה תחילתו של סיפור שנגמר בתמונה של המון זועם בבית ג'אן, שדווחה לתקשורת כניסיון לינץ' של תושבי הכפר בפקחי רשות הטבע והגנים. לדרוזים, לעומת זאת, זה נראה כמו ניסיון לינץ' של ממשלת ישראל בהם.

נהוג לחשוב שלכל קולקטיב יש טראומה קולקטיבית, שמלווה אותו יומם וליל ומשפיעה על התרבות והמורשת שלו. הטראומה הקולקטיבית של היהודים היא זוועות השואה, "לעולם לא עוד" זהו ביטוי שכל יהודי חותם עליו. לארמנים זו השואה הארמנית, וללבנונים מהדהדת בתודעה מלחמת האזרחים.

לקולקטיב הישראלי-דרוזי יש טראומה אחת שלמדנו לדקלם, והיא "אלזבוד".

"אלזבוד" הוא אזור ההתיישבות הראשון של תושבי בית ג'אן, עוד מהמאה ה-17. עם הקמתה של מדינת ישראל, החל מסע הפקעה מסיבי סביב היישוב. בתחילת שנות ה-60 השתנתה האסטרטגיה להכרזה על אזורים שמסביב ליישוב לשמורת טבע, וכך "אלזבוד" הפך לשמורת הר מירון. אסטרטגיות שונות איפשרו בהמשך בלשון חוק נייטרלית, דמוקרטית לכאורה, לצמצם עוד את היקף היישוב.

אסטרטגיה זו חנקה את היישוב עד שב-1987 הושבתו בו כל המוסדות במשך 110 ימים, והתקיימו עימותים עם כוחות הביטחון. כך ניצלו חלק מהאדמות. מאז, כל שיר עממי משבח את אדמת אלזבוד, והשביתה ב-1987 הפכה להיות הסמל הדרוזי לשמירה על האדמות.

donate

קל מאוד ליפול למלכודת ולדווח בלשון נייטרלית שפורעי חוק, ש"בנו באופן לא חוקי", התעמתו עם גורמי אכיפה. אך עיתונות אחראית מחויבת לבחון את כל חלקי התמונה. והחלק שהיה חסר בדיווחים הוא עצם המסירה של צווי הריסה למבנים חקלאיים שהוקמו על קרקעות פרטיות במקום רגיש ובעיתוי רגיש.

בעיני הדרוזים, מדובר בצעד פרובוקטיבי, שעורר מחאה. אני באופן אישי מצר על תוצאותיה של המחאה הזאת, אך יודע כי מי ששלחו את הפקחים ידעו שזו תהיה התגובה הצפויה. אחרת, הם לא היו נשלחים לשם עם תגבורת משטרתית.

חלק נוסף שנשמט מהדיווחים הוא העובדה שחוק קמיניץ שהחמיר את האכיפה על הבנייה הוא חוק פגום – הן לאור העובדה שמנסחיו ותומכיו מעידים שכל ייעודו הוא לפגוע ביישובים הלא יהודיים, והן לאור האכיפה הסלקטיבית והלא מידתית נגד הדרוזים והערבים. פגמים אלה בחוק מקימים עלינו חובה להיאבק בו, למען מימוש זכויותינו על אדמותינו וזכותנו כקולקטיב לשימור התרבות הייחודית שלנו.

החלק האחרון החשוב שלא הופיע בתמונה הוא ש"הבנייה הלא חוקית" המתוארת אינה אלא תוצר של אוזלת ידן של ממשלות ישראל, אשר במשך שנים התעלמו מקיומן של הרשויות הדרוזיות, לא אישרו תוכניות, יצרו טבעות חנק מסביב ליישוב ולא הפשירו קרקעות לבנייה. כך הופכים עשרות אלפי צעירים דרוזים, שכל חפצם להמשיך לגור ביישוב, לעבריינים מהשורה הראשונה.

אנו הדרוזים, אחרי שניסינו במשך עשרות שנים לנהל מאבק בדרכי נועם, בשליחת נציג או שניים לכנסת ובהסתמכות על הבטחה מראש הממשלה, הכרזנו כי כלו כל הקיצין. העימותים שתועדו הם מזרקות לבה, שמעידות על התפרצות קרובה של הר געש – בעקבות המסקנה שאת הזכויות שלנו ניטול בידינו, ולא נמתין עד שייתנו לנו אותן.

נמשיך להיאבק בחוק קמיניץ בכל האמצעים, עד שממשלת ישראל וכנסת ישראל יתקנו את העוול ההיסטורי באופן רטרואקטיבי. חוק זה הוא אות קין בספר החקיקה הישראלי.

בתנועת רגבים מתחו ביקורת על התושבים והטיחו בהם האשמות, ודרשו להחזיר את הריבונות למדינה. אני מצדד באנשי רגבים, ומצטרף לדרישת הריבונות ביישובים הדרוזיים, שתבוא לידי ביטוי בתכנון ראוי והולם, שיאפשר לנו להמשיך לחיות בכבוד על אדמתנו.

פאדי מקלדה הוא אקטיביסט וסטודנט למשפטים

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ביישובים הערביים השטח בוער, והפעם זו לא מטפורה

למרות התוכנית החדשה למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, התקציבים ומבצעי הראווה, התחושה היא שהאלימות רק מתגברת, ושההכרזות על פתרון הבעיה בתוך חצי שנה הן מופרכות. "הקמפיינים הממשלתיים הם רק משככי כאבים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf