"במערכת חינוך תקינה ושוויונית, אין ילד מדוכא, אין ילד אלים"

שמי מועתז ארשיד. אני בן 21, סטודנט למשפטים באוניברסיטת חיפה ובוגר ביה"ס הדו-לשוני בירושלים. נולדתי בשנת 1994 בירושלים לאב מופלא שהיה עורך דין שאפתני ואמא נהדרת שעוסקת בסיעוד. לא סתם אני מרעיף שבחים על הוריי, אני פשוט יודע שבלעדיהם לא הייתי היום כלום.

מעבר לבעיות של כל זוג הורים צעיר בעולם, הוריי ניצבו מול דילמה קשה מנשוא: באיזו מערכת חינוך ראוי לשלב אותי? מצד אחד, אופציית החינוך במוסד ערבי אפשרה לי לשמור על זהותי כערבי-פלסטיני. מצד שני, רמת החינוך בוודאי הייתה נמוכה מאוד. האופציה של חינוך במוסד ישראלי-יהודי הייתה עדיפה מנקודת מבט אקדמית. עם זאת, הוריי ידעו  שאם יתמזל מזלי ואצליח להתחמק מהקנטות וחיי חברה איומים, אצטרך לוותר על זהותי ולהפוך לאדם שאיננו אני, למתחזה.

מתוך מה שנראה כדילמה חסרת מוצא, הוריי הצליחו למצוא מפלט צר אשר סיכוייו להתקיים לטווח הארוך היו קלושים, אך הוא עדיין שווה את הניסיון.

למפלט הזה קראו בזמנו "רעיון ביה"ס הדו-לשוני" – בית ספר שבו לומדים ביחד, ובאופן שוויוני, יהודים וערבים. כמו כל רעיון, גם רעיון בית הספר הדו-לשוני עבר תהליך קשה וארוך. עברנו כל כך הרבה, כל כך הרבה מהמורות ומכשולים. התחלנו במבנה אחד ועברנו למבנה אחר, למדנו בכיתות עם כיסאות רעועים ושולחנות שבורים, ובזמן ההפסקות או בדרך הביתה סבלנו מהקנטות ואלימות מצד פעילי ימין קיצוני.

> חברי מבית הספר לשלום יושב במעצר בגלל סטטוס

מועתז ארשיד בהפגנה בחיפה (צילום: מירב בן-נון)

הקשיים בתור תלמיד בבית הספר הדו-לשוני הביאו כמה מאיתנו לנקודת שבירה. היו הורים שפשוט ויתרו על החזון שלנו. היו אנשים שלא הפנימו שהצטרפות אלינו משמעה הצטרפות למסע למען מטרת הדו-קיום – מסע של יזע, דמעות ותסכול. על אף כל זאת, אנחנו נשארנו, נאבקנו והפכנו את הדו-לשוני למה שהוא היום. לפני כמעט 15 שנים ישבנו בכיתה מוזנחת בעיר בודדת והיום אנחנו נמצאים ומנחילים את דרכנו בירושלים, ואדי ערה, אזור הגליל, תל אביב, חיפה והשרון-המשולש.

ב-12 שנות חינוך דו-לשוני עברתי המון חוויות שרק הוכיחו לי כמה קשה להיות ערבי במדינת ישראל. הבעייתיות יכולה להתחיל בניואנסים הכי קטנים: מבחורה בבר שמפסיקה להתעניין בי לאחר שהיא שומעת את שמי ועד להיותי מאוים על ידי אנשים ברחוב רק מכיוון שאני ערבי. חיפשתי ללא הצלחה את המקום ה"בטוח" שהתרגלתי אליו בבית הספר. מקום בו אני לא אדם המתויג בתור "ערבי" אלא אדם ערבי שווה בין שווים ומכובד בין מכובדים.

אחרי שנתיים בחיפה, אני סוף סוף יכול להגיד שאני בבית. אני מסתכל עליכם עומדים לפניי ומתרגש. בזמן שכל שאר המדינה מנופפת בתעודת עניות מוסרית ואנושית, חיפה מנופפת בגאווה בדגל השלום, האחווה והדו-קיום. חיפה מבינה שאו שנלמד לחיות על אותה אדמה יחד, או שניקבר תחת אותה אדמה יחד.

היום, בעיצומה של התקופה הקשה שעוברת עלינו, כולם כבר צריכים לדעת. כולם כבר צריכים לדעת שאי אפשר לעצום עיניים ולהישען על מה שכבר קיים. כולם צריכים לדעת שאם לא נדע מיהו האחר, לא נדע מי אנחנו. היום, כולם צריכים לדעת ששנאה ואלימות הן תופעות לוואי של פחד ודיכוי ממושך של שנים על גבי שנים.

> "תשחק בכל דבר, לא בזין של אבא שלך", כך מאיים השב"כ על פעילים בנגב

"עומדים ביחד". מאות יהודים וערבים הפגינו ביום ראשון בחיפה (צילום: מירב בן-נון)

כולנו רוצים שינוי. כולנו רוצים פתרון צודק לשני העמים. לדעתי, החלק האינטגרלי בפתרון זה נעוץ בעיקרון החינוך. אבל במדינה בה צד אחד של המתרס נהנה מחינוך ראוי והצד השני חסר, קשה יהיה למצוא מכנה משותף לגישור בין שתי האוכלוסיות. במערכת חינוך תקינה ושוויונית, אין ילד מדוכא, אין ילד אלים. אני אחד מהערבים ברי-המזל שזכו לחינוך ראוי. שאר בני עמי זוכים לחינוך ברמה ירודה מאוד וזה לא צירוף מקרים. אין שום סיבה למה לא נוכל אנחנו לגשר על הפערים האידיאולוגים בין שתי האוכלוסיות וליצור חברה פלורליסטית אך הרמונית.

אני רוצה להשתמש בבמה זו כדי להתוודות. כמעט בכל 21 שנות חיי נאבקתי כדי לחולל שינוי לטובת הדו-קיום דרך היכרות עם דמויות יהודיות חדשות מיום ליום. אך חרף כל מה שלמדתי וחוויתי בחיי, תוך כדי אינטגרציה בחברה היהודית, גם לי יש רגעי שבירה. גם לי יש לילות בהם אני מפנטז על חיים נורמליים כאשר הדבר הראשון שרואים כאשר מסתכלים עליי הוא האישיות שלי ולא שמי ומוצאי. גם לי יש רגעים בהם אני חובט בעצמי על כך שלא עברתי ללמוד בחו"ל. גם לי יש רגעים כאלה, רגעים של עצבות כנה, מייאשת וכואבת. אבל הערב, כאן, אני רואה תקווה. הערב אני מתחיל להפנים שאינני לבד במאבק לחיים טובים יותר.

מועתז ארשיד הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטת חיפה ובוגר בית הספר הדו-לשוני בירושלים. 

> פיטורים פוליטיים: עובדים ערבים משלמים את מחיר המתיחות