האקטיביזם השחור ואיגודי העובדים העניקו לדמוקרטים את הסנאט

הבחירות הדרמטיות שהתקיימו אתמול בג'ורג'יה משנות את מה שחשבנו שתהיה נשיאותו של ג'ו ביידן. כדי להבין מדוע, ראשית צריך להבין כמה דברים על שיטת הממשל הפדרלית בארה"ב.

בניגוד לישראל, שבה אין בחירות נפרדות לראשות הממשלה והממשלה מורכבת על ידי קואליציה של מרבית חברי הכנסת, בארה"ב קיימת הפרדה משמעותית יותר בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת. הנשיא נבחר בנפרד מהבחירות לקונגרס – שבעצמו מחולק לשני בתים: התחתון הוא בית הנבחרים והעליון הוא הסנאט – כך שפעמים רבות קורה שהמפלגה שמחזיקה בבית הלבן לא בהכרח מחזיקה בקונגרס, והחשוב ביותר: בסנאט.

בעוד שהנשיא, כראש הרשות המבצעת ברמה הפדרלית, מוסמך להחליט בנושאים רבים של מדיניות, ללא הסנאט הוא לא יכול לממן את ההחלטות שלו או להעביר חוקים – ובכך מרחב הפעולה שלו מצומצם לדברים שנתונים להחלטתו במסגרת הוראות מינהליות (Executive Orders).

את הקושי הזה למשול ולהעביר החלטות ראינו בצורה ברורה בשנתיים האחרונות של ממשל הנשיא דונלד טראמפ: טראמפ רצה לקדם את החומה עם מקסיקו, רדיפת מהגרים וכדומה, אבל מאחר שהדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים – הבית התחתון של הקונגרס – הוא יכל לעשות מעט מאוד בנדון. המצב גרוע עוד יותר כשלנשיא אין שליטה בסנאט, שהוא הבית שהופך הצעות חוק לחוקים.

מנגד, כאשר לנשיא – במיוחד בשנה הראשונה לכהונתו – יש שליטה בשני בתי הקונגרס, היכולת שלו לקדם מדיניות משמעותית בהרבה. כך הצליח הנשיא ברק אובמה, למשל, להעביר את הרפורמה בביטוחי הבריאות, על אפם ועל חמתם של רפובליקאים שנחרדים מהרעיון שטיפול רפואי הוא זכות אדם שמגיעה גם לעניים.

עם התפזרות הערפל אחרי יום הבחירות בנובמבר, נראה שהתקווה של הדמוקרטים לשלוט בסנאט אבדה. התוצאות היו 48-50 לטובת הרפובליקאים. שני המושבים הנותרים היו במדינת ג'ורג'יה, מדינה דרומית שהיסטורית היתה בשליטה רפובליקאית.

הסיבה לכך שהסנאטורים מג'ורג'יה לא נקבעו כבר בנובמבר היא שלפי חוקת המדינה, כאשר אף אחד מהמועמדים למושב הסנאטור לא מצליח להגיע ל-50% מהקולות, שני המתמודדים החזקים ביותר עולים לסיבוב שני ביניהם (על הרקע הגזעני של הכלל הזה אפשר לקרוא כאן).

בבחירות 2020 התקיים סיבוב שני כזה בשני המושבים. על מושב אחד התחרו בסיבוב השני קלי לופלר, הסנאטורית הרפובליקאית המכהנת, ומולה הכומר רפאל וורנוק מטעם המפלגה הדמוקרטית. כעת, עם יתרון של 2% אחרי ספירת 98% מהקולות, שוררת כבר תמימות דעים שוורנוק ניצח את המירוץ.

וורנוק צפוי להפוך לסנאטור השחור הראשון בהיסטוריה של ג'ורג'יה ולסנאטור השחור השני מהדרום כולו מאז תקופת הרקונסטרוקציה (התקופה שמייד לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב, שבמהלכה העבדים שהפכו לאזרחים זכו לרגע קצר של חופש יחסי).

המירוץ השני, בין הסנאטור הרפובליקאי המכהן דיוויד פרדו לבין ג'ון אוסוף הדמוקרטי, צמוד יותר, אבל מכיוון שמרבית הקולות שטרם נספרו הם ממעוזים דמוקרטיים, הפער לטובת אוסוף צפוי לגדול והוא צפוי לנצח.

אם הדמוקרטים אכן יזכו בשני המושבים, ייווצר תיקו של 50-50 בסנאט. המשמעות היא למעשה שליטה דמוקרטית, שכן החוקה האמריקאית קובעת שלסגן הנשיא – במקרה הנוכחי סגנית הנשיא קמלה האריס – יש סמכות לשבור שוויון בהצבעות.

יש לזכור כי רוב כזה הוא רוב שתלוי על בלימה. מספיקה עריקה של דמוקרט "מתון" (כלומר ימני) אחד שיצביע עם הרפובליקאים כדי להפיל כל הצעה. כלומר, הרוב הדמוקרטי בסנאט תלוי באחדות של המפלגה הדמוקרטית. עם זאת, זה עדיין רוב. צ’אק שומר הדמוקרט יחליף את מיטש מקונל הרפובליקאי בתפקיד מנהיג הרוב (במונחים ישראליים – יו"ר הקואליציה) בסנאט, וממשל ביידן יוכל להעביר חקיקה, כולל חקיקת תקציב, ולאשר שופטים לבתי המשפט הפדרליים.

זה אומר שלתוכניות היותר שאפתניות של ביידן בנושאי כלכלה, בריאות, המאבק בקורונה והמאבק במשבר האקלים יש עוד תקווה, וגם המאבק על דמותם של בתי המשפט הפדרליים, ובראשם בית המשפט העליון, אינו אבוד.

אבל זה לא אומר שהדמוקרטים חופשיים מצרות. הם עדיין איבדו את השליטה בבתי המחוקקים של המדינות, דבר שצפוי להשפיע בצורה מכרעת על הבחירות הבאות, כפי שהסביר פרופ' נועם חומסקי בראיון אתו.

איך הפכה ג'ורג'יה לכחולה?

ג'ורג'יה נחשבת למדינת דרום עמוק. הפעם האחרונה שבה היא שלחה דמוקרט לסנאט היתה לפני 20 שנה. אם לדייק, בעבר ג'ורג'יה היתה מדינה "כחולה" מאוד, אבל זה היה כשהמפלגה הדמוקרטית היתה מזוהה עם ההפרדה הגזעית והעליונות הלבנה בדרום.

כשגזענות גלויה הפסיקה להיות מקובלת והרפובליקאים תפסו את המושכות בכל הנוגע להנהגת המאבק למען עליונות לבנה בדרום, הדמוקרטים בג'ורג'יה מצאו את עצמם בפני שוקת שבורה.

הסימן הראשון לשינוי היה כשאובמה קיבל 47% מהקולות בג'ורג'יה ב-2008. ההישג של אובמה מילא את הדמוקרטים תקווה שעם תהליך העיור של המדינה וגדילתו של מטרופולין אטלנטה (תושבי ערים גדולות נוטים להצביע באופן לא פרופורציונלי לשמאל, ואזורים כפריים לימין), ג'ורג'יה עשויה להפוך למדינה מתנדנדת, או אפילו כחולה.

אבל אם שינויים דמוגרפיים היו מספרים את כל הסיפור, המגמה מ-2008 היתה צריכה להימשך, והיא לא. מאז ועד לבחירות הנוכחיות, ג'ורג'יה לא הצביעה למועמד דמוקרטי לנשיאות או לסנאט, אף שמטרופולין אטלנטה המשיך לגדול.

ופתאום, 12 שנה מאוחר יותר, ג'ורג'יה הצביעה לביידן לנשיאות, וקרוב לוודאי ששלחה שני דמוקרטים לסנאט. בבחירות שבהן הדמוקרטים כמעט רק הפסידו מושבים בבית הנבחרים, אחד המושבים הבודדים שהם הצליחו לקחת מהרפובליקאים היה בג'ורג'יה.

מה שהפך את ההצבעה של ג'ורג'יה – לנשיאות, לבית הנבחרים ולסנאט – לכחולה, לא היה סתם שינוי דמוגרפי אלא אקטיביזם, ובמיוחד אקטיביזם שחור. הדמוקרטים ניצחו את המירוץ הדרמטי והרה הגורל על הסנאטורים של ג'ורג'יה במידה רבה כי הם השכילו להעמיד כמועמד את רפאל וורנוק, כומר שחור ואקטיביסט ותיק למען שוויון גזעי בג'ורג'יה. עצם המועמדות, ולא רק הניצחון של וורנוק, היא אירוע היסטורי שקשה היה לדמיין לפני שנים בודדות באקלים הפוליטי של המדינה.

המועמדות של וורנוק היתה ויתור מודע על קולותיהם של לבנים גזענים, מתוך הבנה שאלה ממילא יצביעו לטראמפ. מנגד, המועמדות של וורנוק הלהיבה את הפעילים השחורים בג'ורג'יה והוציאה את הקהילה לפעילות ולקלפיות.

אבל לא רק הקהילה השחורה – גם איגודי העובדים בג'ורג'יה ארגנו פעילים והיוו תשתית לפעילות השטח של הדמוקרטים. הם הוציאו פעילים לעבור מבית לבית ולרשום מצביעים שחורים ולטיניים להצביע – פעילות חשובה במיוחד במדינה שבה החוק שמחייב רישום מוקדם כדי להצביע (ושגם לו היסטוריה גזענית) פוגע בשיעור ההצבעה של אוכלוסיות מוחלשות.

בעזרת העבודה המאורגנת, מעמד העובדים שנפגע מהניהול הכושל והפושע של טראמפ את משבר הקורונה ניצל את הזמן שהתפנה לחברי האיגודים כדי להבטיח שטראמפ ייענש בקלפיות. וזה עבד.

במערכת בחירות שבה עשרות אלפי קולות לכאן או לשם הפרידו בין התוצאה החיובית יחסית לבין תרחיש אימים של ארבע שנים נוספות של טראמפ בבית הלבן עם רוב רפובליקאי בסנאט, היה זה האקטיביזם המסור ופעילות השטח של קהילות מוחלשות ושל העבודה המאורגנת שהביא לדמוקרטים את הניצחון בבחירות ואת הסיכוי להעביר רפורמות אפקטיביות.

לא הפוליטיקה הממסדית, לא הפניה ללבנים בפרברים, לא תפישת האזרח כצרכן פסיבי של עמדות פוליטיות, לא מבול הפרסומות בטלוויזיה ולא בעלי ההון שמימנו אותו הביאו את הניצחון בבחירות לדמוקרטים. האקטיביזם והארגון הקהילתי עשו זאת.

כעת הבחירה בידי הדמוקרטים: להמשיך להשליך את יהבם על כל מה שהביא את קלינטון להפסיד לטראמפ ואת ביידן כמעט להפסיד לו, או להבין אחת ולתמיד היכן נמצא בסיס הכוח של השמאל.