ברק בהאג: שוב ד"ר ג'קיל מתבקש להגן על פשעי מיסטר הייד

השריון המשפטי שעמל לספק לפשעיה של ישראל לא יספיק. נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרן ברק, ב-8 בדצמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מאז שפורסם כי נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרן ברק, יהיה מי שישמש כשופט מטעם ישראל בהרכב בבית הדין הבינלאומי לצדק שידון בתביעה שהגישה דרום אפריקה בדרישה לחקור את ישראל על רצח העם ופשעי המלחמה שהיא לכאורה מבצעת בעזה, אוהדיו מתקשים להכיל את ההתרגשות. "תעודת ההכשר המתאימה ביותר. אין לישראל על מי להישען זולת אהרון ברק", הפליג יוסי ורטר, פרשן "הארץ"; "השופט ברק הוא מגדולי המשפטנים שקמו במדינת ישראל, ואך מתבקש למנותו לתפקיד", מיהרו לברך גם בתנועה לאיכות השלטון.

על פי הפרסומים, ברק לא היה בחירתו הראשונה של נתניהו לתפקיד. זה אולי לא מפתיע לאור ההיסטוריה רוויית הדם הרע בין השניים, ועדיין, קשה לחשוב על אישיות המתאימה יותר לתפקיד. לא בגלל גדולתו המשפטית של ברק, לא בגלל המוניטין הבינלאומי הרב שממנו הוא נהנה ואפילו לא בגלל היותו ניצול שואה, עובדה שכמובן לא נעלמה מעיניי שולחיו להאג.

ברק הוא האיש המתאים ביותר, משום שזהו הדבר שלו הקדיש את כל חייו המקצועיים: להכשיר את פשעיה של ישראל ואת הכיבוש על כל עוולותיו, למעט שוליים צרים, מחד, ולהגן על פסאדת "הדמוקרטיה הישראלית" מאידך. זהו האיש שהפך את התפיסה שלפיה ישראל יכולה גם לשמר כיבוש אינסופי ("ארוך טווח", בלשונו), תוך נישול מסיבי של הפלסטינים מזכויותיהם, מכבודם, מרכושם ומאדמתם וגם להישאר דמוקרטית, לדוקטרינה משפטית.

מצד אחד, מערכת המשפט בהנהגתו של ברק הרחיבה מאוד את גבולות הגזרה של עצמה. מצד שני, כמעט תמיד יישרה קו עם עמדת מערכת הביטחון, כאשר הראשון מגן מפני סכנות השני. במילותיו של ברק עצמו: "כל ענייני הגדה ועזה שפיטים. העניינים הצבאיים בשטחים שפיטים. אם לסגור את החשמל בעזה – שפיט. למה? כיוון שיש משפט בינלאומי. אם סגירת השאלטר בעזה לא תהיה שפיטה אצלנו, היא תהיה שפיטה בהאג. כך בעניין זה וכך בעניין ההתנחלויות".

כעת מגלה ברק שייתכן שהשריון המשפטי שעמל כה רבות לספק לפשעיה של ישראל לא יספיק, והוא עצמו יהיה האיש שיצטרך להילחם עליו בהאג.

התעתוע הזה התאפשר באמצעות שניים מהמושגים המזוהים איתו ביותר: הכל שפיט, ומידתיות. כך למשל, הכשיר בית המשפט העליון תחת הנהגתו את גדר ההפרדה כחוקית, אבל "איזן" את ההחלטה, בשם המידתיות הקדושה, בהוראה לשנות את התוואי של הגדר כך שיוציא מתוכה את חמשת הכפרים הפלסטינים שהופרדו על ידה משאר חלקי הגדה המערבית.

באופן דומה, ברק דאג להציג את פסק הדין בבג"ץ ג'מעית אסכאן, שהתיר לצבא להפקיע אדמות פלסטיניות לטובת בניית כבישים מהירים בגדה, ככזה שנועד בעצם לשרת את התושבים תחת כיבוש, שכן "ממשל צבאי ארוך טווח עלול להביא לקיפאון בהתפתחות האוכלוסייה המקומית והאזור".

את הריסות בתי פלסטינים כצעד ענישתי אמנם מצא "לא ראוי" וחסר תועלת, אבל למרות זאת החליט שכשופט אין לו שיקול דעת בנושא, ולא פעל להפסיק את המדיניות. לשיאה הגיעה הגישה הזו בפסיקתו האחרונה של ברק, שהכשירה למעשה את "מדיניות הסיכולים הממוקדים", קרי ההוצאות להורג ללא משפט, אבל סייגה כי "יש להתוות מגבלות וסייגים לביצוע הסיכולים, כך שכל מקרה ייבחן לגופו".

על החלטה זו כתבה המשפטנית, פרופ' סוזי נבות: "לכאורה, פסק הדין יקשה על הסיכול הממוקד של מחבלים […] אבל זה רק לכאורה. משום שבפועל גם היום מקבלים כוחות הביטחון החלטות על סיכול ממוקד בהתאם לשיקולים דומים לאלה שנקבעו בפסיקה. יש להניח כי המציאות לא תשתנה בהרבה". במילים אלה שמה נבות באופן מדויק – ובהתפעלות! – את האצבע על התעתוע הדואלי של ברק, שאת מהותו ותכליתו היא מרהיבה לבאר בהמשך:

"פסק הדין של הסיכולים לא נכתב רק עבור הצבא. הוא אולי אחד המסמכים המשפטיים החשובים שנכתבו בישראל מבחינה הסברתית. הוא דומה במהותו לפסקי דין אחרים שכתב אהרן ברק, בעיקר סביב גדר ההפרדה. פסקי דין שמכוונים כלפי חוץ – עבור הקהיליה הבינלאומית, הבוחנת בצורה דקדקנית את מעשיה של ישראל בשטחים. וגם אקורד הסיום של הנשיא בדימוס ברק מהווה כתב הגנה רגיש למצבה הבלתי אפשרי של ישראל ולמלחמתה המתמדת בטרור".

ובכן, מסתבר שזה לא היה אקורד הסיום של הנשיא בדימוס. אהרן ברק מתנדב לעטות על עצמו עוד פעם אחת את גלימת ד"ר ג'קיל כדי להכשיר את פשעיו של מיסטר הייד – שניהם גוף אחד ובשר אחד, בשירות ההסברה הישראלית – אולי בפעם האחרונה באמת.