ביקורת סרט
אומה שלמה בטראומה: האם באמת אפשר להשתחרר מהכלא הישראלי?
"אחרי כל חקירה, אם האסיר נשאר חזק, הוא מרגיש את הטרנס עובר בכל גופו". הסרט "ציד הרוחות" זוכה פרס הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, מנסה לשחזר את המתרחש בין כתלי המוסקובייה - הכלא הידוע לשמצה במגרש הרוסים, ומצליח לתת אגרוף בבטן
כותבת אורחת: ענת מטר
לפני חודש, ב-29 בינואר, שוחרר עבדאללה מובארכ ממעצר מנהלי בן שנה. שלושה שבועות לאחר-מכן, זכה הסרט בו שיחק זמן קצר לפני מעצרו – "ציד הרוחות" בבימוי ראאד אנדוני – בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין. מדוע נעצר מובארכ? מדוע שוחרר לאחר שנה? אלה שאלות שעם חלוף השנים למדתי שאין טעם לשאלן. לא משום שאין תשובה; דווקא יש. אלא שהיא לא קשורה לשום מעשה ספציפי של מובארכ, או של אף אחד אחר.
הטעות היא בחיפוש סיבה, בעוד שהעניין הוא בתכלית: עבדאללה מובארכ, רא'אד אנדוני, מחמד ח'טאב, רמזי מקדסי, עאטף אל-אחרס, עדנאן אל-חטאב – אליהם ואל חבריהם אנחנו מתוודעים בסרט – נעצרו כדי שרוחם תישבר, כדי שיימחק כל ניצן של התנגדות לכיבוש, אפילו התנגדות שאינה חורגת מעצם ההתעקשות לזכור שרוח האדם היא חופשית בעיקרון, במציאות שבה גופם ורוחם של הפלסטינים נתונים במשך עשרות בשנים תחת דיכוי.
התובנה הזו אינה מועברת אלינו באופן מפורש וישיר ב"ציד הרוחות". גם לא נאמר לנו שהסרט, המתעד באופן מקורי ומעניין קמצוץ מהתנסויותיהם של עצירים ואסירים פלסטינים בבתי המעצר ובתי הכלא של הכיבוש, משתמש בכלואים כמשל לאוכלוסייה הפלסטינית כולה. אבל אל נא תתנו למינוריות ולשקט של הסרט להטעות אתכם. מעבר לדימוי, הוא מז'ורי לגמרי.
מתוך הסרט "ציד הרוחות":
אנדוני (50), יליד רמאללה, נעצר, נחקר בעינויים ונכלא לשנה כשהיה בן 18. עתה הוא חוזר בראיונות אתו – וכך גם במעמד קבלת הפרס – על העובדה שחמישית מאוכלוסיית הגדה המערבית ורצועה עזה ידעה מאסר או מעצר באופן ישיר. הכתוביות החותמות את הסרט מקדישות אותו למובארכ, ל-7,000 האסירים הביטחוניים הכלואים כיום ול- 750,000 הפלסטינים שעברו בבתי הכלא ומתקני החקירות הישראליים מאז 1967.
אין משפחה פלסטינית שלא היה בה אסיר – ועם זאת, כאמור, אפילו את הנתון המחריד הזה יש לקרוא באופן רחב עוד יותר. אסירים הם גם הפלסטינים הנתונים במשטר הכיבוש ולא נעצרו מעולם.
"אתה צריך לשיר"
עלילת הסרט רופפת במכוון. היא מתרחשת כולה בין כתליו של לופט גדול ברמאללה, בו מבקש אנדוני להקים שחזור של המוסקובייה, בית המעצר הידוע לשמצה במגרש הרוסים בירושלים – על תאיו, סוהריו וחוקריו – כדי להשתחרר מרוחות הרפאים הרודפות אותו מאז היה כלוא שם. באמצעות מודעה קטנה בעיתון הוא מגייס את שחקניו-פועליו. מרביתם אסירים ועצירים לשעבר, חלקם נחקרו ועונו באותו בית-מעצר, אחרים שהו בבתי-כלא ומתקני חקירות אחרים. דרך תהליך השחזור אנחנו נחשפים לכבילות, בידוד, השפלות, צעקות, תמהיל ייחודי של עברית וערבית, וגם רגעים של אנושיות שמגלה פה ושם אחד הסוהרים.
> דו"ח: 7,000 פלסטינים פתחו את שנת 2017 בכלא הישראלי
את אנדוני וחבריו מנחה בתהליך השחזור מחמד ח'טאב – אבו-עטא – לאחר שבסצנת הפתיחה הוא מספר על ימי החקירה שעבר במוסקובייה; תשעה-עשר יום, מתוכם שבעה ימים רצופים ללא שינה. דמותו של אבו-עטא מתווה את הקו הייחודי של הסרט כולו: מעברים לא-מודגשים בין ממשות ודימוי, תיעוד ישיר ועקיף, דיבור בגוף ראשון ושחזור דרמטי, שחקנים ודמויות מצוירות, אגרוף בבטן ועדינות שקטה.
אחדות מהסצנות הכואבות ביותר הן אלה המפגישות את אבו-עטא הממשי, כשהוא מבקש לדייק בפרטי העינויים, התנהגות החוקרים והנחקרים, עם מי שמשחק את דמותו בשחזור הדרמטי, רמזי מקדסי, אף הוא אסיר לשעבר. אבו-עטא הרגוע, נעים המזג, מאבד לפתע את שלוותו האופיינית, צורח על מקדסי, מכאיב לו. השחזור הופך למציאות, להרף עין. אבל הוא מבהיר: "אחרי כל חקירה, אם האסיר נשאר חזק, הוא מרגיש את הטרנס עובר בכל גופו. הכוח הוא כאן, כאן" – הוא מצביע על ראשו, על רוחו האיתנה. וכדי להדגיש זאת הוא עוצר לרגע את ההסרטה ונותן הוראת בימוי, המספקת את אחד מרגעי השיא של הסרט. לאחר שמקדסי נאלץ להשתין במכנסיו, כשהוא כבול לכיסאו, השתן שוטף את הרצפה והסוהרים משתמשים בגופו של האסיר הכבול כבסמרטוט רצפה, בעוד שהוא צוחק במופגן, בהתרסה, אבו-עטא מייעץ: בסוף הסצנה הזו אתה צריך לשיר; ככה, כשאתה רטוב משתן, מטולטל כסחבה ומוטל על הרצפה. אבו-עטא הממשי רוכן בחיבה לעבר אבו-עטא המשוחק ומלמד אותו את השיר:
אנחנו מספרים לכם סיפור
החושף את פרצופיכם האמיתיים
החושף את חרבותיכם האמיתיות.
> הבידוד האכזרי של האסיר הפלסטיני וליד דקה
אומה בטראומה
סרטו הקודם של אנדוני, "כאב ראש" יצא ב-2009. אנדוני ניסה להתחקות בו אחר מקורות כאב הראש שלא הרפה ממנו, ובעזרת הטיפול היצירתי והמסור של הפסיכותרפיסט שלו, הצליח לשרטט גבולות חשובים אבל גם להבין את פריכותם: בין אנדוני לסובבים אותו, בין האישי לפוליטי, התזזיתי והיציב, בין התעקשות להשלמה וגם בין מה שיש לו סיבה ומה שפשוט אין לו כל הסבר.
אל התנועה הדואלית הזו – הסובבת כולה סביב הקשר ההדוק בין הגוף לנפש, כשהם מעונים, כשהם בריאים, כשהם משלימים זה את זו וכשהם מנוגדים זה לזו – חוזר אנדוני גם ב"ציד הרוחות". משני הסרטים עולה אמביוולנטיות בתור תו היכר מהותי. אנדוני מבקש לתאר בפנינו תמונה מורכבת של חיים, תמונה שאינה מציבה פתרון נוח. הוא שואף לצייר אותה בתווים עדינים-עדינים, והצלחתו במשימה היא המועקה הגדולה שאנחנו נטענים בה עם הצפייה בסרט.
רוחם של האסירים איתנה, והם שרים, מתבדחים וצוחקים, משטים ב"סוהרים" ואף רוקדים דבקה, אבל היא גם שבירה מאד. לא אחת, לאורך הסרט, מבקש מישהו מהשחקנים לקחת פסק זמן ולצאת, כשהוא מוצף דמעות. בשחזור מתקן המעצר לא נשכח גם התא המרופד, שנועד לשבורי הנפש, אלה שלא יכלו לשאת עוד את העינויים. על אחד כזה אנחנו שומעים עדות קרובה ומצמררת. האחווה העליזה מתחלפת ברגע בסגירות ותחושה של בדידות עמוקה, שאין לה מזור.
בסופו של דבר, ניסיונו של אנדוני להשתחרר מן הטראומה של המעצר במוסקובייה – כמו מכאב-הראש – אינו עולה יפה. אבל הוא גם לא נכשל. הסרט מסתיים בטון אופטימי ועליז: בחתונתו של אחד השחקנים-אסירים ובביקור של ילדי האחרים במתקן המשוחזר. לפתע הופכים האזיקים למשחק משעשע והשאלות הילדותיות מחטאות את הפצעים.
אז מגיעה לביקור גם לינא ח'טאב, בתו של אבו-עטא, המתארת את התא שבו הייתה כלואה בכלא השרון. לינא היא רקדנית וסטודנטית באוניברסיטת ביר-זית, שנעצרה בשלהי 2014 במהלך הפגנה למען האסירים. היא הורשעה ביידוי אבנים לעבר חיילים והשתתפות בהפגנה בלתי-חוקית, כאשר כל הראיות נגדה הסתכמו בעדותם המתואמת מראש של שלושה חיילים. העונש שנגזר על לינא היה חצי שנת מאסר – תקופה שחפפה כמעט במדויק את משך מעצרה מתחילת המשפט – והיא מתארת בסרט את בגדיה הקרועים ואת הקור בתא.
אני זוכרת היטב את יום שחרורה: את דמותה המצודדת משולחת לחופשי לזרועות בני משפחתה, וביניהם כמובן אביה, אבו-עטא. וכך, הופעתה בסרט מחזירה אותי לראשית הדברים: המאסר עובר מדור לדור, בין כותלי הכלא ומחוצה לו, והוא נועד פשוט כדי לשבור את הרוח המתנגדת, כדי להשית טראומה על אומה שלמה. הכיבוש הוא טרור.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן