שחקני הפועל קטמון חגגו ניצחון עם דגל גאווה שלקחו מהיציע
במציאות בה המילה "הומו" היא חלק לגיטימי מרפרטואר שירי העידוד במגרשי הספורט, דגל הגאווה שמונף על ידי שחקני כדורגל הוא אירוע יוצא דופן ומרגש, גם בשביל קבוצה סובלנית ומיוחדת כמו הפועל קטמון
כותבת אורחת: מעין דק
שום דבר לא הכין אותי לרגע הקסם שבו הופיעה מולי תמונה מסיום המשחק בין הפועל קטמון הירושלמית למועדון ספורט גבעת אולגה במחזור ה-18 של ליגה א' בכדורגל. על הפיד שלי הופיעו שחקני קטמון, מוליכת הליגה, חוגגים על הדשא ניצחון, ומניפים את דגל הגאווה עם סמל הפועל שצויר עליו. את הדגל הם לקחו מאחד האוהדים שהניף אותו ביציע במהלך המשחק.
שחקני הפועל קטמון מניפים דגל גאווה בתום ניצחון במשחק בליגה א' (תמונה באדיבות עמוד "אוהבים את קטמון – שונאים גזענות")
אם אתן הולכות למגרשי הכדורגל, או אם אתם רואים ספורט בטלוויזיה, אתם בטח יודעים שהמילה "הומו" היא חלק מלקסיקון הקללות והעידוד של כל קבוצת ספורט ממוצעת. זה עדיין לגמרי נפוץ במגרשים ורבים מדי מרגישים עם זה בנוח, זה לא צורם להם ולא גורם להם להתכווץ בשום צורה.
כשהתחלתי ללכת באופן קבוע למשחקים של הפועל ירושלים בכדורסל לפני (אלוהים יעזור) כמעט עשרים שנה, הקריאות האלה הטרידו אותי. בשנים האחרונות, כשאני כבר אוהדת כורסא וגם זה בקושי, לא יוצא לי לחוות את זה הרבה. אבל כשכבר יוצא לי להיות במשחקי כדורגל או כדורסל – הקריאות האלה מעציבות אותי, מכעיסות אותי, וגורמות לי לזוז בחוסר נוחות מוחלט.
> בני סכנין אכזבה את כל הגזענים
סטיקר נגד הומופוביה (באדיבות עמוד "אוהבים את קטמון – שונאים גזענות")
לפני כמה חודשים נתקלתי לראשונה בדף הפייסבוק "אוהבים את קטמון, שונאים גזענות", יוזמה לא רשמית של חלק מאוהדי הפועל קטמון. יוזמה שכמו שאפשר להבין מהשם שלה, יוצאת נגד גילויי גזענות ושנאה, בכדורגל ובכלל. מפעילי הדף יוצאים נגד אפליה, מתנגדים לאלימות נגד נשים.
מאחורי הדף עומדת קבוצה של חברים, אוהדי קטמון כמובן, שהחליטה לפני תחילת עונת המשחקים האחרונה לצאת בקמפיין נגד הומופוביה. הם התחילו במדבקות, מפעילים את העמוד בו הם מעלים תמונות מקמפיינים דומים של קבוצות ספורט ברחבי העולם, ועוסקים בתרבות אוהדים. אבל גם המדבקה שהם הוציאו "אוהדי הפועל קטמון מתנגדים להומופוביה" לא הכינה אותי לתמונה של שחקני הקבוצה מניפים בשמחה גלויה את דגל הגאווה.
מפעילי העמוד מדגישים שלא מדובר ביוזמה רשמית של הקבוצה או של ארגון האוהדים של קטמון, שידוע באווירה האנטי-גזענית שלו, אבל שהם בהחלט מרגישים שהיוזמה שלהם הכניסה גם את הנושא של הומופוביה ליציע. האירוע אתמול, הם מספרים, היה ספונטני, ושימח אותם במיוחד. בעיקר כי הם לא אלו שהביאו את הדגל ליציע.
האמת היא שכל הסיפור הזה מייצר אצלי תחושה של גאווה בלתי מוסברת. הגאווה הזאת משולבת ככל הנראה גם בנוסטלגיה ירושלמית אדומה, וגם בעובדה שהפועל קטמון היא לא קבוצה טיפוסית בנוף המקומי, אלא קבוצה שהוקמה על ידי אוהדים שהם בעלי מרבית המניות בקבוצה.
אם להסתכל על חצי הכוס הריקה, אפשר גם להגיד שזה עצוב שזה צריך לשמח אותי עד כדי כך. אבל במציאות שבה המילה "הומו" היא חלק מקובל משירי אוהדים, שלא לדבר על מספר המקרים המועט מאוד של ספורטאים בכלל ושחקני כדורגל וכדורסל בפרט שיצאו מהארון, זה נראה קצת כמו סוג של פלא. במציאות הזאת כשאוהדי קבוצת כדורגל יוצאים בקמפיין אנטי-הומופובי ושחקני כדורגל מניפים את דגל הגאווה – זו חתיכת חגיגה. לא פחות. כמה מורכב, ככה פשוט. או להיפך.
> יציע 11 ואני: הגזענות במשחקים של מכבי דרך עיניים של אוהדת
מעין דק היא אקטיביסטית, ותמיד תישאר אוהדת ירושלמית אדומה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
