גם אם לא כל הפשעים נחקרים, מעשה הפצ"רית הוא בעל ערך

היו לה קווים אדומים, אלא שהם היו ממוקמים רחוק מאוד מאלו של פעילי זכויות האדם ובתי המשפט הבינלאומיים. הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי, ב-1 באוקטובר 2024 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)

אם יש משהו שלמדנו מאז 7 באוקטובר, הרי הוא שאין תחתית לבור הזוועות, ואנחנו בנפילה מתמשכת. פרשת העינויים במחנה הכליאה שדה תימן ממשיכה להדגים את עוצמת הנפילה, עם התפטרותה ומעצרה של הפרקליטה הצבאית הראשית, יפעת תומר-ירושלמי. כאשר נחצו כבר כל הקווים האדומים, סימן שאלה מרחף מעל עצם קיומם של קווים אדומים כלשהם.

>> "מחריד יותר מגואנטנמו": עדויות מביקור בשדה תימן 

עינויים נחשבים לקו אדום, אף שהוא נחצה כל העת. זהו פשע קיצוני שמפעילים סוכני אלימות המדינה – חוקרים, חיילים וסוהרים – על עצורים שהפכו לחסרי ישע. הוא מתאפשר כאשר מדינות משכנעות את מפעילי האלימות ואת הציבור הרחב שהם מנהלים מלחמת מגן נגד אויבים מפלצתיים באופן מוחלט. במלחמה כזאת אין קווים אדומים, כמו שהוכיחו העינויים השיטתיים של פלְסטינים מאז 7 באוקטובר.

עינויים הם גם אחד הפשעים הקשים ביותר לגילוי ולתיעוד. הם מתרחשים במתקני מעצר אפלים וסודיים, תחת שליטה מוחלטת של המענים. ההיסטוריה של גילוי העינויים מתרחשת דרך "פרשות", סקנדלים נדירים שבהם נחשפת האלימות לעולם, בדרך כלל באמצעות שוברי שתיקה, מדליפים ועיתונאים. פרשת קו 300, פרשת עיזאת נאפסו, פרשת כלא אבו גרייב בעיראק, הן מהסוג הזה. פרשת שדה תימן היא האחרונה בשרשרת, וחשיבותה אינו פחותה מפרשת קו 300 ופרשת נאפסו שבעקבותיה הוקמה ועדת לנדוי ועינויי השב"כ התגלו (והוצדקו) לעיני כול.

פרשת שדה תימן

סמוך לאחר מתקפת 7 באוקטובר, פתח הצבא את מחנה שדה תימן להחזקת עצורים פלסטינים (המשתייכים לחמאס או שאינם משתייכים). בשירות בתי הסוהר של בן גביר, עינויים קשים הפכו לשגרה אכזרית והתרחבו מעבר לשדה תימן. ארגוני זכויות אדם פרסמו גילויים על סמך עדויות שורדים וניצולים; עיתונאים פרסמו עדויות של חיילים ורופאים שוברי שתיקה.

במקרה אחד חמור במיוחד, הובא עצור הסובל מפציעות קשות, אחת מהן בפי הטבעת, לטיפול רפואי בבית חולים. הפרקליטות הצבאית פתחה בחקירה. המשטרה הצבאית נכנסה לבסיס שדה תימן ועיכבה לחקירה כמה חיילים מ"כוח 100" האחראי על שמירת העצורים, בקושי רב ומול התנגדות אלימה של חבריהם. אזרחים, חברי כנסת ופעילי ימין קיצוני הגיעו ופרצו לבסיס שדה תימן על מנת להתנגד לחקירה ולהגן על המענים, "הצדיקים", להשקפתם.

הנאשמים בפרשת ההתעללות בשדה תימן מחוץ לבית המשפט העליון, ב-2 בנובמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

החקירה נמשכה למרות זאת, וחמישה חיילי מילואים שנחקרו ושוחררו בזריזות ממעצר הועמדו לדין בפברואר 2025, בגין עבירות התעללות וגרימת חבלה בנסיבות מחמירות. במהלך החקירה, חלקים מסרטון המתעד את ההתעללות הודלפו ופורסמו בכלי התקשורת. הממשלה זעמה ונפתחה חקירה לגילוי מקור ההדלפה, שנמשכה זמן ממושך ללא ממצאים. ביום שישי, 31 באוקטובר 2025, הודתה הפרקליטה הצבאית הראשית כי היא אישרה את ההדלפה והתפטרה מתפקידה. אמש (יום שני), לאחר שהוסר החשש שנטלה את חייה, היא נעצרה לחקירה.

פרשת שדה תימן היא אחד מספיחי הזוועה המתמשכת שישראל מחוללת ברצועת עזה. האם מדובר בפרשה חשובה לשלטון החוק, או במריבה בין פושעי מלחמה מסוגים שונים? האם יש הבדל של ממש בין עינויים במתקני המעצר והחקירה לבין ההרג הבלתי פוסק וההשמדה ברצועת עזה? איך קרה, ולמה זה חשוב, שהפרקליטות הצבאית האשימה חיילים במקרה אחד ספציפי (ליתר דיוק, על פי דיווח הפרקליטות, בחמישה מקרים) מבין עשרות רבות של מקרי העינויים שתיעדו ארגוני זכויות אדם, ומבין מאות המקרים ששורדי השבי הישראלי המוחזרים לרצועת עזה החרבה מספרים עליהם לקרוביהם וקהילותיהם, אם הטראומה והבושה אינן מכריעות אותם?

התגובות בצידה השמאלי של המפה הפוליטית נוטות להיות ציניות. הפרקליטה שהכשירה פשעי מלחמה לא תיוושע ממשפט ההיסטוריה; ואם לרגע אחד היא עשתה את המעשה הנכון והדליפה את סרטון ההתעללות, בואו נמהר לשכוח את זה כדי לזכור את הפשעים שהיא הכשירה. נשמור את העיניים על הכדור, הצבא כולו פושע, אין משמעות לשלטון החוק שהרי הוא רק משרת את הכוח, והפרשה כולה נועדה רק למי שמאמין שאלו הפשעים היחידים והחריגים. הרי אנחנו יודעים כבר שנים שמערכת החקירות הצבאיות היא רק חותמת כשרות על פשעי הכיבוש וההשמדה, ואם נתייחס אליה ברצינות ולו לרגע, האם ניפול למלכודת האמונה ב"צבא המוסרי בעולם" שחוקר את פשעיו?

העמדה הזו מתעלמת מהחריג כדי לדבר רק על הכלל. אבל האם לחריג אין כל משמעות, גם אם הוא אינו משקף את הכלל? מהו החריג, ומה הוא אומר לנו על הכלל? נכון, העינויים, פשעי המלחמה וההשמדה מתבצעים כל העת ואינם נחקרים. השאלה אינה אם לתמוך ברקורד הארוך של הפרקליטה, שהפכה לשוברת שתיקה. אפשר לתמוך בשבירת השתיקה בלי לתמוך בקריירה שקדמה לה.

כדי לתמוך בחקירת פרשת שדה תימן אין צורך לטהר את השרצים כולם. החקירה חשובה כי האמת חשובה; כי האמת והקול של העצור הפגוע והמחולל חשובים; כי מעשי הרופא שדיווח אמת על ממצאי הפציעה חשובים, בעת שרופאים רבים אחרים אינם עושים זאת. החקירה חשובה כי נורמות, סטנדרטים וכללים הם חשובים, גם אם, ואולי בעיקר, כאשר הם מופרים לעיתים קרובות. כי השאלה אם נורמות חוקיות ומוסריות מיושמות הלכה למעשה אינה שאלה של כן ולא; היא שאלה של דרגה. בכל עת שיש כלל, יש מאבק על יישומו. המאבק הוא רחב יותר מהפרשה, אבל טיבן של פרשות שהן שופכות אור על סביבתן.

כאשר החקירה מביאה ראיות וחושפת את האמת, היא חשובה, ועדיין היא אינה מוכיחה שכל הפשעים נחקרים. אפשר וצריך להמשיך ולהתווכח על השאלה מהי משמעות החקירה – אם החקירה חשובה כדי להכחיש את שאר הפשעים ("כי הצבא חוקר!") או כדי להראות (לאלו המתקשים עדיין להאמין) שפשעים מסוג זה אכן קרו ולהצביע על ההימנעות מחקירה במקרים רבים אחרים; אם מעשה ההתעללות הוא חריג, או מעשה החקירה הוא חריג (תשובה ב' נכונה). פרשה זו אינה צריכה להיות החריג שמכחיש את הכלל, היא החריג שצריך ללמד על הכלל.

על קווים אדומים וקווים כחולים

חוקרים שעוסקים במערכות החקירה והמשפט של הכיבוש שואלים שנים ארוכות, איך ייתכן שמערכות המשפט ואי-הצדק ממשיכות להתקיים. אחת התשובות היא שהן ממשיכות להתקיים בזכות המקרים החריגים, הפרשות ומקרי הדגל הבודדים, שמצליחים להראות שהמערכת עובדת. "האלימות המוקעת" במקרים הבודדים שבהם מועמדים חיילים לדין, כמו משפט כפר קאסם או משפטו של אלאור אזריה, טוענת החוקרת רוויטל מדר, מייצרים ומשמרים את האבסורד שבו הרג בלתי חוקי של פלסטינים הוא החריג החוזר על עצמו. מדינת ישראל, שניסתה לשמור על חזות לגיטימית של דמוקרטיה ליברלית שמתקיים בה שלטון החוק, בנתה מערכת הכחשה הבנויה על המקרים החריגים שנחקרים ומוקעים.

איך נוכל להסביר, אם ככה, שאותה המדינה מוותרת על מראית פני החקירה? הרי הפרקליטה הצבאית, כמו שהיא עצמה הסבירה, ראתה את תפקידה כמבססת את הטענה שצה"ל מקיים חקירות אפקטיביות, ולכן לפי עקרון ה"משלימות" שמאפשר לבתי המשפט הבינלאומיים להתערב רק כאשר מדינות אינן חוקרות בעצמן, אין צורך בהתערבות. כיצד ייתכן שהממשלה משמידה במו ידיה את המערכת המושלמת שנבנתה בעמל של שנים, של חריגים חוזרים על עצמם, מערכת שהגנה על ישראל במשך עשורים מפני האשמות ותביעות בינלאומיות בבתי המשפט הבינלאומיים בהאג?

צילום מתוך הסרטון המתעד את העינויים בעצור הפלסטיני בשדה תימן

כל זה כבר אינו חשוב כפי שהיה בעבר. ישראל, ואיתה חלקים גדולים בעולם, נכנסו לעידן חדש בעשור האחרון, שטיבו מתגלה עכשיו במלוא עוצמתו. כמו שתיארתי כאן (וגם כאן וכאן), בית המשפט העליון, שהלך במשך שנים על הקו האפור שבין הכשרת עינויים להכחשתם, קבע בפסק דין טביש בשנת 2019 כי נוהל העינויים של השב"כ, המתקיים תחת הכותרת "חקירת הצורך", הוא חוקי. אבל העינויים התרחבו והתפשטו מאז. בעידן הזה, החזות של דמוקרטיה ליברלית לגיטימית הושלכה לפח האשפה על ידי הממשלה בישראל. למעשה, לא ברור יותר אם דמוקרטיה ליברלית היא לגיטימית. דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב פועל במרץ כדי להשמיד את הדמוקרטיה האמריקאית ואת מערכת המשפט הבינלאומית. מנהיגי הימין הפופוליסטי וראשי תאגידי המדיה החברתית הרעילה הם ממליכי המלכים החדשים, והמוסדות והנורמות האוניברסליים של המשפט הבינלאומי הם שנמצאים במאבק על הלגיטימיות שלהם ועל הישרדותם.

המאבק הפוליטי שהכרנו התנהל על שאלת מיקומו של הסף שמעבר לו נחצה קו אדום: מהו הסף שמעבר לו הופך הפשע לבלתי נסבל. מי שיש להם קווים אדומים סוברים שפשעים הם בלתי חוקיים ובלתי מוסריים, אבל הם ממקמים במקומות שונים את נקודת הסף, קרי הצטברות המקרים שהופכת את אוסף המקרים למדיניות מכוונת.

הוויכוח של העידן הקודם היה על מיקום הקווים האדומים. לפרקליטה תומר-ירושלמי, מסתבר כיום, היו קווים אדומים, אלא שהם היו ממוקמים רחוק מאוד מאלו של פעילי זכויות האדם ובתי המשפט הבינלאומיים. הם נחצו באלימות מחרידה במחנה עינויים, בסרטון מצלמת אבטחה, בדיווח אמיץ של רופא ובעדות של עצור, גם אם הוא פלסטיני וייתכן אפילו משתייך לחמאס (מה שלא נמסר). אלו פתחו את "הפרשה" והביאו אותה לכדי חקירה, ובסופו של דבר לשבירת שתיקה שעליה תשלם הפצ"רית מחיר כבד. כדי להכיר בכך לא צריך להצדיק את מיקום הקווים האדומים שלה, אבל אפשר להבחין בקיומם ולהעריך את שבירת השתיקה.

לפי מנהיגי העידן החדש, אין יותר קווים אדומים, כאלו שחלים אוניברסלית על כל אדם. בעולמם של דונלד טראמפ, אילון מאסק וג'יי די ואנס, פליטים הם רק לבני עור נוצרים שנרדפים, לשיטתם, בדרום אפריקה הדמוקרטית בעלת הרוב השחור. אצל מנהיגות הימין האולטרה-ציונית בישראל של השנים האחרונות יש רק קווים כחולים: אלו של זהות ומולדת, של הדגל והטלית. מאז 7 באוקטובר, עמדת ההנהגה בישראל, המוצהרת, הפומבית והבלתי מתנצלת, היא שהקווים היחידים שנחשבים הם קווי הלאום, הדת והגזע. הכול כשר, אם המבצע הוא יהודי. אין מה לחקור, כי הצדק האלוהי והנצחי איתנו. אל מול הקווים הכחולים, עדיין יש ערך לקווים אדומים.

ד"ר סמדר בן-נתן היא משפטנית ומומחית לזכויות אדם בישראל/פלסטין, חברת הנהלת בצלם ומרצה במחלקה ללימודים גלובליים באוניברסיטת אורגון