newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"האדמות הלכו, את הצאן מכרנו". תושבי הכפרים שגורשו בגדה נותרו בלי כלום

לפני כשלושה חודשים, תושבי 16 כפרים בגדה עקרו מבתיהם בעקבות התקפות המתנחלים. הקהילות התפזרו, תנאי החיים קשים ואין פרנסה. "כל הגוף שלי מתפוצץ", אומרת נעמה עביאת שגורשה מאל-קנוב. החלום של כולם הוא לחזור למקומות שגורשו מהם

מאת:
"אנחנו מרגישים זרים כאן, שואלים אותנו מתי נעזוב". עבד אל-רחמן כעאבנה, ראש הכפר העקור אל-סיכ (צילום: יובל אברהם)

"אנחנו מרגישים זרים כאן, שואלים אותנו מתי נעזוב". עבד אל-רחמן כעאבנה, ראש הכפר העקור אל-סיכ (צילום: יובל אברהם)

בגיל 29 לנעמה עביאת יש חמישה ילדים והיא אומרת שהם כל מה שנותר לה. היא מדברת בתוך אוהל שדפנותיו דקים בגדה המערבית, שאין בו כמעט כלום, חוץ משמיכה שקיבלה מעוברי אורח ומעט בולי עץ. ילדיה מתערבים בשיחה מדי פעם, דורשים את תשומת ליבה. קר להם.

>>"כמו נכבה שנייה": 800 פלסטינים ברחו מבתיהם מתחילת המלחמה

עד לפני חודשיים, לנעמה היה חדר משלה, ובית, וגינה ומטע עצי זית, באל-קנוב, כפר קטן, משפחתי, 40 תושבים שגרו צפונית לחברון. הם גורשו משם לאחר שורה של פוגרומים: באוקטובר ובנובמבר 2023, מתנחלים, שירדו מכיוון אספר ופני קדם, שרפו את בתיהם, שיסו כלבים שטרפו את חיות המשק, ובאיומי נשק אמרו לתושבים לעזוב או שיהרגו אותם. מאז נעמה וילדיה נעים ונדים, בלי אדמה ובלי בית. חמש משפחות מפליטי הכפר, ונעמה ביניהן, הציבו אוהלים זמניים בסמוך למדבריות של העיירה אל-שויוח, צפונית מזרחית לחברון.

נעמה מספרת שביום הגירוש, מתנחלים סירבו להרשות להם לקחת דבר מהכפר השרוף: תעודת הזהות של בעלה, כלי רכב, מזרונים, טלפונים סלולרים, שקי הזיתים, צרור מפתחות – הכל נשאר שם או נגנב. אחד מבניה מוסיף: "והבגדים שלי". הבן הבכור, בן ה-11, מספר שלבית הספר שלו, הסמוך לאל-קנוב, הוא כבר לא הולך, כי אין מי שיסיע אותו אליו. "אני מדברת איתך וכל הגוף שלי מתפוצץ מדיכוי", נעמה אמרה. היא מספרת שהם עסוקים בשאלה כיצד להשיג כסף כדי לרכוש מספיק בולי עץ לחורף.

מאז 7 באוקטובר, 16 כפרים בגדה המערבית נעקרו כתוצאה מאלימות ומעשי פוגרום של מתנחלים. כאלף בני אדם, לפי מידע שאספו תחקירני "בצלם". המשפחות האלו כיום במצב קשה מאוד, וכולן דורשות דבר אחד: לחזור הביתה.

חמש המשפחות שגרו בכפר דרום נסאריה, בבקעת הירדן, עזבו גם הן בעקבות פוגרום. הן גרות כיום באוהלים, סמוך לעיירה פצאיל, על אדמה לא להן, שנתן להן תושב מקומי בתנאי שיעזבו עד אפריל. לאחר מכן העקורים לא יודעים מה יעשו.

"הפכו אותנו לפועלים. באלוהים. הפכו אותנו לפועלים", אמר מוסא מליחאת, מחוץ לאוהל שהפך לביתו, והניח כוס תה על שרפרף. ביום הגירוש, הוא איבד את אדמתו הפרטית. כאן באוהל, ללא שטחי מרעה, נאלץ למכור את מרבית הכבשים והעיזים של משפחתו. בעבר, התפרנס ממכירת לֶבֶּן וכבשים, וכעת כמה מבני הכפר החלו לעבוד כפועלים בהתנחלויות. רבים מהעקורים אומרים כי זה מחיר הדחיקה מאדמה: להפוך לפועל.

"הפכו אותנו לפועלים". מוסא מליחאת ליד האוהל שהפך לביתו (צילום: יובל אברהם)

"הפכו אותנו לפועלים". מוסא מליחאת ליד האוהל שהפך לביתו (צילום: יובל אברהם)

בגב ההר, 180 תושבי הכפר ואדי אל-סיכ עקרו גם הם עקב פוגרום. באוקטובר, מתנחלים וחיילים פלשו לכפר, ירו והבריחו את הנשים והילדים, הפשיטו שלושה אנשים, צילמו אותם כפותים, היכו אותם עד זוב דם, השתינו עליהם, כיבו עליהם סיגריות, וניסו לפגוע בהם מינית. חלק מהחיילים הגיעו מיחידת "ספר המדבר", שדווח לאחרונה כי הצבא הפסיק את פעילותה המבצעית.

"אחרי שעינו את האנשים, אמרו לנו שיש לנו שעה לצאת מהכפר. ואחר כך, מי שישאר כאן, הם יהרגו אותו", שיחזר השבוע ראש הכפר, עבד אל-רחמן כעאבנה. שלושה חודשים לאחר הגירוש, הוא עדיין עסוק בחוויה הזו, שהשפיעה במיוחד על ילדיו, שלדבריו מרטיבים במיטה מאז.

כל חייו השתנו, אמר. קהילת ואדי אל-סיכ התפרקה לגמרי, ורובם מפוזרים באוהלים מזרחית ודרומית לעיירה ראמון, וחלקם בסמוך לעיירה א-טייבה שבמחוז רמאללה. גרים באדמות של אחרים. "אנחנו מרגישים זרים כאן. אין לנו את הבתים שגרנו בהם, באדמות פתוחות עם שטחי מרעה. היום אני גר מתחת למטע זיתים ובעל האדמה כל הזמן שואל אותי כמה זמן תישארו", הוא אמר.

נעמה עביאת שגורשה מאל-קנוב: "הכל כאן עקרבים ונחשים, וגם הילדים במצב נפשי קשה"

הבנים שלו, בני שש ושמונה, לא לומדים בבית הספר מאז הגירוש. בוואדי אל-סיכ היה בית ספר אחד עד כיתה ח', אך אחרי שהתושבים עזבו, "מתנחלים גנבו את כל מה שבפנים, כולל ספרי הילדים. לפני חודש הם הביאו טרקטור והרסו את כל הבתים שלנו", הוא אמר.

התיאור, שבו מתנחלים הורסים או שורפים את בתי הכפרים שננטשו, חזר על עצמו בעדויות. פעולת ההרס הזו עולה בקנה אחד עם מדיניות ממשלת ישראל, שמנעה במשך שנים מהכפרים בשטחי C חיבור למים ולחשמל, הרסה בשיטתיות את בתיהם, והגדירה אותם כלא חוקיים. בגדה המערבית, לפי נתונים שסיפק המנהל האזרחי לארגון "במקום", בין השנים 2016 ל-2020, הוא הנפיק פי 348 יותר היתרי בנייה למתנחלים מאשר לפלסטינים שגרים בשטחי C.

גם בדרום הר חברון, 250 תושבי הכפר זנותה גורשו על ידי מתנחלים ממאחז קטן שקם מול הכפר הקדום. המגרשים גם הרסו אחר כך את בית הספר בכפר לצד עשרה מבני מגורים. כאשר תושבי זנותה ניסו לחזור אליו, פקח של המנהל האזרחי אמר להם שאם יציבו במקום אפילו אוהל אחד, הצבא יחשיב זאת כ"בנייה חדשה" ויהרוס אותה.

גורם ביטחוני אמר ל"שיחה מקומית" כי טיפול באלימות מתנחלים ובמעשי גירוש של מתנחלים "אינו במנדט" של המנהל האזרחי, ושאת הטענות על אפליה בהיתרי הבנייה או באכיפה יש "להפנות רק לדרג המדיני", שכן המנהל "הוא רק גוף מבצע".

התושבים בכל אחד מהכפרים ידעו את שמות המתנחלים המגרשים, ואת שמות המאחזים שמהם הם הגיעו. במשך שנים או חודשים המתנחלים מהמאחזים האלה פעלו בשיטתיות כדי לגרש את רועי הצאן, לצמצם את אדמותיהם, ולאיים עליהם. ב-7 באוקטובר נקרתה בפניהם הזדמנות להשלים את המלאכה ולגרש.

מאות תושבי זנותה, הקהילה הכי גדולה שנעקרה, נדדו לשישה מקומות שונים. חלקם גרים כיום סמוך למעבר מיתר וחלקם סמוך לטנא עומרים, אחרים שכרו אדמות איפה שמצאו. "אנחנו מתגעגעים אחד לשני. מהיום שעזבנו את זנותה, אנחנו לא רואים זה את זה", אמר פאיז תל, תושב הכפר. הם איבדו את מרבית שטחי המרעה שלהם, ונאלצו למכור את מרבית הצאן, בין היתר משום שכל משפחה נאלצה לשלם כ-70 אלף שקל על שינוע הרכוש שלהם מהכפר ההרוס ועל בנייה מחדש.

גם מתוך 85 תושבי הכפר עין רשאש, בגב ההר, היו שדיברו על תחושת אובדן הקהילה והמקום בו גדלו. "כל המקום הזה היה מלא בזכרונות שלנו כילדים. יש לנו מלא תמונות בטלפון", אמר אחד התושבים. כיום הם גרים באוהלים ומבני אלומיניום שבנו על אדמה טרשית, צמוד לעיירה דומא, והם לא יודעים מה יעשו בהמשך. אחד התושבים, עודאיי, סיפר שהוא מתגעגע מאוד "לשקט של הלילה שהיה שם", בעין רשאש.

כל מה שהיה להם, נשרף או נגנב. המאוהל שבו גרים התושבים שגורשו מעין רשאש (צילום: יובל אברהם)

כל מה שהיה להם, נשרף או נגנב. המאוהל שבו גרים התושבים שגורשו מעין רשאש (צילום: יובל אברהם)

"כאן אין מתנחלים, אבל יש בעיות אחרות – המנהל האזרחי", אמר בהתייחסו למקום החדש. הוא מעיד שלאחר שהקימו כמה אוהלים הגיע רחפן של המנהל האזרחי וצילם אותם. בקרוב עלול להופיע גם צו הריסה.

בשנים האחרונות הוקמו עשרות רבות של חוות רועים בגדה, והן היו מקור עיקרי לעלייה באלימות. אך רבים מתושבי הכפרים שנעקרו אומרים כי הפחד מ"הבריונים" מהמאחזים אינו הסיבה שעקרו ואינו הסיבה שהם לא חוזרים. הסיבה האמיתית היא תמיכת הצבא והמשטרה בבריונים.

"אנחנו יודעים להגן על עצמנו", אמר פאיז אל-תל מזנותה, "אבל אם נעשה את זה, חיילים יירו בנו ונמות, או שנגיע לבית כלא. הממשלה תומכת בהם". הוא סיפר שבעבר, כאשר הזעיקו חיילים או משטרה בעת פלישת מתנחלים לכפר, החיילים והשוטרים עצרו את הפלסטינים. עדות זו חזרה על עצמה בכל אחד מהכפרים העקורים: הצבא מגן על התוקפים ועוצר את המותקפים.

בשבוע שעבר התקיים דיון בבג"ץ בעתירה בשם תושבי זנותה וקהילות נוספות שנעקרו באופן מלא או חלקי בדרישה מהמדינה לפרט כיצד היא פועלת להגן על הקהילות האלו ממתנחלים ובבקשה שתייצר תנאים בשטח שיאפשרו לקהילות העקורות לחזור לאדמותיהן.

עורכות הדין קמר משרקי-אסעד ונטע עמר-שיף, שייצגו את תושבי הכפרים, סיפרו לשופטים כי המשטרה מתעלמת מהתלונות על אלימות מתנחלים, מסרבת בשיטתיות להגיע לאסוף ראיות בשטח, ולא חוקרת את התלונות, וכי הצבא לא פועל על פי חובתו בדין הבינלאומי ואינו מגן על האוכלוסייה הפלסטינית שנתונה לכיבושו.

אל"מ רועי צוויג, שב-2022, בעת ששימש מפקד חטיבת השומרון אמר ש"ההתיישבות והצבא חד הם", טען בדיון שמקרי האלימות ירדו לאחרונה עקב צעדים שהצבא החל לנקוט. לאורך דבריו כינה צוויג, שמשמש היום כקצין אג"ם בפיקוד מרכז, את הכפרים הפלסטינים שנעקרו כ"מאחזים פלסטינים".

נעמה עביאת מאל-קנוב זוכרת איך בימים שלפני ההחלטה לעזוב את הכפר, לקחה בלילות את חמשת ילדיה לישון בחוץ, לאחר שמתנחלים שרפו את בית השכנים. היא חששה שישרפו גם את הבית שלה בעוד ילדיה בתוכו. "בלילות היינו נועלים את הבית במפתח, מדליקים את האור, ואז יורדים לעצי הזית, לישון מתחת לשמיים, אני והילדים. והיינו חוזרים לכפר בבוקר", היא אמרה.

בתחילת נובמבר מתנחלים הרסו את הבית שלהם והם עקרו ממנו. היא מהסה את ילדיה באוהל ואומרת שאין לה מושג מה צופן העתיד. "הכל כאן עקרבים ונחשים, וגם הילדים במצב נפשי קשה. שום דבר לא מרגש אותם בחיים יותר", אמרה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf