לפעמים התבוללות היא דרך לשמור על הזהות היהודית

בתחילת אפריל הפגינו אנשי ארגון להב"ה מול סניף "יש חסד" ברמת אשכול בירושלים. לטענתם, הם קיבלו תלונות על הטרדת נשים ונערות מידי עובדים ערבים בסניף. בעוד ארגוני הימין הקיצוני נחושים לשמור על טוהר הגזע (סליחה, על כבודן של בנות ישראל), יש מקום לבחון לעומק את הביטויים היותר מיינסטרימיים של האידאולוגיה שמניעה אותם. בפרט, חשוב לבחון באופן ביקורתי את הגבול שבין המאבק ב"התבוללות" לבין שמירה על זהות קולקטיבית ותרבות יהודית – אג'נדה אשר נתפסת כלגיטימית. בפרספקטיבה זו עולות שאלות קשות עבור רבות/ים מאיתנו.

בחוגים הליברליים בישראל קיים קונצנזוס יחסי באשר לאופי הגזעני והבלתי לגיטימי של ארגוני הימין הקיצוני נגד התבוללות. קשה לפספס גם את שנאת הנשים העמוקה שלהם. בראש ובראשונה תפיסת האשה כרכוש של הקולקטיב היהודי. דברי השנאה וההסתה מסתיימים לא פעם בתקיפות אלימות נגד צעירים פלסטינים, בעיקר בירושלים, ולעיתים רחוקות זוכים מקרי האלימות אף לתשומת לב ביקורתית למדי מצד התקשורת.

כעת נקח צעד אחד לכיוון המיינסטרים. ביטוי ממסדי יותר לדאגה לטוהר הקולקטיב היהודי מצוי בקמפיינים של גופים כגון הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה. כל שנה-שנתיים עולה קמפיין תורן הקורא ליהודים לחזור הביתה, או להתחתן, לקיים יחסי מין כדרך הטבע ולהעמיד צאצאים יהודים כשרים בתוך מסגרת הטרונורמטיבית. מסעי פרסום אלה זוכים לדיון ציבורי עם רגשות מעורבים. המחאה מגיעה גם מצד יהודים וישראלים שחיים בזוגיות מעורבת, או סתם גרים בחו"ל. ליהודים אמריקאים זה לרוב ממש עושה רע, והיו אף מקרים כשהלחץ הציבורי הוביל לביטול הקמפיינים.

אך מושג ההתבוללות חורג הרחק מעבר לגבולות של הימין הפונדמנטליסטי, ואף הימין הלאומי. הוא מתקשר לשאיפה לשמר את גבולות הקולקטיב, הגם שהוא ביטוי קיצוני במיוחד לשאיפה זו. ככל שמדובר במאמץ לשמור על זהות, מידת הלגיטימיות לא נתונה מראש – היא עניין לדיון פוליטי.

המצב מסתבך עוד יותר כאשר מדובר על קבוצות מיעוט, שהתרבות שלהן נמצאת בסכנת הכחדה או הדרה לשוליים מצד חברת הרוב. גם המאבק האנטי-קולוניאלי מזמין סולידריות עם המאמץ לשמר תרבויות ילידיות או תרבויות מהגרים. האם לא חשוב לשמור על תרבות פלסטינית, אשר הממסד הציוני מנסה לחסל? האם לא חשוב לשמר מורשת של תרבויות יהדות המזרח? האם לא לגיטימי למהגרים מאתיופיה וארצות פוסט-סובייטיות לשמר את השפות והתרבויות שלהם? וכך, מוצא מושג ההתבוללות סובלנות מסוימת גם בקרב חוגי השמאל השונים.

אני סבורה כי שמירה על זהות ותרבות לא יכולה להתקיים כערך בפני עצמו. ככל אג'נדה פוליטית היא מחייבת בחינה ביקורתית של ההקשר הרחב, לרבות עמדתה מול זהויות ותרבויות אחרות. בנוסף, מושג השמירה בעייתי ביותר בפני עצמו. התרבות היא לא רק אוסף קבוע ומקובע של מסורות, מנהגים ותפיסות עולם, אלא גם שדה בו מתנהלים דיונים ומאבקים בין החברים/ות והקבוצות השונות המרכיבות את הקולקטיב על מהות, משמעות וגבולות הזהות והתרבות. על כן, מושג השמירה מניח קיבוע מסוים של יחסי כוחות בתוך השדה. כך לדוגמה, מתוך מאבק פמיניסטי ולהט"בי ידוע לנו היטב כי "שמירה על מסורת" משמשת לא פעם לקיבוע היררכיות מגדריות ומיניות בתוך הקולקטיב.

מיהו יהודי? תלוי מתי שואלים

על מנת להחליט מתי שמירה על זהות הקולקטיב הופכת לגזענות, צריכה להתקיים הסכמה (פוליטית) על מהי גזענות. בראיון שהתקיים איתו לאחרונה (אנגלית) סיפק אטיין באליבר, פילוסוף צרפתי ומחשובי ההוגים בני-זמננו על מדינת לאום, אתניות וגזענות, כמה נקודות מצוינות למחשבה. אחד המאפיינים של גזענות בימינו, טוען באליבר, הוא שהבדלים בין קבוצות עדיין נתפסים כמאפיינים מהותיים, בעוד שהם תוצרים של תהליכים היסטוריים ופוליטיים. המאבק בגזענות מחייב טרנספורמציה עמוקה של עצמנו, יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב. המשמעות של זהות יהודית מתעצבת כיום בהקשרים מאד מסוימים: של לאומיות, של מצב קולוניאלי, של התבדלות מהערבי, ועוד. בתוך מציאות פוליטית אחרת, ברגע היסטורי שאחרי סיום הכיבוש, גם המשמעות של להיות יהודי/ה – כמו גם המשמעות של להיות פלסטיני/ת – תהיה אחרת בתכלית. ותהיה שדה לדיון ומאבק על המשמעות החדשה. עבור באליבר, חלק מהמאבק בגזענות הוא המאמץ לדמיין יחסים חברתיים אחרים, דימויים שונים של האחר, וזהויות אחרות לעצמנו.

מה זה אומר, להשתייך למסורת, לתרבות או לקבוצה, באופן שאינו מדיר אחרים? מה זה אומר, להיות עצמי?

את השאלה הזו של באליבר (תרגום שלי) כדאי להעמיד מול עצמנו, כיחידים וכקולקטיב. זה מחייב התמודדות עם חרדות ופחדים של אבדן זהות, הווה אומר – אומץ מסוים.

מה זה אומר להיות יהודי? מה הקשר בין הזהות היהודית עליה שומרים אנשי להב"ה לבין הזהות היהודית שלי? האם הזהות היהודית שאני רוצה לבסס מחייבת למעשה מחיקה של הזהות היהודית שלהם, או להפך? מה אם עבורי, המפגש עם האחר/ת, ההפנמה שלה/ו לתוכי – "ההתבוללות" – היא למעשה חלק אינטגרלי מהזהות היהודית שלי, כפי שאדוארד סעיד אכן טוען בטקסט המרגש שלו, "פרויד והלא-אירופאי". אני מצטרפת אליו בקריאה של זהות יהודית כהטרוגנית, כזו המקפלת את ה"אחר" בתוכה כבר מראש. כזו שמתנגדת לעצם האפשרות של קיום זהות – כל זהות – כטהורה או נקייה מן האחר שלה.

ממקום אתי ופמיניסטי, אני סבורה כי שיטור גבולות דמוגראפיים, וניכוס הגוף הנשי המשתמע ממנו, אינם לגיטימיים. אך גם גבולות אחרים, שאינם דמוגראפיים, מחייבים דיון פוליטי, בפרט כאשר אנחנו מחויבות ופועלות לשינוי של מציאות פוליטית. שינוי כזה מחייב טרנספורמציה של הזהויות שלנו, ככל שהזהויות הללו הן תוצר של מציאות שאנחנו רוצות לשנות וככל שהן אלו המרכיבות והמשמרות את המציאות הזאת.

עבודה כזו, שהיא קודם כל עבודה של פנטזיה, של היכולת לדמיין זהות אחרת לעצמי ויחסים אחרים עם האחר/ת, נדמית אולי כפריוולגיה של אינטלקטואל משועמם. שם, בחוץ, המאבקים דחופים יותר. אבל אין כאן ניסיון לדה-פוליטיזציה של הספירה הציבורית, בנימת "השלום מתחיל בתוכי". נהפוך הוא, אני מדברת בזכות פוליטיזציה של הזהויות שלנו והכללתן בתוך המאבק הפוליטי – כאחת המטרות החשובות לשינוי. לא במקום מטרות אחרות, כי אם לצידן.