הדור הפלסטיני הצעיר גדל על סיפורי הנכבה. כעת היא מתרחשת מולו

עצם ציון יום הנכבה הוא מעשה של התנגדות להרג בעזה. סטודנטיות פלסטיניות בטקס יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, 2019 (צילום: אורן זיו)

מאז 1948 וגירושם של יותר מ-750 אלף פלסטינים, הנכבה היתה ונשארה האירוע המכונן בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית. היו כמובן אלה שחוו אותה בעצמם, כמבוגרים או כילדים. הדור השני שמע עליה ישירות מהוריו.

>> "נכבה מתמשכת": איך כותבים סיפור שעלילתו טרם הגיעה לסופה?  

אולם עבור הדור השלישי והרביעי של האזרחים הפלסטינים בישראל, הנכבה היתה אירוע היסטורי שחי בתוך המשפחות, נוכח בשיחות של הסבתות, בספרים וברומנים, בסדרת "אל-תגְרִובָּה אל-פלסטיניה" ("החוויה הפלסטינית", סדרת טלוויזיה סורית מתחילת שנות ה-2000) ובפוסטים במדיה החברתית. ועדיין היה בה צד סמלי, עטוף בסוג של רומנטיקה, לא חלק מהחיים של הדורות האלה. העובדה שבמערכת החינוך הרשמית, סיפור הנכבה לא היה קיים בוודאי עזרה להרחיק אותה.

אך מאז שנת אירועי מאי 2021, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה בעזה באוקטובר 2023 ואירועי החודשים האחרונים, השתנתה משוואת התודעה הזו. תמונות הנכבה החלו להופיע מחדש – לא דרך סיפורים או מסמכים היסטוריים, אלא דרך מראות טריים של הרס, גירוש של מאות אלפים, והרג המוני של אזרחים. אסון 1948 חוזר על עצמו מול עיניו של הדור הזה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מוחמד מסארווה, מזכיר תא חד"ש באוניברסיטת תל אביב, סבור כי מה שמתרחש כיום משנה את מקומה של הנכבה והיא נעה מהזיכרון אל המציאות. "השבוע אנו מקיימים את טקס הזיכרון לנכבה זו השנה ה-14 ברציפות, מסורת שהחלה ב-2012 כתגובה לחוק האוסר על קיום טקסי נכבה במוסדות חינוך, אבל השנה זה שונה. אנחנו לא רק זוכרים את הנכבה. אנחנו רואים אותה חוזרת מול עינינו בעזה, בגירוש, בהריסות ובהרג".

"אני מהדור השלישי אחרי הנכבה", אומרת סטודנטית מיפיע שלומדת באוניברסיטת תל אביב והעדיפה להישאר בעילום שם. "נכון שמשפחת אבי לא גורשה, והיינו בין המשפחות הבודדות שנותרו בכפר, אבל שמעתי הרבה סיפורים על היום שבו הצבא נכנס לכפר, והיום שבו סבתי התחבאה בכנסייה, כי זה היה המקום הבטוח היחיד. בעבר לא הבנתי לגמרי למה היא מתכוונת, אבל כשגדלתי וחוויתי את כל המלחמות שעבר העם שלנו – במיוחד המלחמה האחרונה – התחלתי להבין שהנכבה אינה רק פרק מהעבר, אלא הווה ממש, אירוע שאנחנו חיים מחדש."

מראות שחוזרים לנכבה. מחנה אוהלים לעקורים על חורבות שכונת זייתון במזרח העיר עזה, ב-25 בפברואר 2025 (צילום: ח'ליל כחלות / פלאש90)

"הדור הרביעי, ואפילו הדור החמישי שבינינו, עדיין נושא את עול הנכבה", אומר עבד אל-חמיד אבו גוש, חבר מזכירות תנועת ג'פרא של בל"ד. "כשאנחנו מדברים על הנכבה, אנחנו מתכוונים לאירוע שבו המיליציות הציוניות גירשו את עמנו מארצם, וניתקו אותו מאדמתו. זו המורשת שקיבלנו, הנרטיב שעבר אלינו מהורינו וסבינו, והפצע הנפשי עדיין עמוק ופתוח. אבל מה שאנחנו רואים היום – קשה אף יותר מהנכבה".

"בעוד הנכבה היתה גירוש המוני של עשרות אלפי פלסטינים", אומר אבו גוש, "מה שמתרחש היום בעזה הוא רצח עם: מצור מוחלט, סגירה של כל המעברים, והרג המוני בתרחיש דיסטופי שלא רואים אפילו בסרטי האימה הקשים ביותר".

"כאשר אנו מדברים היום על זיכרון הנכבה, איננו מדברים על אירוע שהתרחש והסתיים", אומר קוסטה ג'רג'ורה, סטודנט ופעיל במק"י, "אלא על מציאות חיה בחיינו היומיומיים. הנכבה איננה רק גירוש שאירע לפני 77 שנה, היא פרויקט של השמדה שיטתית של עמנו, ואנו רואים אותו היום בצורה המכוערת ביותר בעזה".

המלחמה הנוכחית בעזה היא המלחמה הגדולה ביותר שניהלה ישראל נגד העם הפלסטיני, עם מספר ההרוגים והפצועים הגדול ביותר וההרס הנרחב ביותר. אולם באופן פרדוקסלי, רמת המחאה בקרב האזרחים הפלסטינים בתוך ישראל היא מהנמוכות בעשורים האחרונים. בכל המלחמות הקודמות ב-20 השנים האחרונות נרשמו הפגנות רבות יותר ביישובים ובערים הערביות. הפעם המחאה חלשה מאוד. הסיבות רבות. ביניהן גם ההלם בעקבות 7 באוקטובר והפחד שהתלווה אליהם, אבל בראש ובראשונה, מדיניות הדיכוי שישראל הפעילה מתחילת המלחמה ובעצם מאז אירועי מאי 2021.

"גם ביטוי סימבולי בלבד של עמדה לאומית הפך למסוכן אחרי 7 באוקטובר", אומרת הסטודנטית מיפיע. "היינו צריכים לחשוב אלף פעם לפני שפרסמנו אפילו פסוק מהקוראן. אווירת הדיכוי הזו הביאה לירידה ברורה במעורבות של סטודנטים בעניינים לאומיים, כולל סביב זיכרון הנכבה. אנשים מפחדים. לפני שנתיים ערכנו באוניברסיטת תל אביב טקס לציון זיכרון הנכבה, והגיעו הרבה סטודנטים. השנה אנחנו שומעים סטודנטים שאומרים שאומנם גם קודם היה מסוכן להפגין, אבל עכשיו מסוכן יותר".

חוזרים לדור ההורים. פליטה פלסטינית בביתה במחנה הפליטים ברפיח, 15 במאי 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"בצל האיומים וההגבלות, עצם קיומו של טקס לציון הנכבה הופך למעשה של התנגדות", אומר ג'רג'ורה. "זהו עימות ישיר עם הנרטיב של הימין הציוני השולט, ודבקות בנרטיב הפלסטיני המקורי".

אבו גוש תולה את הירידה בפעילות הפוליטית לא רק בפחד. "הצעירים הפלסטינים – הדור שנולד אחרי שנת 2000, והיום הם סטודנטים – גדלו במערכת מדינתית שפעלה לדיכוי התודעה שלהם", הוא אומר. "מצד אחד הפחידו אותם באמצעות מעקבים ומעצרים, ומצד שני הוזרמו מיליארדי שקלים לתוכניות של 'ישראליזציה' ושטיפת מוח, במטרה לנתק את הדור הזה מהזהות ומההיסטוריה שלו. לזה יש להוסיף מדיניות מכוונת של צמצום אפשרויות תעסוקה, ודחיפה של החברה הערבית כולה לעבר פשיעה מאורגנת, עד כדי כך שהיום משפחות ואנשים בודדים בוחרים להגר. זה לא מקרי".

עם זאת, לדברי אבו גוש, גם אם המערכת הישראלית הצליחה לצמצם את הפעילות הפוליטית באמצעות הפחדה ופיתויים כלכליים, "הניסיון לשטוף את המוח לא הצליח לגמרי. הסיבה פשוטה: במעשיה – מלחמות בלתי נגמרות, התנחלויות, כיבוש וגזענות – ישראל לא יכולה להסתיר את האמת שלה מהנוער הפלסטיני".

הסטודנטית מיפיע מסכימה עם אבו גוש, כי ישראל לא הצליחה למחוק את התודעה הפלסטינית אצל הצעירים. "כבר שנים אנחנו חוזרים על משפט שסבתא שלי תמיד אמרה לי: 'אם המבוגרים מתו – הצעירים לא שוכחים'", הוא אומרת.

מסארווה סבור שהתשובה לניסיונות ההשתקה וההפחדה חייבת להיות חיזוק הנוכחות הפוליטית והאזרחית. "ישראל לא הצליחה ב-1948 למחוק את קיומו של העם הפלסטיני והיא לא תצליח גם היום. אנחנו משמרים את הזיכרון, מרימים את הנרטיב שלנו, ומתעקשים להמשיך למלא את התפקיד הפוליטי שלנו בתוך המציאות הזו".

"הפעילויות שמתקיימות כיום באוניברסיטאות, בערים ובכפרים שלנו מקבלות עכשיו חשיבות כפולה", ממשיך ג'רג'ורה. "בצל האיומים וההגבלות, עצם קיומו של טקס לציון הנכבה הוא מעשה של התנגדות. כל פעולה, כל מילה, כל עמידה – היא צעד קטן אך חיוני. אנחנו חייבים לפרוץ את חומת השתיקה כדי לעצור את רצח העם המתמשך נגד עמנו בעזה".

אם עד אוקטובר 2023 הנכבה נראתה בעיני הדור הפלסטיני הצעיר כאירוע בעל משמעות סמלית בלבד, עם פרוץ המלחמה בעזה הנכבה הפכה למציאות חיה: גירוש, הרג, מצור, דיכוי ועיוות של הנרטיב. אבל באותה נשימה, זו יכולה להיות גם שעה של התעוררות קולקטיבית, רגע של חשיפת האמת, של עיצוב מחודש של הזהות. באוניברסיטאות, במחנות הפליטים, במרחב הדיגיטלי וברחובות קם דור חדש של פלסטינים שלא רק זוכר את הנכבה, אלא גם מתייצב מול הנכבה המתמשכת, על אף כל ניסיונות הממסד הישראלי לאורך עשורים לטשטש אותה ולהעלים את סיפורה.