האחד במאי: השמאל בישראל הוא לא מעמדי, וזה לא במקרה

מאז 1890 האחד במאי משמש כיום ציון של מאבקי תנועות עבודה, ארגוני עובדים ומפלגות וארגונים סוציאליסטים לזרמיהן השונים.

בגלל עוצמת הסמל היו מי שניסו לנכס אותו, דווקא בגלל שמטרתם הייתה חיסול תנועות העבודה הסוציאליסטיות על מפלגותיהן וארגוניהם. כך למשל פעלו הנאצים בגרמניה בשנות ה-30 בהצלחה חלקית מאוד, כל עוד שררה בגרמניה דמוקרטיה כלשהי שאפשרה התייצבות מולם. האחד במאי היה גם יום של חגיגות רשמיות בברה"מ הדיקטטורית.

גם ההסתדרות הכללית ומפא"י, שדיברו גבוהה-גבוהה על סוציאליזם ובפועל יישמו קפיטליזם מפלה על רקע מוצא, לאום ומעמד, ציינו את אחד במאי, אבל הקפיטליזם שלהם הביא לכך שישראל של שנות ה-50, ה-60 וה-70 המוקדמות היתה לא שוויניות מבחינת פערי ההכנסות, כמעט כפי שהיא היום.

ה"שמאל" הישראלי של השנים ההן התאפיין בסתירה בסיסית. הוא הצהיר על מחויבות לערכים סוציאליסטים ודמוקרטים, אך בפועל איפשר ואף יזם אפליה חריפה על רקע לאומי. בכל הנוגע לבניית מדינת רווחה או הבטחת שכר מינימלי גבוה לעובדים לא מקצועיים ולחוליות החלשות יותר בקרב מעמד העובדים, הוא עשה מעט יחסית.

כשכבר נבנתה מדינת רווחה די בינונית בשנות ה-70, זה קרה יותר עקב התסיסה המזרחית שהובילו הפנתרים השחורים והוועדים המזרחים, ולא ממש ביוזמת מפלגות השמאל או מנגנון ההסתדרות. בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות הושלם תהליך התנתקותו של אותו שמאל אפילו מהשכבות היותר מסודרות של מעמד העובדים המאורגן, ושתי המפלגות של השמאל הציוני (העבודה ומרצ) הפכו למפלגות ליבראליות פרוגרסיביות שבוחריהן ונבחריהן באים בעיקר מהחמישון העליון של מקבלי ההכנסות.

קשה להגיד שיש למפלגות השמאל הללו רצון לצאת מאזור הנוחות הזה. המצעים העדכניים, הן במרצ והן בעבודה הלכו אחורה (לפחות בעבודה זה בולט במובהק), בהשוואה למצע הסוציאל-דמוקרטי של בחירות ספטמבר 2019. העובדה שלשתי המפלגות יחד יש 13 מנדטים, שרובם מהבורגנות הישראלית, נתפסת כסיבה לחגיגה, למרות שזהו כישלון עמוק, בהנחה שיש למפלגות הללו איזשהו רצון להיות מפלגות מעמד עובדים, רצון שאני נוטה להטיל ספק בקיומו.

סדרי העדיפויות גם הם מצביעים על העדפה ברורה של נושאי דת ומדינה ושלטון חוק נורמטיבי על פני נושאים מעמדיים. זה בא לידי ביטוי הן בדגשים בתחום תעמולת הבחירות האחרונות והן בכל בדיקה של רוב ההתבטאויות של חברי הכנסת של העבודה ומרצ.

ההסתדרות, שמלכתחילה קמה כארגון גג למפלגות ולא כארגון עובדים, התמקדה לכאורה בשנים האחרונות בתחום האיגוד מקצועי, שינוי לעומת תקופות קודמות שבהן ההסתדרות שימשה בעיקר כסוג של השלמה למדינת הרווחה, בגלל קופת החולים הכללית, וניצלה את מעמדה בעיקר כדי לרסן פעילות איגוד מקצועית רדיקלית. אלא שהנטייה לרסן ולפעול מעל ראשי העובדים, כמו גם העדר הדמוקרטיה הפנימית והמבנה המסרס כל יצוג ישיר של העובדים, נותרו כולם בעינם ואין סימן שהם הולכים להשתנות.

500,000 חברי ההסתדרות הכללית ו-800,000 העובדים המיוצגים על ידה אינם מאורגנים ככוח למאבק מעמדי, כי אם בעיקר כמסגרת שעדיין מנצלת חלק ניכר ממשאביה על מנת לתחזק, באמצעות תפקידים בשכר וקשרים, מפלגות מכל המגוון האידאולוגי המצוי בכנסת הישראלית.

הקשר המתחזק בין הליכוד לוועדי העובדים

לאור העובדה שהליכוד היא המפלגה הגדולה היחידה, המאפשרת איזושהי השפעה פנימית ומקיימת אי-אלו הליכים דמוקרטיים, בשנים האחרונות מתחזקים הקשרים בינה ובין חלק ניכר מההסתדרות ומוועדי העובדים. פעילי הליכוד הם כיום הכוח החזק ביותר בתוך ההסתדרות הכללית. מרצ והעבודה מנהלות מצידן בעיקר חיזור עקר אחרי שרידי השפעה וקשר. אלא שאפילו החיזור הזה, יותר משהו מבטא נסיון לחיבור מעמדי, (ויש פה ושם קמצוץ מזה), הוא מבטא מאמץ פתטי משהו לקבל קצת ממה שמפלגות כמו הליכוד או ש"ס מקבלות מההסתדרות בגדול.

שמאל יכול להיות משהו אחר. את האחד במאי יציינו, בין השאר, באירועים רבים בארצות סקנדינביה, בספרד ופורטוגל. בכולן קיימות תנועות עבודה חזקות, מחוברות אל ציבור העובדים השכירים, עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי והישגים רבים, כאלו המשנים מיסודו את הסדר החברתי במקרה של סקנדינביה והישגים משמעותיים יחסית לשנים האחרונות במקרה של ספרד ופורטוגל. גם במקומות נוספים, שבהם יש מי שנאבק כחלק מתנועה רחבה, יציינו את האחד במאי.

אבל אין שום סיכוי שהשמאל הישראלי של העבודה ומרצ, ולמען האמת גם זה של "המשותפת", יתקרב לשם, ככול שתמשכנה המגמות הנוכחיות. ומאחר שנראה שזה לא באמת מפריע להן, זה ימשיך כנראה עד להתאדותו המוחלטת של הליברליזם-הפרוגרסיבי הזה, או להפיכתו למה שהוא במידה רבה כבר היום, בעל ברית זוטר של המרכז הקפיטליסטי לאומני.

אך באחד במאי 2021 כדאי לזכור כי לא הכל חסר סיכוי בישראל וכי יש כוח מעמדי. "כוח לעובדים", המונה נכון לשנת 2021 כ-18,000 חברות וחברים ומייצג למעלה מ-30,000 עובדים, הוא ארגון עובדים סוציאליסטי-דמוקרטי, הנתון לגמרי לשליטת העובדים המאורגנים בו. ארגון שפועל ככלי של מעמד העובדים בגבולותיה הפורמליים של ישראל.  זהו כוח שלא היה קיים לפני 15 שנים והוא צומח ומתחזק כל שנה.

יש בישראל גם סוציאליסטים המצויים בתוך מסגרות מפלגתיות או בתנועות חוץ פרלמנטריות. יש גם צדיקים המנסים לשנות את ההסתדרות מבפנים או לפחות לפעול כארגון עובדים אותנטי בתוך ההסתדרות. למשל איגוד העובדות הסוציאליות, איגוד שמזה כשלוש שנים מובל על ידי יו"רית סוציאליסטית ופועל, במגבלות ההסתדרותיות, כארגון עובדים אותנטי ומחובר לשטח.

התקווה נמצאת שם ולא אצל מי שמקסימום משלמים מס שפתיים בכנסים שממחזרים בעיקר את כל מה שהופך את השמאל הישראלי לההפך הגמור ממה שיכול לשמש בסיס לכוח מעמדי. אז באחד במאי הזה, הייתי מציע לומר להם "תשתנו או תזוזו", כי במצבכם הנוכחי ללא שינוי, אין לכם הרבה עתיד, וגם אם אתם עדיפים בהרבה על מפלגות שלטון היחיד או על המפלגות הלאומניות שממלאות את הכנסת, תועלת של ממש אין בכם.

עמי וטורי הוא מזכ"ל משותף של "כוח לעובדים-ארגון עובדים דמוקרטי"