newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הברית המפתיעה בין חמאס והחזית העממית

על אף התהום שמפרידה בין האסלאם הפוליטי של חמאס לבין הסוציאליזם החילוני של החזית העממית, שיתוף הפעולה בין שתי התנועות הניב לאחרונה שורה של ניצחונות בזירות מקומיות. האם האידיאולוגיה מפנה את מקומה בפוליטיקה הפלסטינית לפרגמטיזם נוסח רע"ם?

מאת:

האיחוד הפוליטי עשוי בהחלט להועיל לשתי התנועות. עצרת לציון 46 שנים להיווסדה של תנועת החזית העממית. עזה, דצמבר 2013 (עמאד נסאר / פלאש 90)

באוגוסט האחרון נערכו בחירות ל"לשכת המהנדסים בגדה המערבית", אחד האיגודים המקצועיים הפלסטיניים החשובים ביותר. המנצחת הגדולה היתה רשימה משותפת לשתי סיעות מטעם שתי תנועת פוליטיות פלסטיניות: חמאס והחזית העממית לשחרור פלסטין.

בבחירות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בית לחם שנערכו במרץ האחרון ניצחה רשימת החזית העממית, וזאת במידה רבה תודות לתמיכה הפומבית שהעניקה לה סיעת חמאס. כמה ימים לאחר מכן נערכו בחירות לרשויות המקומיות בכל שטחי הרשות הפלסטינית, ובהן התמודדו לא פחות מ־25 רשימות משותפות שהורכבו מנציגי שתי התנועות. במספר גדול של רשויות מקומיות, רשימות אלה זכו למירב הקולות והצליחו להרכיב קואליציות.

לפני כמה עשורים, תרחיש כזה היה נשמע דמיוני. אחרי הכל, שתי התנועות מייצגות שני קצוות הפוכים בקשת האידיאולוגית הפלסטינית: חמאס דוגלת בחזון מוצק של אסלאם פוליטי; היא מסונפת לתנועת "האחים המוסלמים" העולמית ובטווח הרחוק חותרת להקמת מדינה שבה ההלכה האסלאמית תהיה חוק המדינה. החזית העממית, לעומתה, אוחזת באידיאולוגיית שמאל חילונית וסוציאליסטית, ששורשיה הרעיוניים נטועים ברעיונות הלאומנות הפאן-ערבית; וכמו תנועות שמאל רבות אחרות, הדת היא בעיניה "אופיום להמונים".

כיצד ניתן, אפוא, להסביר את ההתקרבות העכשווית בין שתי התנועות? ואילו מגמות עומק עומדות מאחוריה? האם המגמה צפויה להיעצר בנקודה מסוימת, ושמא אנו עדים לתהליך שיוביל לאיחוד מלא של חמאס עם החזית העממית?

מיריבות היסטורית לשיתוף פעולה מול אויב משותף

לשאלות אלה נדרש לאחרונה ד"ר חסן עובייד, חוקר מדע המדינה ממוצא פלסטיני המתמחה בתנועות חברתיות. במאמר שפרסם לאחרונה במגזין הדיגיטלי הפלסטיני "מתראס" הוא טוען: אומנם, קשה לדעת מה צופן העתיד לברית בין חמאס לבין החזית העממית, אלא שכבר כעת ניתן ללמוד ממנה על שינויים עמוקים במבנה הזירה הפוליטית והאידיאולוגית הפלסטינית.

באופן היסטורי, מזכיר עובייד, המצעים האידיאולוגיים של שתי התנועות חלקו מעט במשותף. מדובר אומנם בשתי תנועות שדוגלות בזהות לאומית פלסטינית, אולם כל אחת מהן טעונה במטען כבד של השקפה אוניברסליסטית. עוד לפני שזכתה לשמה הנוכחי, חמאס נוסדה כסניף המקומי של "האחים המוסלמים" – תנועה פאן-אסלאמית שחותרת "להחיות קולקטיב אסלאמי נוסח ימי הח'ליפות הקדומה", ומקווה "לכונן ישות פוליטית ריבונית שגבולותיה משתרעים על כל חלקי העולם שבהם חי רוב מוסלמי". החזית העממית, מנגד, היא הגרסה הפלסטינית של התנועה הלאומית הפאן-ערבית. מדובר בתנועת שמאל חילונית, שבראייתה "שחרור פלסטין מהכיבוש עתיד להגיע רק לאחר כינון אחדות ערבית, שחרור הלאומים הערביים מהקולוניאליזם והשלמת מהפכה סוציאליסטית".

אל נכון, לקראת סוף שנות השבעים העניקו שתי התנועות לזהות הפלסטינית המשותפת להן מקום מרכזי יותר במצען. סניף האחים המוסלמים בשטחי פלסטין, שהיה עד אז רשת של ארגוני רווחה, הסברה אסלאמית וחינוך – הפך ל"חמאס" ומותג מחדש כארגון התנגדות לאומית פלסטיני ברוח אסלאמית. בחזית העממית, מנגד, בחרו באותה עת לתת מקום מרכזי יותר מאשר בעבר לרעיון של מאבק בישראל ככלי ראשון להשגת עצמאות פלסטינית. אלא שהזהות המשותפת לא קירבה בין התנועות; אדרבה, היא המריצה אותן להתייחס זו אל זו כ"אחר האידיאולוגי האולטימטיבי".

כך, חמאס שיווקה את עצמה כמגינת הזהות האסלאמית של הלאומיות הפלסטינית וכעומדת בפרץ נגד תנועות אנטי־אסלאמיות כמו החזית העממית. זו מצידה האשימה את חמאס כאילו איננה פלסטינית באמת, וטענה שבשם תכתיבים של גורמים זרים גלובליים היא מחבלת במאבק לשחרור לאומי. עד מהרה הסלים המתח בין השתיים לכדי האשמות הדדיות בבגידה ולשלילת לגיטימיות הקיום זו של זו; ב-1982 הדבר הוליד עימותים אלימים בין סטודנטים משתי הסיעות באוניברסיטת ביר זית. באווירה כזו, לדעת עובייד, אין תמה שלא היתה כל אפשרות לשיתוף פעולה וליצירת קרבה עד שנות התשעים.

עצרת תמיכה בחמאס בעיר עזה, ב-24 במאי 2021 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

שיווקה את עצמה כמגינת הזהות האסלאמית של הלאומיות הפלסטינית. עצרת תמיכה בחמאס בעיר עזה, ב-24 במאי 2021 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

והנה, מתברר שגם על יריבות כזו ניתן להתגבר בהינתן אויב משותף. ב־1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין ישראל לארגון שחרור פלסטין, והוקמה הרשות הפלסטינית בהנהגת תנועת פתח. חמאס והחזית העממית מצאו את עצמן כתף אל כתף במאבקן בפתח ובישראל, וחילוקי הדעות פינו את מקומם לשורת הסכמות: אימוץ תקיף של המאבק המזוין בישראל כאפשרות היחידה להשגת עצמאות פלסטינית; סירוב להגמוניה של תנועת פתח בארגון אשף; קריאת תיגר על המונופול של האחרונה על ייצוג הזהות הפלסטינית, ועוד. הסכמות אלה הניבו הפשרה ביחסים בין שתי התנועות, ובשנתיים הבאות רשימות משותפות לשתיהן רצו בבחירות לאגודות הסטודנטים באוניברסיטאות פלסטיניות חשובות כמו א־נג'אח, אל־קודס וביר זית.

הסכמי אוסלו תרמו להעמקת הזהות הפלסטינית המשותפת לשתי התנועות, לדברי עובייד, גם מסיבה אחרת ועקיפה יותר. באופן עקרוני, ההסכמים היו אמורים להגדיל את כוחה של תנועת פתח ולעשותה, בתור מנהיגת ארגון אש"ף, לנציגה היחידה של העם הפלסטיני. אלא שלכתחילה, התביעה של פתח לבלעדיות בהנהגה הפלסטינית היתה תלויה בקיומה של ישות טריטוריאלית פלסטינית קוהרנטית – "שטחי פלסטין" – שאותה תוכל להנהיג.

מהפכה בתרבות הפוליטית

מאידך, הסכמי אוסלו הגדירו את אותה יישות טריטוריאלית מחדש על ידי חלוקתה לשתי טריטוריות קונקרטיות מובחנות – הגדה המערבית ורצועת עזה. היתה זו ברכה עבור תנועות קטנות יחסית כמו החזית העממית וחמאס, שכן הכוח הפוליטי והפופולריות שלהן היו אז אומנם מועטים מכדי להתחרות על הנהגת כלל פלסטין, אלא שהפרדת עזה מהגדה אפשרה לשתיהן למקד את מאמציהן באזור גיאוגרפי מוגבל, וכך להיעשות מקובלות יותר על הפלסטינים בגבולותיו. ברצונן או שלא ברצונן, שתי התנועות מצאו את עצמן קרובות יותר ויותר לעמדת ההנהגה הפלסטינית.

בד בבד, בשנים ובעשורים שלאחר אוסלו, שתי התנועות עידנו את הטונים האידיאולוגיים המקוריים שלהן והתקרבו אל הזרם המרכזי של הלאומיות הפלסטינית. לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי בשנות התשעים, השמאל האידיאולוגי ברחבי העולם חווה מפלה קשה, ובחזית העממית החליטו לסגת מהרטוריקה הסוציאליסטית והפאן-ערבית לטובת הזהות הפלסטינית והמאבק בישראל. חמאס, מצידה, הסיטה את מוקד האידיאולוגיה מן החוץ אל הפנים ונעשתה "פלסטינית יותר": במקום להדגיש את האמונה האסלאמית כמכנה משותף למוסלמים מכל העולם, היא מסגרה אותה כסממן מרכזי של הזהות והציבוריות הפלסטיניות.

גם עובדה זו קשורה לשורת התפתחויות גיאופוליטיות מהעשורים האחרונים, החל בעליית הטרור האסלאמי הגלובלי וכלה במפלת המפלגות מבית תנועת האחים המוסלמים ברחבי העולם הערבי בשנים האחרונות. כל אלה הבהירו לחמאס שדגל האסלאם הפוליטי העל־לאומי מסכן אותה במישור הדיפלומטי וחושף אותה ללחצים מכיוונים שונים, והיא הפיקה את הלקחים. בהצהרת עקרונות שפרסמה בשנת 2017, חמאס "נמנעה מלהזכיר את קשריה עם תנועת האחים המוסלמים, והדגישה שלצד היותה מוסלמית, היא תנועה פלסטינית עצמאית מבחינה אידיאולוגית".

"השותפות אומנם איננה מעידה ששתי התנועות ויתרו על האידיאולוגיה שלהן, אולם נראה שהן החליטו לאמץ אידיאולוגיה 'רזה' או 'מדוללת' יותר, ובמקום להתמקד בצחצוח חרבות בשל עקרונות – החליטו להתמקד במיזמים פוליטיים בונים"

אולם, לדברי עובייד, אותה התקרבות אידיאולוגית בין שתי התנועות לא היתה יכולה לעולם להיתרגם לשיתוף פעולה פוליטי ללא שינוי מבני שחל בהתנהלותה של הפוליטיקה הפלסטינית. אותו שינוי, להגדרתו – "התמוססות הגבולות הארגוניים בין שתי התנועות" – קשור קשר הדוק לעלייתה של צורת תקשורת חברתית-ציבורית חדשה: הרשתות החברתיות. מבעד לרשתות, פעילים משתי התנועות יכולים לתקשר זה עם זה באופן ישיר, לראות זה את זה "בגובה העיניים" ולהבחין במשותף מבעד להבדלי השיוך הארגוני.

כך נחצים הגבולות ההיררכיים הנוקשים של התנועות ונוצרים שיתופי פעולה אורגניים, "מהשטח". אחרי הכול, זה שנים שפעילים משתי התנועות נתקלים באתגרים דומים, ובפרט נאלצים לארגן במהירות התנגדות למעצרים ומאבק בדיכוי מצד הרשות הפלסטינית ומצד כוחות צה"ל. עד עידן המדיה החברתית, רשתות הסיוע הזמינות לרשותם בהקשרים כאלה נתחמו בגבולות הארגון שאליו הם השתייכו. כעת, הרשתות החברתיות מעמידות לרשותם את האפשרות ליצור קשרים עם שותפים ברמה המקומית מחוץ לארגון תוך זמן קצר, וממילא מדגימות צורה אפקטיבית של שיתוף פעולה מקומי בין תנועות.

לדברי עובייד, מדובר בלא פחות ממהפכה בתרבות הפוליטית והאידיאולוגית הפלסטינית. הרשתות החברתיות מסמנות את פתחו של עידן שבו "סמלים, מטפורות ומנהגי יום־יום מעצבים זהות מסוג חדש על בסיס רכיבים מקומיים כמו קשרי משפחה ותרבות ייחודית לעיר או למחוז". זהות זו מחליפה, במידה רבה, את האידיאולוגיה הגדולה והעל־לאומית. במילים אחרות, פעילי חמאס והחזית העממית גילו שלעיתים המרחק התרבותי והגיאוגרפי בינם לבין פעילים אחרים בתנועתם שלהם גדול יותר מן המרחק בינם לבין פעילים מהתנועה השנייה. בניגוד לימי האידיאולוגיות הגדולות והטוטליות של שנות השבעים, כיום הרשתות החברתיות מולידות אווירה פוליטית שבה המקומי, היום־יומי והפרגמאטי הם בסיס הזהות ולא להפך.

מקום מרכזי בתהליך זה שמור למי שעובייד מכנה "סוכני תיווך" – בעלי כוח ופעילים מקומיים שעשויים להפיק תועלת מקישור ומגישור בין סניפים מקומיים של תנועות בעלות אידיאולוגיה שונה. אותם "פעילי תנועות ואיגודי עובדים, סטודנטים, פוליטיקאים מוניציפאליים ועוד" פועלים להשגת מטרות מקומיות, בין אם מתוך אופורטוניזם פוליטי, להט אקטיביסטי או מסיבות אחרות. הם מחזיקים בידע לגבי הרגישויות האידיאולוגיות והתרבותיות של פעילי תנועות כמו חמאס והחזית העממית, ומגייסים אותו ליצירת שיתופי פעולה – "מייסדים ערוצי תקשורת, ממסדים שותפויות ומייצרים מסגרות פעולה". אומנם, לעיתים מיזמים משותפים אלה נותרים מוגבלים לרמה המקומית. לעובייד חשוב להזכיר ש"אחרי הכול, לעיתים מדובר בשותפויות רעועות וזמניות, סלקטיביות במיקומן ומוגבלות במטרתן. כדי שהן תיעשינה בסיס לפעילות פוליטית משותפת בקנה מידה רחב, נדרשת מעורבות פעילה מצד הנהגת שתי התנועות". ועם זאת, לדבריו, מדובר בצעד ראשון חשוב.

יתר על כן, ייתכן שדווקא בעת הזו, להנהגת שתי התנועות ישנו אינטרס למנף שותפויות מקומיות. בפרט כששתי התנועות מעוניינות להגדיר עצמן מחדש כתנועות המונים פוליטיות, בין היתר משום ששתיהן מוגבלות מבחינת פעילותן הצבאית בגדה. מסיבות אלקטורליות אלה, לשתיהן יש מה להרוויח משיתוף פעולה: החזית העממית, שזה זמן רב מנסה להתנער מתדמית אליטיסטית שדבקה בה, שמחה להיעזר בבסיס האלקטורלי הרחב שממנו נהנית חמאס. חמאס מצידה מעוניינת בקרבתה של החזית העממית במסגרת ניסיונה להגיע לקהלים חדשים, "חילוניים" יותר, שיתווספו על חסידיה הוותיקים מתומכי האסלאם הפוליטי. שכנות עם החזית העממית, שעודנה חברה באש"ף, עשויה גם לטשטש את הדימוי שדבק בחמאס כ"תנועה שהודרה מאש"ף" ושפגם בפופולריות שלה. בקצרה, האיחוד הפוליטי עשוי בהחלט להועיל לשתי התנועות.

אומנם לחצים מופעלים על התנועות גם להתרחק זו מזו. ביטוי בולט לכך מצוי בפרשייה שאירעה בשנת 2021, עת הכריזה ישראל על שישה ארגונים אזרחיים פלסטיניים כארגוני טרור – לכאורה על רקע קשרים עם החזית העממית. לדעת עובייד, פרשייה זו פגעה בתנועה פגיעה קשה, בפרט היות שמדינות אירופיות רבות יישרו קו עם ההחלטה הישראלית וחדלו מהעברת מימון לאותם ארגונים. להבנת עובייד, בצעד זה ביקשה ישראל להעביר מסר לחזית העממית לאמור: "עליכם לזנוח את חמאס, לאמץ קו אנטי־ישראלי פחות ולהתקרב לתנועת פתח ולקו של הרשות". אין ספק שהאיתות הגיע לאוזני הנהגת החזית העממית, ואף אם לא זכה לתגובתה, הוא מבהיר: גורמים רבים ישמחו להכשיל את השותפות בין חמאס לחזית העממית לפני שתצליח להפוך לברית פוליטית מוצקה.

כל תאי הסטודנטים בביר זית פעלו יחד. נציגי התאים באוניברסיטה (צילום: birzeit press)

אין ספק שברית חמאס והחזית העממית מלמדת לקח חשוב על שינויי מגמות בפוליטיקה הפלסטינית. נציגי התאים הפוליטיים באוניברסיטת ביר זית (צילום: באסל אל עדרה)

מכל מקום, אין ספק שברית חמאס והחזית העממית מלמדת לקח חשוב על שינויי מגמות בפוליטיקה הפלסטינית. "השותפות אומנם איננה מעידה ששתי התנועות ויתרו על האידיאולוגיה שלהן, אולם נראה שהן החליטו לאמץ אידיאולוגיה 'רזה' או 'מדוללת' יותר, ובמקום להתמקד בצחצוח חרבות בשל עקרונות – החליטו להתמקד במיזמים פוליטיים בונים". עובייד מעתיר שבחים על התפתחות זו, שלדבריו מיטיבה עם אחדות השורות של המאבק הפלסטיני: "הגישה החדשה מלמדת ששתי התנועות הפסיקו לנסות להתחרות על בלעדיות בהנהגת הפלסטינים, והדבר מונע את העמקת השסע הזהותי בציבור הפלסטיני". מדובר, לדבריו, בתהליך טבעי ובריא – אחרי הכול, לדבריו, "ציבורים מטבעם אינם נוטים לאמץ אידיאולוגיות טוטליות ונחרצות ואינם מחזיקים בעמדה מוצקה לגבי כל סוגיה שהיא. [שיתופי פעולה על־אידיאולוגיים] מאפשרים להשקיע בערוצים ובאסטרטגיות של התקרבות; ואלה בתורם מבטיחים שהזהות תישמר".

בשולי דבריו של עובייד, אין ספק שהוא מצליח להסביר באופן אפקטיבי את ההתקרבות בין חמאס לבין החזית העממית. למעשה, התשתית התיאורטית שלו ניתנת להחלה גם על מקרים נוספים, מחוץ למערכת הפוליטית ברשות הפלסטינית. דוגמה מיידית אחת היא מפלגת רע"ם: כמו חמאס, גם היא מזוהה עם הקו האידיאולוגי של תנועת האחים המוסלמים העולמית; וכמותה, גם היא בחרה לאחרונה להצניע זיקה זו לטובת קווי זהות מקומיים יותר, אולם בניגוד לחמאס – לא פלסטיניים, אלא ישראליים. למעשה, מקצת מעקרונות העבודה של רע"ם בפוליטיקה הישראלית הם תמונת מראה של הקווים המנחים את שיתוף הפעולה בין חמאס לחזית העממית: התמקדות במיזמים מקומיים, מקצועיים, חברתיים ו"אזרחיים", והצנעת הפערים האידיאולוגיים מתוך כוונה למקסם רווחים פוליטיים. האם גם תפנית זו קשורה לאותן סוגיות מבניות וחברתיות שעליהן מצביע עובייד – מהופעתן של רשתות חברתיות ועד קריסת האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה־20? כיצד עשויות תופעות כמו מפלגת רע"ם להשפיע על אותו "שסע זהותי" פלסטיני שעליו מדבר עובייד? שאלות אלה נותרות בשלב זה ללא מענה.

איתי מלאך כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf