דו"ח מצב הכיבוש: ניתן היה לעצור. עדיין ניתן לעצור

החודשים האחרונים הוכיחו כמה נמוך אפשר לרדת כשכאב ונקמה מקבלים יד חופשית. בית הספר אל חסנא לבנות, מזרחית לחאן יונס, אחרי שהופצץ על ידי הצבא הישראלי, ב-27 ביוני 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

57 שנים של כיבוש. 57 שנים של שליטה ודיכוי. 57 שנים של הפרה עקבית של זכויות אדם, של צמצום והשחתה של האנושיות המשותפת לנו. 57 שנים שהן מדרון חלקלק מאוד, שבו אחרי כל תחתית מתגלה תחתית עמוקה ממנה. מדרון רצוף באסונות, אישיים וקולקטיביים. כאב מתמשך ששוטף את כולנו, החיים בין הירדן לים, ושואב אותנו לסחרור של אלימות ונקמה. קו רציף מחבר בין נקודות ההיסטוריה וההווה של הקטסטרופה המתמשכת, אך אל לכרוניקה הזו להשלות אותנו. בכל נקודה ונקודה על הקו הזה ניתן היה לעצור. עדיין ניתן לעצור.

לולא היינו מאמינים בכך, לא היינו כאן היום, נאספים ביחד, 21 ארגונים לזכויות אדם ולמאבק בכיבוש, כדי לצעוק – די. איננו צועקים בקול, ואין מאחורינו תנועות המונים או איגודים חזקים. הצעקה שלנו היא תיעוד מוקפד ומאומת של מציאות.

אף שאנחנו כותבים באופן מסודר ומנומק, מציגים נתונים ועדויות ומפרסמים דו"חות בשפה מקצועית ושקולה, האמינו לנו, אנחנו זועקים בכאב גדול. עודנו מתקשים לעכל את האסון של 7 באוקטובר, את הרצח והאימה, החדירה לבתים, האלימות חסרת ההבחנה והריסוק של חיים וקהילות. הלב הקרוע עם החטופים ברצועת עזה נוכח בכל רגע. בתוך כך, אנחנו חושפים ונחשפים לזוועות ברצועת עזה, לעינויים במתקני המעצר, ולנישול ולאלימות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית. למרות שתיעוד פשעי הכיבוש הוא מלאכתנו ולמרות שהורגלנו בחשיפה לתחתיות המוסר, השפל הנוכחי מכה אותנו יום אחרי יום, כבר 245 ימים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כעת אנחנו מפרסמים, בפעם השנייה, דו"ח משותף, שמטרתו להציג תמונת מצב מקיפה של הכיבוש הישראלי בשנתו ה-57. מובן לכל שהשנה הזו שונה מכל קודמותיה. ההתקפה הישראלית על עזה פוגעת באופן לא חוקי ולא מוסרי בבלתי מעורבים: הרג של עשרות אלפים, בהם אלפי ילדים; הרעבה כמדיניות; עקירה המונית; חורבן תשתיות ומבנים; והעלמה כפויה של אלפים במתקני מעצר לא מפוקחים.

בצל המלחמה, הגדה המערבית בוערת באלימות הצבא והמתנחלים, פוגרומים, גירוש קהילות והגבלות תנועה. בתוך כך מקודם באופן מואץ שינוי מבני, משפטי וביורוקרטי לקראת סיפוח, תוך הרחבת התנחלויות והכשרת מאחזים. במזרח ירושלים הליכים ביורוקרטיים מאיצים את נישול התושבים הפלסטינים וגניבת אדמותיהם, לצד אפליה בתכנון והרחבת התנחלויות אשר מקדמות את ייהוד שטחי ירושלים שמעבר לקו הירוק. מול מציאות כזו, היכולת לבקר ולהתנגד למדיניות הממשלה מוגבלת עקב החלשת מערכת המשפט והפגיעה בחופש הביטוי והמחאה.

העבודה על הדו"ח המשותף היתה פוקחת עיניים. כל אחד מהארגונים שלנו מתמקצע בתחומו. יש מי שיודעת על כל משאית סיוע שנכנסת לרצועת עזה, ויש מי שעוקב אחרי כל עץ זית שנעקר בגדה. יש מי שמסתכלת על בתי הכלא, ויש מי שמסתכל על בתי החולים. יש מי שמכיר כל חימוש צבאי, ויש מי שבוחנת כל מפת תכנון. כשחיברנו את הקווים מרפיח לחווארה, משדה תימן לשייח' ג'ראח, עלתה תמונה אחת איומה – זילות בחיי אדם ונרמול של אלימות והרס, דה-הומניזציה של פלסטינים וקידום עליונות יהודית, הפרות של החוק הבינלאומי, וניסיון להרחיב ולבסס את השליטה הישראלית בשטח באופן בלתי הפיך.

בכותבנו על כל אלו, אנחנו מודעים בצער לכך שהקורא הישראלי לא מכיר חלק גדול מהמציאות המתוארת בדו"ח. אי הידיעה הזו לא נובעת מחוסר נגישות למידע. בצל המתקפה הקשה של 7 באוקטובר, שפגעה בכולנו במקומות הקרובים והאישיים ביותר, הציבור הישראלי סגור יותר מתמיד לסבלם של מיליוני פלסטינים – סבל שנגרם בשמנו ולכאורה עבורנו.

מנגנונים עוצמתיים של תעמולה, אינדוקטרינציה, הסתה והפחדה פונים אל הכאב והפגיעות הזו, ומייצרים פער גדול בין תפיסת המציאות של אזרחי ישראל לזו של אזרחי העולם. אחת לכמה זמן הפער הזה טופח בפני הציבור בישראל – הליכים בהאג, נאומי מנהיגים או כתבה מטלטלת בכלי תקשורת בינלאומי חודרים את מחסום ההכחשה ומהדהדים בעברית. קשה ליישב סתירה כזו, והיא לרוב באה לידי פתרון בהאשמה באנטישמיות.

אין זה כורח המציאות. מטרתנו המרכזית לנוכח האלימות חסרת המעצורים היא למנוע פגיעה נוספת, לא להכות על חטאים שכבר נעשו. אנחנו פועלים לחשוף מציאות כדי להביא לשינוי מדיניות ולהציל חיים. לדחוף לכך ששיקולים של זכויות אדם, שוויון ומוסר יקבלו משקל מהותי בשיח הציבורי.

החודשים האחרונים הוכיחו כמה נמוך אפשר לרדת כשכאב ונקמה מקבלים יד חופשית באולפני הטלוויזיה וסביב שולחן קבלת ההחלטות. לכן אנחנו ממשיכים לזעוק – כן, הכיבוש והאפרטהייד היו חייבים להיעצר, מזמן. השנה הזו משקפת את גודל האסון, ונורא שהגענו עד לכאן. אבל בכל יום עדיין ניתן לעצור. חובה לעצור. חובה להתנגד.

מנכ"לית "עיר עמים", יהודית אופנהיימר; מנכ"ל "עמק שווה", אלון ארד; מנכ"ל "תורת צדק", אריק אשרמן; מנכ"לית משותפת, חקל: ברית להגנה על זכויות אדם, עדינה בן-ראובן; נציגת "מחסום ווטש", חנה בר"ג; מנכ"ל "קול רבני לזכויות אדם", אבי דבוש; מנכ"ליות "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון", קוני הקברט ואפרת כהן-בר; מנכ"לית "גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע", תניה הרי; מנכ"ל "שוברים שתיקה", נדב ויימן; מנכ"ל מכון עקבות, ליאור יבנה; מנכ"לית "המוקד להגנת הפרט", ג'סיקה מונטל; מנכ"לית "חקל – ברית להגנה על זכויות אדם", קמר מישרקי-אסעד; מנכ"ל "הקרן למגיני זכויות אדם", עמרי מצר; מנכ"לית "לוחמים לשלום", אסתר קוראני; מנכ"לית "בצלם", יולי נובק; מנכ"לית "האגודה לזכויות האזרח", נעה סתת; מנכ"ל "שלום עכשיו", ליאור עמיחי; מנכ"לית "יש דין", זיו שטהל; מנכ"לית "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל", טל שטיינר; מנכ"ל "רופאים לזכויות אדם", גיא שלו; מנכ"לית "הורים נגד מעצרי ילדים", מוריה שלומות