הדרישה לעסקה עכשיו מערערת את יסודות התעמולה הביביסיטית

בואו נביט רגע על ההפגנות אתמול בתל אביב ובערים רבות אחרות מנקודת מבטו של בנימין נתניהו. הוא בוודאי רואה אותן כהפגנות שמטרתן הראשונה היא הפלתו והפלת ממשלתו. הדברים נאמרו במפורש על ידי כמעט כל הדוברים, והבוז העצום שהשמיעו מאות אלפי המפגינים מול שער בגין בכל פעם שהושמע שמו של נתניהו או שם השרים האחרים בקבינט שהצביעו בעד הישארות בציר פילדלפי לא השאירו מקום לספק. כמו שלא השאיר מקום לספק הכינוי שהדביקה לו עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן, "התליין מרחוב עזה".

אבל נתניהו מן הסתם הבין היטב את המסר היותר עמוק, וחתרני, של ההפגנות אתמול. אף שהדברים לא נאמרו במפורש, והדוברים – במקרה או שלא במקרה – אפילו לא הזכירו את צמד המילים "הפסקת אש", ההפגנות אתמול היו הפגנות למען הפסקת המלחמה. נכון, רבים מתומכי ה"עסקה עכשיו", משר הביטחון יואב גלנט ועד צמרת הצבא וצבא העיתונאים הניזון מפיה, אומרים שבסך הכל מדובר בעסקה שתאפשר להחזיר עד 30 חטופים, ואחרי שהם ישוחררו, הצבא יחזור לציר פילדלפי, לציר נצרים ולמלחמה בעזה. אבל סביר מאוד שנתניהו חושש שזו אחיזת עיניים.

נתניהו כנראה חושש שאחרי הפסקת אש של 42 ימים לכל הפחות (העסקה כוללת גם תקופת זמן לא מוגדרת של מו"מ על השלב השני שבמהלכה הפסקת האש אמורה להימשך), אחרי נסיגה של הצבא מציר פילדלפי ומציר נצרים, ואחרי חזרה של מאות אלפי פלסטינים לעיר עזה וסביבותיה, יהיה קשה מאוד לחדש את המלחמה. החברה הישראלית עייפה, החיילים מותשים, המילואימניקים מתחילים להתחמק, המשימה של הבסת חמאס נראית רחוקה, ובנובמבר או דצמבר 2024 יהיה קשה לשחזר את רוח ההתגייסות והרצון להילחם ולפרק את חמאס של 8 באוקטובר 2023. הפסקת האש ה"הומניטרית", המוגבלת לכאורה בזמן, כך מעריך נתניהו, תהפוך להפסקת אש קבועה, לסוף המלחמה. ייתכן מאוד שהוא צודק.

כפי שכתבה דליה שיינדליין, בזמן מלחמה עמים נוהגים "להתאסף סביב הדגל". החברה הישראלית תוארה תמיד כחברה בעלת מאפיינים מיליטריסטיים, שנוטה להתלכד מאחורי הצבא שלה בשעות משבר. לפיכך, הפגנת ענק בעד סיום המלחמה בזמן מלחמה היא אירוע יוצא דופן בישראל, ולא רק בה. הדוגמה היחידה העולה על הדעת היא "הפגנת ה-400 אלף" אחרי הטבח בסברה ושתילה ב-1982, אבל אז הדגש היה יותר על הפן המוסרי של המלחמה, פחות על עצם קיומה.

נתניהו כיוון מן הסתם לרגש המיליטריסטי הזה שהעלה על נס את ההישארות בציר פילדלפי. הרי קשה לחשוב על מטרה המותאמת יותר לשיח הביטחוני מאשר לקטוע את "ציר החמצן" של חמאס, שבאמצעותו הוא כביכול מבריח נשק לעזה. ובכל זאת, הטיעון הזה לא עבד על מאות אלפי המוחים. "הפכתם את ציר פילדלפי לקבר האחים של החטופים", אמר במוצאי שבת דני אלגרט, שאחיו איציק חטוף בעזה, עוד לפני שנודע על מציאת שש הגופות ברפיח. ביום ראשון בערב מסרים אלו היו אפילו חריפים יותר, והקהל הריע להם ללא הסתייגות.

דוברי ימין רבים, מנתניהו עצמו ועד עמית סגל, ציינו את העובדה הנכונה עד כאב שאנשי חמאס הם שהוציאו להורג בירייה מטווח קצר שישה בני ערובה חסרי מגן. המסקנה המתבקשת, לפיכך, היא שהזעם צריך להיות מופנה אליהם, ולא אל נתניהו וחברי הקבינט, שהרי לא הם לחצו על ההדק. אבל אפילו הטיעון הזה, שבימים רגילים היה משיג סביבו את הקונצנזוס שחייבים לעקור את חמאס מהשורש, לא היכה הד.

"נתניהו אומר שמי שרוצח חטופים לא רוצה עסקה", אמרה בעצרת אילנה גריצבסקי, בת זוגו של מתן צנגאוקר, שהיתה בעצמה חטופה בעזה, "אבל הוא שוב ושוב מכניס מקלות לגלגלים ומסרב לעסקה. הוא רוצח את החטופים". הפניית האצבע המאשימה כלפי נתניהו וממשלתו במקום כלפי חמאס בוודאי מתסכלת מאוד אותו ואת דוברי הימין.

מאות האלפים שהגיעו לבגין – והיה מדובר במאות אלפים, אני נתקעתי במרחק 250 מטר צפונית מגשר הקריה, לא יכולתי להתקדם בגלל הצפיפות, מאחורי היו עוד עשרות אלפים, את קצה ההפגנה לכיוון דרום אי אפשר היה לראות, וזה בלי להביא בחשבון את ההמונים שעמדו עד תחילת דרך השלום לכיוון מזרח ועד אמצע קפלן לכיוון מערב שאותם לא יכולתי לראות – הביעו, במודע או שלא במודע, חוסר אמון בחלק ניכר משיח הביטחוני המומטר עליהם מאז 8 באוקטובר.

הם לא קונים את הדיבור על "ניצחון מוחלט" על חמאס ולא קונים את הטענה – ששווקה כאמת מברזל על ידי פוליטיקאים ועיתונאים מכל הכיוונים – כאילו "רק כוח צבאי ישחרר את החטופים". ששת החטופות והחטופים שנמצאו מתים במנהרה ברפיח הם ההוכחה הניצחת לכישלון התזה המופרכת הזו. ובעיקר, הם לא סבורים שהפסקת המלחמה, לפחות בשלב הזה, היא איום על הקיום שלהם, בניגוד למה שנתניהו ואנשיו, ולא רק הם, טוענים מאז 8 באוקטובר. כמעט ההיפך. המשך המלחמה נתפס בעיניהם כאיום ישיר על חיי החטופים, ובמידה מסוימת גם עליהם. זו המשמעות החתרנית של הקריאה "עסקה עכשיו", גם אם לא כל מי שקרא אותה הבין את ההשלכות החתרניות שלה.

פערים שאינם ניתנים לגישור

דוברי ימין כמו עמית סגל ואחרים טוענים כי לא רק ציר פילדלפי מונע עסקה, ושמי שאשם בטרפוד העסקה הוא אך ורק יחיא סינוואר, שמציב תנאים בלתי אפשריים. רוב הפרשנים הישראלים הבכירים דוחים את הגרסה הזו, וטוענים בתוקף שהתנאים שהציב נתניהו, תחת הלחץ של בצלאל סמוטריץ' ואחרים, הם שמונעים עסקה.

הכינוי הכי מתאים ל"מסמך ההבהרות" ששלחה ישראל ב-27 ביולי, מצטט ב-ynet רונן ברגמן "גורם ביטחוני בכיר", הוא "'מסמך הדמים', כי דפיו מוכתמים בדמיהם של ששת החטופים שנרצחו במנהרה ברפיח". לפי ברגמן, מסמך זה נכתב לאחר שחמאס הפתיע את ישראל, וקיבל את המסמך להפסקת אש שהיא עצמה ניסחה חודשיים קודם לכן.

אבל גם אם הגרסה של הימין נכונה, וסינוואר הוא זה שמונע הסכם, לא זה מה שעומד ביסוד המחלוקת בין מי שרוצה את ציר פילדלפי כסלע קיומנו לבין מי שמוכן לוותר עליו. פעיל הימין יגאל מלכה הפיץ מכתב שכתב כביכול חייל המשרת בעזה, ומופנה למפגינים למען "עסקה עכשיו". "פילדלפי יותר חשוב מהחטופים", כתב לכאורה אותו חייל, או אולי מלכה עצמו, "…הוא יותר חשוב ממני ומכל הגדוד שלי, שנלחם בעזה מתחילת המלחמה, יותר חשוב מעשרות אלפי הלוחמים שנלחמים בשיניים מול אויב אכזר כבר כמעט שנה… מטרת המלחמה העיקרית, כפי שהכריזה הממשלה והעומד בראשה, וכפי שההיגיון והמוסר הבסיסי מחייבים, היא קודם כול לנצח את האויב ולהחזיר את הביטחון לכלל אזרחי ישראל. המטרה המשנית, על אף שנדמה לכם שהיא חשובה יותר, היא החזרת החטופים".

בשורה התחתונה, מה שהחייל הזה אומר, ומה שאומרים באופן ישיר או מובלע חברי הקבינט שהצביעו בעד ההצעה של נתניהו, הוא שמותם של החטופים הוא כמובן מאוד כואב ומצער, אבל הוא מחיר שאפשר לשלם מול המטרה הגדולה של המלחמה, מול "הניצחון המוחלט" על האויב. אצל בן גביר וסמוטריץ', שהציע כבר ב-7 באוקטובר "לא לקחת את החטופים כשיקול משמעותי", הניצחון המוחלט כולל "הכרעה" מוחלטת של העם הפלסטיני, מחיקת הערים שלו וגירוש של כולו או רובו מהמרחב שבין הירדן לים.

אצל נתניהו לא תמיד ברור אם "הניצחון המוחלט" פירושו הישרדותו הפוליטית, או מחיקת הקיום הפוליטי של הפלסטינים, מטרה ותיקה שלו כמעט מאז שנכנס לפוליטיקה. ייתכן שיש גם כאלה שמסתפקים בכניעה טוטלית של חמאס, וחושבים שהיא עדיין אפשרית. מה שמשותף לכל הגוונים האלה של הימין הוא שבברירה בין המשך המלחמה לזמן בלתי מוגבל תוך סכנה ממשית לחייהם של החטופים, לבין סיום המלחמה לזמן מה כדי לשחרר את החטופים, הם בוחרים בראשונה.

כאן, בתפיסה הזו, נפער הפער בין מאות האלפים שדורשים "עסקה עכשיו" לבין מי שמתנגדים לה. תומכי "עסקה עכשיו" לא חושבים שהמטרות האלה – גם אם הם מסכימים להן באופן עקרוני – שוות את הדם של החטופים. אנשי הימין מאמינים שכן. על הפער הזה כמעט בלתי אפשרי לגשר. המחלוקת סביב המהפכה המשטרית היתה אמנם לוהטת, אבל עדיין היה מדובר בחוקים שאפשר תמיד לשנות. כאן מדובר בדם, בחיי אדם, בחיים הממשיים של הבנים והבנות, האימהות והאבות שנמצאים במנהרות בעזה.

במובן הזה, גילוי הגופות של ששת החטופים העמיד בספק גדול את השאלה אם אפשר לדבר על "החברה הישראלית" (היהודית כמובן) כגוף בעל לכידות כלשהי, בעל מטרה משותפת כלשהי. תהליכי הפירוק והניכור הם ארוכי שנים, ותפסו תאוצה עם ההפיכה המשטרית והמאבק העז נגדה. אבל עכשיו קשה לראות מה מחבר בין מי שמוכן להקריב את החטופים למען מטרה גדולה יותר לבין מי שרואה בכך פשע ואפילו חילול השם.

אבל בעוד למחנה ה"הקרבה עכשיו" יש חזון די ברור לעתיד – מלחמה ארוכת שנים והפיכת ישראל למעין ספרטה מודרנית – למחנה "ה"עסקה עכשיו" אין חזון כזה. הוא נזהר אפילו מלקרוא באופן גלוי ונחרץ להפסקת אש ולסיום המלחמה, אף שזו תהיה התוצאה הוודאית למדי של כל עסקה. הוא בוודאי לא מסוגל לגבש חזון לגבי העתיד שבו עימות אלים או איום בהפעלתו אינם הדרכים היחידות שבהם ישראל יכולה לנהל את היחסים שלה עם הפלסטינים. היעדר החזון מקשה מאוד על יצירת חזית אחידה, ובעיקר מכשיל אפשרות לתוכנית פעולה מסודרת.

רבים מהמפגינים חזרו אתמול הביתה עם התחושה שלמרות הפגנת הכוח המרשימה, הסיכוי להשפיע על המהלכים של הממשלה קטנים. זה נכון במידה רבה. תחת הממשלה הנוכחית, ישראל לובשת יותר ויותר אופי של משטר דיקטטורי, שבו השליטים אינם זקוקים להסכמה חברתית רחבה כדי למשול, די להם בהפעלת הכוח שיש בידיהם – הצבא מול הפלסטינים והמשטרה מול אזרחי ישראל. ובכל זאת, אסור להפחית במסר החתרני שההפגנות אתמול העבירו. בזמן מלחמה, הן קראו להפסקתה. מול מכונה של תעמולה מיליטריסטית, הם הציגו שיח אזרחי. מול ויתור על חיי חטופים בשם אידיאלים "גדולים יותר", הם הציגו מאמץ לסולידריות חברתית.

בשלב הזה קשה מאוד לדעת אם ההתגייסות הרחבה אתמול תשיג שינוי פוליטי. זה תלוי בהרבה מרכיבים, שלא תלויים בתנועת המחאה, כמו לחץ אמריקאי שיגיע או לא יגיע. האתגר הוא עצום, גדול עשרות מונים ממה שהיה בהפגנות בבלפור או בקפלן. לא רק הפלת ממשלה והכשלת פרויקט חקיקה שלה, אלא עצירת המלחמה הארוכה והמדממת ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל גם סירוב המוני לקבל את הנרטיב המונחת מלמעלה, מממשלת נתניהו, הוא חשוב כשלעצמו. וזה אכן קרה אתמול.