newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האיש שהוריד את הדגל הנאצי מעל האקרופוליס מת בגיל 98

מנוליס גלזוס המשיך מאז אותו אירוע הרואי ועד יום מותו להיאבק ללא הרף ולאות למען החירות, הצדק והאנושיות, וטען בעיקשות כי "אף מאבק על מה שאתה מאמין בו אינו מאבק עקר". בתקופה החשוכה הזאת, סיפור חייו יכול לתת לנו השראה ומוטיבציה להמשך המאבק הזה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בתחילת השבוע הלך לעולמו אדם נדיר, משואה של אומץ לב ומאבק בלתי פוסק לחירות, לצדק ולאנושיות שלא מתחשב בשום מגבלה. מנוליס גלזוס היה כמעט בן 98 במותו, אך זה מרגיש כאילו חייו נגדעו באיבם. ועוד היתה לו את החוצפה לא למות מקורונה, אלא מכשל לבבי.

מחוץ ליוון גלזוס מוכר, אם בכלל, בגלל אקט הגבורה המטורף שביצע כשהיה בן 18, כשהוריד ביחד עם חברו אפוסטוליס (לאקיס) סנטס את הדגל הנאצי מראש האקרופוליס, כשהוא מצויד בסכין ובפנס בלבד, מתחת לאפם של הנאצים. המעשה נתן ליוונים תקווה והפך לסמל ההתקוממות. והוא גם זיכה את גלזוס בעונש המוות הראשון שלו, שנגזר עליו בהיעדרו.

פורטרט של מנוליס גלזוס (צילום: thierry ehrmann CC BY 2.0)

פורטרט של מנוליס גלזוס (צילום: Thierry Ehrmann, CC BY 2.0)

אך גלזוס היה הרבה יותר מהאקט הזה. כפי שהוא עצמו אמר בסרט דוקומנטרי שנעשה על חייו לא כל כך מזמן, "אני לא רוצה להמעיט בערך המעשה, אבל אני רוצה שאנשים יידעו שזה לא כל מה שאני. עשיתי דברים לפני זה, עשיתי דברים אחרי זה ואני עושה דברים עכשיו". והוא לא הגזים – חייו היו מלאים באקטיביזם, בפעילות פוליטית וגם בכתיבה, שנמשכו עד שנותיו האחרונות.

דווקא בתקופה החשוכה הזאת, כשבחוץ משתוללת מגיפה, יש מי שלא מהססים לנצל את המשבר הבריאותי כדי לאיים איום כבד מאוד על הדמוקרטיה, החירות והצדק. ולכן, דווקא עכשיו, סיפור חייו של גלזוס נחוץ לנו מאוד – כדי לתת השראה ומוטיבציה להמשך המאבק הזה. האיש שפרץ לתודעה העולמית כסמל של תקווה נגד החושך הנאצי היה שמח אם היינו זוכרים עכשיו את מי שהיה ואת מה שעשה – התרומה האחרונה לעולם של "הפרטיזן האחרון".

גלזוס נולד ב-9 בספטמבר 1922 באי נקסוס, שם למד, לדבריו, "לא לציית לפקודות". כשהיה בן 13 עברה משפחתו לאתונה, שם למד בתיכון ובמקביל עבד בבית מרקחת. ב-1939, עוד בזמן לימודיו בתיכון, הוא השתתף בהקמה של תנועה אנטי-פאשיסטית שהתנגדה לכיבוש האיטלקי של האיים הדודקאנסים (ובהם רודוס וקוס) ולדיקטטורה של הגנרל יואניס מֶטָאקְסָס.

עם פרוץ המלחמה ביקש גלזוס להתגייס לצבא, אך סורב מפאת גילו הצעיר. במהלך המלחמה עבד בצלב האדום היווני ובעיריית אתונה, והיה פעיל במחתרת.

באפריל 1941 החלה הפלישה הגרמנית ליוון. הכוחות הנאציים הגיעו לאתונה ב-27 באפריל, וכמעט מיד הציבו את דגל צלב הקרס על האקרופוליס. ב-30 במאי טיפסו גלזוס וסנטס על האקרופוליס באישון לילה, בזמן שהנאצים חגגו למטה את כיבוש כרתים, והורידו את הדגל. הנאצים הודיעו כי הם גוזרים על מבצעי המעשה גזר דין מוות.

גלזוס סיפר בראיון לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP ב-2011 כי "היטלר אמר אז בנאום ש'אירופה חופשית עכשיו'. רצינו להראות לו שהמאבק רק מתחיל". בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2014 אמר גלזוס כי "היינו מודעים לגמרי שזה רגע היסטורי. אף מאבק על מה שאתה מאמין בו אינו מאבק עקר… מעולם לא רציתי להיות גיבור. תמיד הלכתי אחרי מה שהאמנתי בו".

הדגל הנאצי על האקרופוליס במאי 1941 (צילום: באדיבות ה-Bundesarchiv)

הדגל הנאצי על האקרופוליס במאי 1941 (צילום: באדיבות ה-Bundesarchiv)

גלזוס נעצר על ידי הנאצים ב-24 במרץ 1942 ועונה קשות, אך הצליח לברוח. במהלך מאסרו חלה גם בשחפת ונגרמו לו נזקים בריאותיים שמהם סבל כל חייו. הוא נעצר שוב על ידי הפאשיסטים האיטלקים באפריל 1943, ושוב ברח. בפעם השלישית נעצר על ידי משתפי הפעולה היווניים בפברואר 1944, אך שוב הצליח לברוח. לקראת סוף המלחמה הוציאו משתפי פעולה להורג את אחיו ניקוס.

סיום המלחמה לא שיפר את המצב. במהלך מלחמת האזרחים ביוון גלזוס עמד לדין ונדון למוות כמה פעמים על ידי ממשלת הימין הקיצוני בגלל עמדותיו השמאליות. גזרי הדין לא יצאו אל הפועל בגלל קמפיין ציבורי בינלאומי, שבו השתתפו בין השאר שארל דה גול וז'אן פול סארטר. במקום זה הוא נדון למאסר עולם.

אף שהיה במאסר, הוא נבחר לפרלמנט היווני ב-1951 מטעם מפלגת EDA (השמאל הדמוקרטי המאוחד). עם היבחרו הוא פתח בשביתת רעב למען שחרור חברי פרלמנט ממפלגתו שנכלאו או הוגלו, שהסתיימה בשחרורם. הוא שוחרר בעצמו ביולי 1954, אך נעצר שוב ארבע שנים לאחר מכן בתואנה לריגול עבור בריה"מ – האשמה נפוצה למתנגדי משטר. בריה"מ הגיבה על זה באופן סמלי על ידי הוצאת בול עם דיוקנו. בתגובה, ממשלת יוון הוציאה בול עם דיוקנו של אימרה נאגי, ממנהיגי המרד ההונגרי בבריה"מ ב-1956.

בול סובייטי עם דיוקנו של מנוליס גלזוס (צילום: הדואר הסובייטי)

בול סובייטי עם דיוקנו של מנוליס גלזוס (צילום: הדואר הסובייטי)

גלזס שוחרר שוב ב-1962, אך מסע הייסורים שלו טרם הסתיים. במהלך הדיקטטורה הצבאית ששררה ביוון מאז ה-21 באפריל 1967 הוא נעצר שוב, והוגלה לאיים נידחים לארבע שנים נוספות. בסך הכל הוא בילה כ-11 שנים בכלא ו-4.5 וחצי שנים בגלות. הוא שוחרר סופית ב-1971.

"ייצג דור שלעולם לא ויתר ולעולם לא נכנע"

מאז כינונו מחדש של המשטר הדמוקרטי ביוון ב-1974, גלזוס היה פעיל פוליטית במפלגות השמאל. בהתחלה הוא היה שותף להחייאת מפלגת השמאל הדמוקרטי המאוחד, אך לאחר מכן נבחר לפרלמנט מטעם המפלגה הסוציאליסטית פאסוק.

ב-1986 פרש מהפרלמנט לטובת ניסוי של דמוקרטיה השתתפותית בסגנון הדמוקרטיה האתונאית העתיקה בכפר הולדתו בנקסוס. מודל האסיפה המקומית שייסד שם תיפקד כמה שנים, אך בסופו של דבר נזנח. פרט לפעילותו הפוליטית, גלזוס כתב מאמרים וספרים, והיה עורך של עיתוני שמאל. בנוסף, הוא פיתח מערכת למניעת שיטפונות, סחף וזיהום מי תהום  בזמן שכיהן במועצת הכפר שבו נולד.

בשנת 2000 חזר גלזוס לפוליטיקה הארצית, במסגרת שהיתה חלק ממה שכונה "הקואליציה של השמאל הרדיקלי", שבהמשך הפכה למפלגת סיריזה. ב-2012 נבחר לפרלמנט מטעם מפלגת סיריזה. מהר מאוד הוא נהפך לאחד הסמלים המרכזיים של המאבק ב"הסכמי החילוץ" ומדיניות הצנע שנכפתה על המדינה בעקבותיהם.

הוא המשיך לכהן בפרלמנט היווני עד 2014, אז נבחר לפרלמנט האירופי עם מספר הקולות הגדול ביותר שקיבל חבר פרלמנט יחיד בהיותו בן 92, אך אמר שיכהן בתפקיד שנה ואכן פרש ממנו ב-2015.

במהלך כהונתו הקצרה בפרלמנט האירופי פעל למען החזרת האוצרות הארכיאולוגים היווניים לידי יוון, למען הפליטים הסורים, ולמען הכרה בשואה הארמנית – וכמובן, נגד כפיית הצנע על יוון. בהזדמנות אחת הוא טען כי "יוון היא שפן ניסיון של מדיניות שמיישמות ממשלות שהאלוהים היחיד שלהן הוא הכסף".

גלזוס גם היה אחד ממובילי הקמפיין שטען כי גרמניה צריכה להעניק ליוון פיצויים ולהחזיר לה הלוואה שנטלה ממנה בכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה, ששקולה כיום למחיקת החוב היווני. זהו מאבק שהוא ניהל כמעט מאז סיום המלחמה, שחזר לחיים במהלך המו"מ בין ממשלת סיריזה לטרויקה.

כשסיריזה עלתה לשלטון בינואר 2015 בהבטחה להיאבק בצנע ובאוליגרכיה היוונית, גלזוס התייצב מיד לימינו של ראש הממשלה הצעיר אלכסיס ציפראס. אך כבר בפברואר של אותה שנה, עם הכניעה הראשונה לדרישות הטרויקה, הוא התנצל בפני העם היווני על תמיכתו בסיריזה וקרא לו להמשיך להתקומם.

לאחר שציפראס נכנע סופית והסכים לקבל "חבילת חילוץ" נוספת אמר גלזוס: "אני לא מאוכזב, אני זועם". לשאלה מה הוא היה עושה במקום השיב: "מה שאני תמיד עושה: לעולם לא נכנע לכוח זר". הוא חזר על התנצלותו במהלך הפגנת חקלאים בקורינת ב-2016, ואמר אז כי לציפראס אכפת רק מהשלטון ומהכוח, וכי נראה שכל מפלגת שלטון באשר היא מושלת באופן אוטוריטרי.

לצד כל אלה המשיך גלזוס להשתתף בהפגנות ביוון ומחוצה לה, ואף נפגע מגז מדמיע בהפגנה ב-2010. בסוף 2019 חלה הידרדרות בבריאותו, והוא מת ביום ראשון ממחלת הלב שממנה סבל זמן רב. ככל הנראה, הפעם האחרונה שבה השתתף בפעילות ציבורית היתה יום השנה לציון מרד הסטודנטים באוניברסיטה הפוליטכנית באתונה ב-2017.

כששאלו אותו למה הוא מייחס את המרץ הרב שלו גם בגילו המופלג, הוא נהג לומר כי הסיבה היא שהוא מקפיד על שנת צהרים כל יום – מנהג שסיגל לעצמו בכלא ובגלות.

ציפראס אמר אחרי מותו של גלזוס כי "השמאל, כולנו, מרגישים כיום שנותרנו יתומים, אבל גם בני מזל שזכינו ללכת לצדו".

ראש הממשלה היווני הנוכחי ממפלגת הימין ניאו דמוקרטיה, קיריאקוס מיצוטאקיס (שאחת הפעולות הראשונות שעשה מאז שעלה לשלטון היתה לאפשר כניסת משטרה לאוניברסיטאות, שהיתה אסורה מאז סיום הדיקטטורה), אמר כי גלזוס היה "סמל לחירותה של המדינה שלנו. הוא ייצג דור שלעולם לא ויתר ולעולם לא נכנע… מותו מרושש אותנו, אבל החיים שחי והדוגמה שנתן הפכו אותנו לעשירים יותר. הדוגמה הזאת מנחה את כולנו, ונותנת לנו כוח להתאחד ולהתגבר על הקשיים – כמו אלה שעמם אנחנו מתמודדים היום".

"מדוע אני ממשיך? למה אני עושה את זה כשאני כבר בן יותר מ-90? הייתי יכול לשבת על הספה בנעלי בית עם רגליים מורמות. אז למה אני ממשיך? אתם חושבים שהאיש שמולכם הוא מנוליס, אבל אתם טועים. אני לא הוא. ואני לא הוא מכיוון שלא שכחתי כשכל פעם שמישהו עמד לפני הוצאה להורג (בזמן מלה"ע השנייה) הם אמרו: 'אל תשכחו אותי. כשאתם אומרים בוקר טוב, תחשבו עלי. כשאתם מרימים כוסית, תאמרו את שמי'. וזה מה שאני עושה. האדם שאתם רואים לפניכם הוא כל האנשים האלה. ואני עושה את כל זה כדי לא לשכוח אותם", אמר גלזוס בראיון ל"פוליטיקו" ב-2015. תנוח על משכבך בשלום, מנוליס. הלפיד עכשיו עובר אלינו.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
טקס בקיבוץ, ביולי 1951 (צילום: פוטו ארדה, אביבה שני בית חרות)

טקס בקיבוץ, ביולי 1951 (צילום: פוטו ארדה, אביבה שני בית חרות)

למען העתיד המשותף, עלינו לשכוח את כל מה שלמדנו על ציונות

חוסר היכולת לדמיין מצב שבו המגורשים הפלסטינים חוזרים להיות חלק מחיינו מדגים את הכוח העצום של הדמיון הלאומי הציוני. כדי שנוכל לבנות מרחב של חיים בחירות ובשוויון, אנו צריכים לתרגל את הדמיון באמצעות לימוד מחדש של ההיסטוריה ואימוץ של גישה אקטיביסטית למציאות, ולתת מקום לנכבה ולשיבה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf