newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה שכדאי לנו ללמוד מסיום האפרטהייד בדרום אפריקה

מאז החל בהשוואה הנשיא האמריקני - הופך הסכסוך הישראלי פלסטיני ליותר ויותר דומה למאבק בהפרדה הגזעית בדרום אפריקה. כדאי לנו ללמוד מניסיון העבר: גם אם הדרך לא מושלמת, כדאי להתחיל

מאת:

כותבת: דליה שיינדלין

החקירות של נתניהו ומאבקי ההישרדות של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס מצביעים על כך שהקיפאון בניסיונות ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני צפוי להימשך בתקופה הקרובה. גם כשיחולו שינויי הנהגה בקרב הצדדים לסכסוך, הדבר לא יביא בהכרח להתקדמות בתהליך השלום. ביקור שקיימתי לאחרונה בדרום אפריקה הבהיר לי עד כמה הימנעות מעשייה תומכת-שלום היא מהלך רע ומסוכן.

נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר הוא שעשה את אחת ההשוואות הבולטות הראשונות בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לדרום אפריקה. בספרו "שלום ולא אפרטהייד", שהתפרסם ב-2006, העלה קרטר את הכיבוש הישראלי לדרגת חומרה דומה למשטר האפרטהייד הידוע לשמצה. עצם ההשוואה עוררה בזמנו הלם בקרב רבים, ואולם מקץ עשור נראה כי הדיון בנושא נשחק. השימוש במילה "אפרטהייד" הפך לסמל הזדהות עם עמדה פוליטית מסוימת יותר מאשר תיאור של המצב בשטח. הוויכו ח סביב השאלה האם הכיבוש הוא אפרטהייד או לא, מאפיל על תובנות משמעותיות אחרות שניתן לשאוב מדרום אפריקה בדבר האופן בו סכסוך יכול להיחלש, להשתנות, ואף להסתיים.

> פשעי מלחמה ופצעים פתוחים: הרופאה שנלחמת בהפרדה ממשיכה למרוד

את השאלות המרכזיות בדרום אפריקה של היום היא האם לאחר סיומו של האפרטהייד, המדינה מתפקדת היטב? האם בעקבות השינוי זוכים המדוכאים השחורים בחיים טובים יותר, ובאופן ששומר על ביטחונם של המדכאים הלבנים וצאצאיהם?

מתי זה נגמר

השאריות המרות שהותיר אחריו משטר האפרטהייד עודן מכתימות את המדינה. למרות שהמשטר השתנה לפני יותר משני עשורים, תהה באוזניי פיטר סאליבן, העורך הראשי לשעבר של עיתון דה סטאר, העיתון היומי המוביל של דרום אפריקה, "מתי זה באמת נגמר?" מורשת האפרטהייד, וליתר דיוק המאמצים להשתחרר ממנה, נוכחים בדיונים על כמעט כל נושא חברתי. ומאידך, עם שינוי המשטר, החלו ניסיונות להשוות הזדמנויות בתחום החינוך והתעסוקה; תערוכות אמנות מתמקדות במאבקים עכשוויים להגדרת משמעות של זהות גזעית. המדינה נראית כמרחפת בין החיוניות של חברה חדשה הבונה את עצמה לבין הידרדרות לחולות הרעות של שחיתות ופשע.

בדומה למדינות אחרות שחוו סכסוכים בהן עבדתי, גם בדרום אפריקה בולטת העובדה שאפילו אחרי שסכסוך מסתיים, יכולות לחלוף עוד שנים ארוכות עד לשינוי והחלמה של החברה. כינון משטר דמוקרטי בדרום אפריקה לא פתר את הבעיות של האפרטהייד, הוא רק אפשר להתחיל תהליך של טיפול בבעיות אלו, שלא ניתן היה לעשותו קודם. כשהמנהיגים הישראלים והפלסטינים נמנעים מלקדם את יישוב הסכסוך, הם דוחים גם את תהליך הטיפול הארוך בהשלכות ומשקעי הסכסוך. תהליך זה יכול להתחיל רק אחרי נפילת מנגנוני הסכסוך עצמם.

להמתנה, קיפאון, ודחיית תהליך שלום יש השלכות, וחשוב להיות מודעים לכך. אנו שומעים פעמים רבות את הטיעון לפיו שני הצדדים עוינים מידי ולא מסוגלים לסמוך אחד על השני. הישראלים מפחדים שאם תקום מדינה פלסטינית היא תהפוך למדינת טרור, ושבתסריט של מדינה אחת (או של קונפדרציה בין שתי מדינות) האוכלוסייה של כל צד תציף את הצד השני ובכך תשמיד את הזהות התרבותית שלו. "זה ייקח זמן" הוא משפט נפוץ במקומותינו.

גם מנהיגי דרום אפריקה חשבו שכדאי לחכות עם ההתקדמות לנקודת זמן בלתי מוגדרת בעתיד. ב-1966, אמר ראש הממשלה הנדריק פרוורד: "מה לגבי העתיד? אין לי […] ספק שהבעיות הגזעיות שלנו יפתרו עם הזמן. אם יפסיקו אנשים מבחוץ להתערב, אנחנו נצליח […] לספק לכל הקבוצות הגזעיות שלנו אושר ושגשוג." הוא נרצח מעט לאחר מכן. ככל שהתקרב סוף האפרטהייד, תומכיו העיקשים של המשטר היו מבועתים, כי חשבו שהדרום אפריקאים השחורים לא יוכלו להנהיג או לחיות בדו-קיום עם הלבנים.

אין זמן אחר

הם ישמידו אותנו, אנשים אמרו. בשיח הציבורי בעד ונגד בחירות חופשיות לכל האזרחים – שיטה שמכונה "אדם אחד, קול אחד", סאליבן זוכר שמתנגדי שינוי המשטר לדמוקרטיה אמרו ש"'אדם אחד, קול אחד' יקרה רק פעם אחת". – ברמז למשטרים האפריקאים הלא-דמוקרטים בעליל שקיימים בקרב שכנותיה של דרום אפריקה.

פחדים הם אולי לגיטימיים, אבל הם עשויים להיות גם נצחיים. המשמעות של המתנה עד שהם ישככו כתנאי להתקדמות לפתרון הסכסוך, היא ככל הנראה שהסכסוך לא ייפתר לעולם. ולגבי מהות הפחדים הללו – שהסכם יביא להתגשמות נבואות חורבן – השופט אלבי סאקס כתב בספרו מ-2016 "תובנות משופט אקטיביסט":

מנקודת מבט מוסרית, נראה מפוקפק ביותר להימנע מלהתמודד עם רוע ממשי ומובהק בשל החשש שחיסולו עלול להוביל להופעתו של רוע אחר… הזמן הטוב ביותר להילחם עבור חופש הוא תמיד עכשיו.

הסכסוך בדרום אפריקה והסכסוך הישראלי-פלסטיני מתחילים להידמות זה לזה בכל הנוגע להשלכות החיצוניות של דחיינות כרונית של פתרונם. מדיניות האפרטהייד שרדה הרבה אחרי שאיבדה את הלגיטימציה שלה, מה שהוביל לחרם תרבותי וכלכלי בינלאומי על דרום אפריקה.

המתנגדים להסדר ישראלי-פלסטיני יתעקשו שפשוט אין פתרון כרגע. ייתכן שפתרון שתי המדינות כבר לא אפשרי, והאופציה של מדינה אחת אינה רצויה מצד רוב הציבור. הרעיון של קונפדרציה בין שתי מדינות הוא חדש מדי מכדי שיזכה ללגיטימציה רחבה.

> למה בסוף המתנחלים יובילו את פינוי ההתנחלויות

כינוס של מתנגדי אפרטהייד בדרום אפריקה. יוהנסברג, 1985 (United Nations Photo CC BY-NC-ND 2.0)

אבל שלום הוא תהליך, לא אירוע. וכך, גם סיום האפרטהייד היה תהליך ארוך; חוקי האפרטהייד בוטלו ב-1991, חוקה זמנית עברה ב-1993, והקבועה ב-1996, הבחירות הראשונות עם זכויות הצבעה מלאות היו ב-1994. ואז באה ועדת האמת והפיוס והונהגה מדיניות העדפה מתקנת אגרסיבית כדי לקדם שוויון. העבודה המפרכת של פירוק מוסדות, הרגלים, והתנהגויות הקשורות בממשל הלבן ממשיכה עד היום.

הדרך חייבת להתחיל

אי-אפשר לטייח את הבעיות שקיימות כיום בדרום אפריקה: אי-שוויון כלכלי, עושר ופאר לצד עוני רחב היקף, ופערים שנקבעים במידה רבה (אם כי לא רק) על פי שיוך גזעי. הממשל הדמוקרטי מתמודד עם אתגרים שנובעים מפוליטיקה שבטית, המבוססת על יחסי פטרון-קליינט. רמת הפשיעה היא כה גבוהה עד כי בתים פרטיים מוקפים בחומות ובגדרות תיל; שלטים מזהירים גנבים מגדרות חשמליות, הגנה חמושה ורעל. בשמונה באוגוסט קיימה האספה הלאומית הצבעת אי-אמון בנשיא ג'ייקוב זומה, הנתפס כמושחת, אבל היא לא עברה.

ובכל זאת, יש סימנים שאנשים לוקחים את גורלם בידיהם. הצבעת האי-אמון הייתה חשאית, והתנהלה לפי כל הכללים בניצוחה של יו"ר האספה הלאומית באלקה מבטה, שהביעה בפני המליאה גאווה מרומזת על היושרה הפרוצדורלית של ההצבעה. החברה האזרחית עושה מאמצים אדירים לרתום אזרחים לפעול למען שינוי ולהעמיק את הדמוקרטיה. ובדרבן, למשל, ראיתי זרם מתמשך של בני גזעים שונים, שמסיימים את ריצת הבוקר שלהם בבתי קפה של היפסטרים, מה שמעיד גם על המגוון המתגבר של מעמד הביניים (והגבוה) בדרום אפריקה.

כששאלתי את אלבי סאקס מה מצבה הכללי של דרום אפריקה היום, הוא אמר "קודם כל, יש לנו מדינה, ואף אחד לא חזה שתהיה לנו מדינה. אנשים ניבאו מרחץ דמים על רקע גזעי […] זה הישג עצום". ההסתכלות על דרום אפריקה צריכה להזכיר למנהיגים הישראלים והפלסטינים, או ליורשיהם, שהדרך לשינוי ממשי היא ארוכה ולא מושלמת – ושהיא חייבת להתחיל עכשיו.

ד"ר דליה שיינדלין היא עמיתת-מדיניות במכון "מיתווים", שם היא מובילה פרויקט מחקר של השוואת סכסוכים. המאמר התפרסם באנגלית במגזין 972+.

> ללמד על השואה בבית ספר ערבי-יהודי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf