א יידישע סוף: בתום 63 שנים נסגר עיתון תנועת הבונד

בערבו של יום רביעי התכנסו להם מוקירי זכרו של הלעבנס פראגן, ביטאון הבונד בשפת היידיש שהודפס בפעם האחרונה השבוע, לטקס פרידה מהעיתון. זהו עיתון שנשא בגאון במשך 63 שנים של פרסום דו-חודשי את המוטו: "טונק איין די פעדער אין געוויסן איידער דו טונקסט זי איין אי טינט", או בתרגום חופשי: תטבול את העט במצפון, לפני שאתה טובל אותו בדיו.

כשחגי הציע לי להגיע לערב הזה, נזכרתי ביום בו ראש הישיבה שלי קרא לי בונדיסט. זה היה בגיל 14, בישיבה הקטנה (גילאי תיכון) ״משכן שלמה״ בירושלים. היינו חמישים ואחד תלמידים בכיתה בישיבה, וכולם הבינו למה הוא התכוון. אי אז ב-2005, הבונד, תנועת הסוציאליסטים היהודים-יידישים, הייתה היסטוריה קרוב לחמישים שנה. לא רק שהבונדיסטים עצמם הפכו נכחדים, אפילו כאלה שיודעים מה מקפל הכינוי הנזעם ״בונדיסט״ כבר אין בקושי. ובכל זאת, בשיעור בישיבה, בלי ויקיפדיה ובלי ללמוד היסטוריה, כולנו הבנו.

הזיכרון הזה יכול לשמש דוגמה לסקרנות ולרוחב האופקים של הצעיר החרדי (נסו לתהות באזני תלמיד תיכון ישראלי מי היו בגין, רבין והרצל ותופתעו לגלות בלבול – בעוד שאין בחור ישיבה אחד שלא יידע בדיוק מי הם ולמה הם לא היו בסדר). זהו גם זיכרון חמוץ, רגע של השפלה מול שיעור שלם, שכן הכינוי "בונדיסט" שימש את ראש הישיבה כדי להגדיר אותי כמופרע, לעומתי ומרגיז – הכל במילה אחת. אבל הסיפור הזה בשבילי הוא בראש ובראשונה חלון לעולם אחר מזה המוכר, מן עולם רומנטי, קסום, חרדתי, זועף, דווקני ומתפלמס, שבו הטובים והרעים הם אותם טובים ורעים של השטייטל והוויכוחים בחצר השטיבל – ובו אתה יכול לבחור להיות ישיבע׳-בוחר, בונדיסט או סתם משכיל ציוני, שלא נדע.

ערב הפרידה מביטאון הבונד (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הרבה מלל נשפך באולם הדחוס ברחוב קלישר בתל אביב לזכר העיתון שהוקם ב-1951 על ידי יששכר ארטוסקי. הוקראו מאמרי מערכת תקיפים ביידיש בעד הסוציאלישע אידיאולוגיע, נגד התיאוקרטיע-מדינה ובזכות החלוקע-מדינה, דוברים הללו והעלו זיכרונות. היה אפילו דני גוטווין שעמד, כמו מספיד יהודי טוב, ודרש כיצד עלינו, סוציאליסטים וסוציאל דמוקרטים, לקחת את מורשתו של הבונד הלאה איתנו לקשיי החברה הישראלית, ודרך ״מורשת הבונד״ לעורר ולהשגיב אדם. מרשים. בשבילי היה זה מחזה מרתק: עשרות זקנים משוחחים ומדברים ביידיש של שטיבלאך, על פולישטיקעס של חילונים.

לא היה רגע עצוב בערב הזה. בכל זאת, חשבתי, עיתון נסגר, מפלגה של אנשים שרבו לא מעט עם אנשים אחרים, עולם שלם שנעלם. אני לא אומר שצריך להגיד קדיש, אבל מה עם אפעס, איזה דמעה סוררת? כלום. יין ובייגלה הוצעו לרבים, והנואמים דיברו כאילו חוגגים ליצחק לודן, העורך המיתולוגי זה 43 שנה וחברם של רוב קוראיו (כמה טראגי), יום הולדת.

(ראיון עם יצחק לודן, העורך השני והאחרון, שנערך במיוחד לקראת הערב)

חיפשתי את הדובר שיעלה ויסביר איך זה שיתד נאמן עדיין יוצא לאור והלעבנס פראגן לא. הרי זה ה"ניצחנו אתכם" הקלאסי: אנחנו, ראשי הישיבות שבעטנו את הבונדיסטים החוצה מבתי הכנסת, עדיין פה – אתם אלה שסוגרים עיתון. גם את זה לא קיבלתי. מישהו אמר לי שהבונד וכל הביטויים שלו נעלמו לפני עשרות שנים, והערב הזה הוא זיכרון רחוק עד כדי כך, שאף אחד באולם לא חלק מהטראומה. אני לא מסכים. מי שלא מבין את הטרגדיה של הבונד, לא מבין את הסוציאליצסטים היהודים האלה שהתעקשו לדבר ביידיש. אנחנו בישיבה הבנו אותה.

תהי נשמתו צרורה, ומנוחתו כבוד.