דו"ח בצלם: אין קשר בין בתי המשפט הצבאיים לבין צדק

התפאורה של בתי המשפט הצבאיים בשטחים יכולה להיות משכנעת: ישנם תובע וסנגור, סדרי דין, חוקים ונהלים, וגם שופטים. בפועל, מדובר בזרוע של הכיבוש שבה עצם המעצר כמוהו כהרשעה

מאת:

כותבת אורחת: יעל שטיין

ביקור בבית המשפט הצבאי בעופר יכול להיות חוויה מבלבלת. תחושת חוסר הצדק העולה מהמקום בוטה, אולם לפעמים קשה לשים עליה את האצבע. הרי בתי המשפט הצבאיים מתנהלים לכאורה כבתי משפט לכל דבר: ישנם תובע וסנגור; ישנם סדרי דין, חוקים ונהלים; ישנם שופטים הכותבים החלטות ופסקי דין בשפה משפטית מנומקת. ואולם, כפי שעולה מדו"ח בצלם שפרסמנו היום, מאחורי החזות המהוגנת מתנהל אחד ממנגנוני הכיבוש הפוגעניים ביותר.

אחד המפתחות להבנת חוסר הצדק הזה הוא המציאות בה מעצר עד תום ההליכים הוא הכלל ולא החריג, עבור רוב הנאשמים הפלסטינים בבתי המשפט הצבאיים בגדה. מציאות זו היא הגורם העיקרי לכך שרוב ההליכים בבתי המשפט הצבאיים מסתייימים בעיסקאות טיעון, ולשיעור ההרשעות העצום בבתי משפט אלה.

> ליאוניד אידלמן ביקר בבית החולים את שובת הרעב הפלסטיני ח'דר עדנאן

חאדר עדנאן עם שחרורו ב-2012, אחרי שביתת הרעב הראשונה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

העצור המנהלי ח'דר עדנאן עם שחרורו ב-2012, אחרי שביתת הרעב הראשונה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

התביעה הצבאית דורשת מעצר עד תום ההליכים כעניין שבשגרה (למעט בתיקי תעבורה), וברוב המכריע של המקרים, בתי המשפט מאשרים את הבקשות. לכאורה, מסתמכים השופטים הצבאיים על שלושת התנאים שנקבעו למעצר עד תום ההליכים במשפט הישראלי. ואולם הפרשנות שהם מעניקים לתנאים האלה מרוקנת אותם מתוכן ומעקרת את מהותם כהגבלות משמעותיות בהליך האישור של מעצר עד תום ההליכים. במקום שהתביעה הצבאית תצטרך להוכיח את קיומם של כל אחד מהתנאים שנקבעו בחוק, הועבר נטל ההוכחה לנאשם, תוך הערמת קשיים:

רף הראיות הנדרש כדי למלא את התנאי של "ראיות לכאורה" הוא כה נמוך, עד שהתביעה חוצה אותו ללא כל קושי. בתי המשפט הצבאיים מקבלים הודאה או הפללה בודדת, מפוקפקת ככל שתהא, כמספיקה כדי לצלוח את הרף הנמוך מלכתחילה. השופטים מתעלמים מתלונות של עצירים – קטינים ובגירים – על התעללות בחקירה, וקובעים שיש לדון בהן רק במסגרת ההליך העיקרי, שכמעט אף פעם לא מתקיים.

הדרישה ל"עילת מעצר" הומרה בשורה של חזקות, המשחררות את התביעה מחובתה להציג ראיות לקיומה של עילת מעצר לגבי הנאשם הספציפי שבעניינו דן בית המשפט. כך, השופטים קבעו כי עילת המסוכנות מתקיימת ברוב העבירות שבגינן מועמדים פלסטינים לדין. במקביל, הם קבעו כי ברובם המכריע של המקרים קיימת עילת הימלטות מהדין, בשל מקום מגוריהם של הנאשמים.

נוסף לכך, בתי המשפט הצבאיים קבעו שהנאשמים ברוב סוגי העבירות לא יוכלו להשתחרר בחלופת מעצר. גם במקרים הבודדים שבהם מוכנים השופטים לשחרר נאשמים, הדבר מותנה בהפקדת סכומי כסף גבוהים, המגיעים לאלפי שקלים.

מדיניות זו של בתי המשפט הצבאיים מובילה לכך שברוב המקרים, הנאשם יוחזק במעצר לכל אורך משפטו. הנאשמים מבינים את המתמטיקה ומזדרזים לחתום על עסקת טיעון ולסיים את ההליך, שכן קרוב לוודאי שהזמן שיחלוף עד תום המשפט יהיה ארוך ממשך המאסר שייקבע בעסקה, בוודאי בעבירות קלות יחסית. בשטחים, לעתים קרובות מדי, ההחלטה על המעצר כמוה כהרשעה, שכן גורל התיק מוכרע עם מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, לא על סמך הראיות הקיימות נגדו. כך, החלטה קדם שיפוטית: מעצר עד תום ההליכים, כדבר שבשגרה, של אדם שטרם הורשע – מעקרת ממהותו את ההליך השיפוטי.

בכל הנוגע למעצר עד תום ההליכים מסתמכים בתי המשפט הצבאיים על החוק הישראלי ועל ההלכות שנקבעו בבתי המשפט הישראליים, הפועלים בתוך גבולות הקו הירוק. אלא ששתי מערכות המשפט – זו הפועלת בתוך גבולות הקו הירוק וזו הפועלת בגדה המערבית – שונות במהותן, הן בנויות על ערכים אחרים והן מיועדות להגן על אינטרסים שונים: בשונה ממערכת המשפט הישראלית, בתי המשפט הצבאיים אינם משקפים את האינטרסים של החברה שמתוכה באים הנאשמים אלא את האינטרסים של שלטון הכיבוש, המתקרב כבר לשנתו החמישים.

השופטים והתובעים הצבאיים הם תמיד ישראלים, חיילים במדים, האוכפים את החוק הצבאי על אוכלוסייה פלסטינית, אזרחית, החיה תחת משטר צבאי. מצד אחד ניצבים אנשים שהם חלק מניהול הכיבוש, ומהצד השני – אלה הנתונים למרותו של משטר זה. בתי המשפט הצבאיים אינם בורר ניטראלי. הם מעוגנים באופן מוחלט בקוטב אחד של המשוואה הלא מאוזנת.

החלת החוק הישראלי משמעותית אולי ברמה ההצהרתית. בפועל, השימוש בשפה הלקוחה מעולם המשפט הישראלי מטשטש את ההבדלים המהותיים הקיימים בין מערכת המשפט הישראלית שבתוך גבולותיה הריבוניים של ישראל ובין בתי המשפט הצבאיים הפועלים בגדה המערבית. ככזו, תרומתה העיקרית למערכת המשפט הצבאית אינה במתן הגנה רחבה יותר על זכויות הנאשמים או בעשיית צדק, אלא בעיקר למירוק והלבנת תדמיתה של מערכת המשפט הצבאית.

עו"ד שטיין היא מנהלת המחקר של בצלם, וכותבת הדו"ח "עצור עד שלא הוכחה חפותו": מעצר עד תום ההליכים בבתי המשפט הצבאיים בגדה המערבית

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
שוטרים פושטים על הכפר אום אל חיראן, דקות לפני הירי ביעקוב אבו אלקיעאן (צילום: קרן מנור/ אקטיבסטילס)

שוטרים פושטים על הכפר אום אל חיראן, דקות לפני הירי ביעקוב אבו אלקיעאן. 18.1.2017 (צילום: קרן מנור/ אקטיבסטילס)

חמש שנים לאום אלחיראן: החורים בחקירה רק גדלים

מח"ש והפרקליטות סגרו את חקירת האירוע שבו נהרגו יעקוב אבו אלקיעאן והשוטר ארז לוי. בג"ץ סירב לפתוח אותה מחדש, אבל עיון נוסף בראיות מעלה שגרסאות השוטרים היורים סותרות את הצילומים שנעשו בזמן אמיתי והיו ברשות מח"ש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf