newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בצל המהומות בערים המעורבות, אסור לברוח מבעיית הג'נטריפיקציה

כמי שמשפחתה נהנתה מהנישול של 1948 והיא עצמה חלק מהתהליך שדוחק את אוכלוסיית יפו הערבית החוצה, המקום הזה מטיל עלי אחריות לפעול נגד המשך הנישול. הג'נטריפיקציה היא בעיה אמיתית, ואתגר למי שרוצה לחיות בעיר צודקת יותר

מאת:

לא מזמן שמעתי לידי שיחה של אשכנזים שמאלנים מיפו על ג'נטריפיקציה. הם היו מתוסכלים למדי. הם אינם עשירים, הם צעירים וחלקם עוד סטודנטים, הם גרים ביפו כי הם רוצים לחיות עם הקהילה הערבית, ולא מתוך שנאה ורצון לפגוע בהם, אז מה רוצים מהם בעצם? נשאלה באוויר השאלה: אז כל אדם צריך להמשיך להתגורר כל חייו בדיוק איפה שהוא נולד כדי לא לדרוך לאף אחד על הקרקע?

מחאה נגד צו פינוי והריסה שניתן לתושבים ערבים ביפו, ב-4 במאי 2021 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

כדאי לא לנקות את הקונטקסט הפוליטי משאלת המגורים ביפו. מחאה נגד צו פינוי והריסה שניתן לתושבים ערבים ביפו, ב-4 במאי 2021 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

על אף שיש לי אלרגיה לשאלות שלוקחות נושא פוליטי טעון ומצמצמות אותו לשאלה שלוקחת את הטיעון עד לאבסורד מתוך ריקון ההקשר הפוליטי שלו, יכולתי להבין את הדוברים. גם אני גרתי תשע שנים ביפו, וגם אני שמאלנית ואשכנזיה. אבל נראה לי שכדי להתחיל את הדיון באופן הוגן, כדאי דווקא לא לנקות את הקונטקסט הפוליטי מהשאלה אודות ישיבתי בה, ולכן אתחיל מההתחלה.

הרבה לפני משבר הדיור בתל אביב שהוביל אותי לחפש דירה ביפו, משפחתי הגיעה לארץ ב-1948 באוניה. האוניה הגיעה מצרפת, שם העמיסו עליה יהודים ממחנה פליטים במרסיי, צרפת, שאיבדו במלחמת העולם השנייה את בתיהם וקהילתם. אבי היה תינוק בזרועות סבי וסבתי.

כשהם הגיעו לישראל, הם קיבלו חלק מבית ערבי בשכונת מנשייה ביפו. כשכתבתי "קיבלו", עלי להדגיש שהכוונה היא שהם קיבלו אותו לבעלותם, עם טאבו והכל. אבי מספר שבבית היו צעצועים בחדר הילדים וכלים במטבח, ראיות לכך שמי שחיו בבית נאלצו לעזוב בחיפזון, כנראה מתוך כוונה לחזור.

זה לא היה ארמון, ולמעשה היה להם רק חדר אחד לכל המשפחה וחצר פנימית משותפת עם משפחות אחרות. אבל הגרעין הזה איפשר להם למכור אותו לרכוש דירה אחרת ולהתחיל את דרכה של המשפחה בארץ ברגל ימין. הערבים שגורשו מהבית שקיבלה משפחתי לא הורשו לחזור.

donate

בכך כבר קיבלה משפחתי יתרון עצום על שלוש אוכלוסיות שונות. הראשונה היא הערבים שגורשו מיפו ומצאו את עצמם פליטים, מי יודע איפה בעולם. השנייה היא ערביי יפו, שלא נעקרו אל מחוץ לגבולות המדינה, אך כן נאלצו לעזוב את ביתם. הם מצאו עצמם בתקופת הממשל הצבאי סגורים בשכונת עג'מי, שהפכה למחנה הפליטים של האזור, שכונה ברחוב "גטו עג'מי". כל ערביי יפו והסביבה הנותרים רוכזו בתוכו, רכושם שמחוץ לגדרות הופקע ברובו, וכשמצאו פתרונות דיור, היו אלה פתרונות של "דיור ציבורי".

האוכלוסייה השלישית היא זו של יהודים מזרחים, שהגיעו גם הם לתל אביב ויפו לפני ואחרי משפחתי, וקיבלו לידיהם מגורים ללא טאבו וללא זכות רשמית על הקרקע. כמו הערבים, הם מצאו עצמם בפתרונות זמניים שהוגדרו כדיור ציבורי, דיור בדמי מפתח. משפחה יהודית עולה בדיוק כמו שלי, שקיבלה כמו המשפחה שלי חדר וחלק מחצר – לא קיבלה את הזכות למכור אותה ולעבור לדירה טובה יותר במשך השנים. וכך נוצרו שכונות כמו אבו כביר, שהערבים פונו מהן ב-1948, המזרחים יושבו בבתיהם, ועכשיו הם מפונים מהם ללא פיצוי.

חברות הדיור הציבורי לא נתנו לדיירים שירותים סבירים, לא תיקנו ולא שיפצו, וגם לא הקפידו על איסוף שכר הדירה. דיירים דיווחו שאף שניסו לשלם שכר דירה, בחברות לא מיהרו לקבלו.

ד"ר שקשוקה (בינו גבסו, שמככב בפרק הראשון של הסדרה "המדריך לג'נטריפיקציה" המשודרת כיום בערוץ הטלוויזיה HOT), למשל, שהוא מהעסקים החזקים ביפו, ומעולם לא קיבל הזדמנות להפוך לבעלי הקרקע, התעקש לשלם לעמידר מדי חודש. הוא מספר שהיה שולח שליחים עם התשלום, והפקידים היו שולחים את הכסף בחזרה. אבל הוא התעקש, כי הוא ידע שאיחור בתשלום הוא עילה לפינוי.

תושבים עניים ממנו, חלשים ממנו ופחות מעורים בחוק, לא רדפו אחר בעל הבית כדי להתעקש לשלם לו שכר דירה, וכך רבים מהם איבדו את זכותם בבית היחיד שהיה להם ביפו.

נראה כי חברות הדיור הציבורי כבר מזמן לא פועלות לטובת הציבור, לפחות לא הציבור שעבורו הוקמו: הזכאים לדיור ציבורי. כיום החברות מחפשות הזדמנויות למכור נכסים רבי ערך, כמו הקרקעות ביפו, שהיו פעם זולות ביותר והפכו עם השנים ליקרות מאוד.

ג'נטריפיקציה אקטיבית מלמעלה

ג'נטריפיקציה היא תהליך שבו אוכלוסיות חזקות נכנסות לשכונות שבעבר גרו בהן אוכלוסיות חלשות יותר, ולכן המחירים נמוכים יותר.

האוכלוסיות החזקות נכנסות בחסות השוק החופשי, קונות בכספן המלא נכסים ו"משקיעות" בטיפוחם, ומאותו הרגע מתחילות השכונות להשתנות כדי להתאים לעשירים שנכנסו אליהן. בתי קפה נפתחים, העירייה מתחילה להשקיע בגינות, בביוב ובמדרכות, וכל אלה מעלים את ערך הנדל"ן.

בתהליך "טבעי" לשוק קפיטליסטי, תוך דור או שניים של ג'נטריפיקציה המחירים מגיעים לגובה שלא מאפשר לתושבים המקוריים של השכונה להמשיך להתקיים בה. הם לא יכולים לקנות בה דירות לילדיהם, הם לא יכולים אפילו לשכור דירה כשהמשפחה מתרחבת, ולאט לאט גם העסקים בשכונה הופכים לעסקים לעשירים, והשכונה מפסיקה להתאים לצורכיהם סופית.

אבל הג'נטריפיקציה של יפו אינה רק ג'נטריפיקציה של שוק חופשי. היא ג'נטריפיקציה שמוסדות ציבוריים ורשויות היו מעורבים בה באופן הכי אקטיבי שאפשר. כבר לפני כ-40 שנה, כשיפו עוד היתה ענייה ומוזנחת, פרויקטים חדשים של בניינים מטופחים עם חצרות מגודרות נבנו לא עבור התושבים המקומיים ביפו ומשפחותיהם, אלא עבור אקדמאים צעירים, שמקומם העתידי הוא באליטה. דווקא הם קיבלו דיור איכותי במחירים מופחתים, ולא האוכלוסייה המקומית שנחנקת ללא מקום להתרחב ולבנות לילדים, ככל הנראה כי הם אלה שיכלו להתחיל את תהליך הלבנת העיר.

פרויקטים של קהילות מגודרות (Gated Communities) – מגורי יוקרה סגורים מאחורי גדרות עם שער בכניסה – שהידוע ביניהם הוא אנדרומדה, החלו לצמוח ביפו בעידוד העירייה וגופי התכנון. תחילתו של כל פרויקט היה בפינוי האוכלוסייה המקומית, אוכלוסייה ענייה שבדרך כלל אינה מחזיקה בטאבו על הנכס.

המפונים היו עניים, יהודים וערבים. ההצעה שהמפונים יקבלו דירות בפרויקט החדש שייבנה על חורבות בתיהם נדחתה פעם אחר פעם. ההחלטות הללו היו החלטות של העירייה ושל הרשויות, ומשיכת הכתפיים הכרוכה בהטלת האחריות על ה"שוק החופשי" אינה מחזיקה מים.

בשלל צעדי תכנון ופיתוח, התאימה העירייה את יפו לתיירים ולתושבים העשירים, וברצף של הליכים משפטיים נגד תושבים עודדה את פינויים של העניים. צעדים לפיתוח ומענה על הצרכים של האוכלוסייה הערבית לא נעשו, אף שנציגי יפו הערבים במועצת עיריית תל אביב-יפו לדורותיהם, כמו אמיר בדראן ועומאר סיקסק, נלחמו עליהם בכל כוחם.

עו"ד אמיר בדראן (צילום באדיבות המצולם)

עו"ד אמיר בדראן (צילום באדיבות המצולם)

המאבקים נשאו פירות בחלק מהמקרים, אך באופן מצומצם: נבנה מגרש כדורגל לילדי יפו הערבים, הוקם גן של חינוך מיוחד בערבית – הישגים שאמורים היו להיות בגדר זכויותיהם הבסיסיות של תושבי העיר. דרישתם המתמדת של נציגי אוכלוסיית יפו בעירייה לצעדים המגנים עליהם גם בתחום הדיור נענו בקול ענות חלושה, ואחרי שנים ארוכות של מאבקים בוועדות, ייתכן שעתה אמיר בדראן השיג לראשונה מהעירייה את הקצאתן של כמה עשרות יחידות דיור לתושבי יפו הערבים.

עם זאת, אין אלה מספרים שמשנים מגמה: צעירי יפו נדחקים לחפש פתרונות מחוץ לעיר, והאוכלוסייה היפואית הולכת ומידלדלת.

ישיבת ההסדר ההתנחלותית של עטרת כהנים, שירת משה, שהוקמה ביפו, מהווה השלמה וחיזוק של אותה מגמה. הם מביאים קונים יהודים לבתי דיור ציבורי בעג'מי, שתושביהם יצטרכו להתפנות כדי לממש את הנכס, ועושים סיבובים ביפו שעלולים לייצר חיכוך. בגדול, התושבים הערבים מקבלים את המסר שאינם רצויים עוד בביתם, ומצב העניינים ביפו מעתיק במובנים מסוימים את המצב ששורר בין מתנחלים לפלסטינים בשטחים.

גם סגירת שדרות ירושלים לתנועה לשלוש שנים היא צעד אקטיבי של ג'נטריפיקציה מצד העירייה. סגירת הציר המרכזי של יפו לתנועה מבטיחה פגיעה קשה בעסקים שלאורכה של השדרה, ומשבר כלכלי לאוכלוסייה הערבית שתלויה באותם עסקים. בנוסף, הסגירה פוגעת קשות במרקם החיים העירוני היפואי, בשל הקשיים העצומים שהיא יוצרת להתנייד בעיר.

העירייה אמנם יצאה בכמה צעדים שנועדו לתמיכה בעסקים ולשיפור ההתניידות, ובאחרונה אף פורסם פרויקט של "דיור בר השגה לחברה הערבית" ברחוב מיכאלאנג'לו בעיר. אך הצעדים הללו הם דלים, לא מספקים ונראים כמו לעג לרש. פעילים המעורבים במאבק טוענים כי לא נראה שמבחינת העירייה יש בעיה אמיתית עם מצב שבו עסקים יקרסו ותושבים יעזבו, כי יבואו אחרים במקומם.

דיור בר השגה לחברה הערבית ביפו

פרויקט "דיור בר השגה" לחברה הערבית ביפו

בשום מקום אחר בעיר לא נעשה צעד פוגעני ובעל משמעות עמוקה כל כך עבור האוכלוסייה המקומית סביב הקמת הרכבת הקלה כמו מה שקרה ביפו. בשום מקום אחר מרקם של אוכלוסייה שלמה לא היה תלוי בציר התנועה הספציפי, שנסגר לתקופה ארוכה כל כך. בפועל, העירייה מקדמת במעשיה את החלפת האוכלוסייה הערבית והעסקים הערביים ביפו, מלבד עסק אחד או שניים שישרדו כסמל למה שהיה פעם.

בשבוע שעבר עמדנו חברי וחברות חד"ש תל אביב ויפו לצד משפחתה של ראודה אבו ח'אטר, שעומדת בפני פינוי מדירת עמידר שבה ישבה עד היום. המשפחה, שלא הבינה שניתן לפנותה, השקיעה רבות בבית בשנים האחרונות והוציאה על כך את רוב חסכונותיה. האם המבוגרת, שחתומה על ההסכם עם עמידר, כלל אינה יודעת קרוא וכתוב. וזו אינה המשפחה היחידה שנמצאת במצב הזה. יש כיום מאות משפחות נוספות ביפו שחיות בפחד תמידי מפינוי.

האם ניתן לנתק את הפינויים הללו ואת החלפת האוכלוסייה של העירייה מהאנשים הפרטיים, שהם במקרה יהודים אשכנזים ברובם, שבאים לגור ביפו היום?

אנחנו נמצאים עדיין בתפר הזה. האוכלוסייה הערבית ביפו קטנה ונאבקת, ויש עוד מה לעשות. ניתן להיאבק בכל הכוח נגד הריסה ופינוי של כל משפחה ומשפחה, כדי שהעלות הנוגעת לפינויים הללו תהיה לא כדאית. ניתן להיאבק בעירייה על עתיד האוכלוסייה הערבית ביפו ולתמוך ברשימות וחברי מועצה הנאבקים עם התושבים. ניתן גם לתמוך ביוזמות מקומיות ועצמאיות ובמאבקים עצמאיים של התושבים, ולפעול אקטיבית ליצירת מרחב ללא עליונות יהודית.

החפיפה הזו בין קפיטליזם המגרש את העניים ובין מדיניות העירייה הדוחפת את הערבים החוצה חושפת ומראה את מה שנכון בהקשרים רבים בארץ: הקפיטליזם, הקולוניאליזם, הנישול והאליטיזם הולכים יד ביד. גם הנאבקים בהם צריכים ללכת יד ביד, ובשום אופן לא להרפות.

ואם אחזור לפתיחה ולתפקידי העצוב באזור הזה, כמי שמשפחתה נהנתה מהנישול של 1948 והיא עצמה חלק מתהליך הג'נטריפיקציה של היום – הרי שהתפקיד הזה מטיל עלי אחריות לפעול כנגד המשך הנישול, נגד הפינויים, ונגד ייהוד יפו; אחריות לייצר שותפות אחרת ושכנות אחרת עם שכניי, שאינה מבוססת על עליונות אלא חותרת נגדה.

עלי להפסיק להתכווץ מהביקורת על הג'נטריפיקציה – זו בעיה אמיתית שמטרידה את תושבי כל הערים הגדולות בעולם, וזה אתגר אמיתי למי שרוצה לחיות בעיר צודקת, מגוונת שמגינה על תושביה. זה אולי נשמע קצת מיושן לומר, אבל עלינו מוטלת האחריות לייצר עיר לכולנו.

עו"ד נועה לוי היא מזכירת חד"ש בתל אביב

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הבעיה של מערכת החינוך היא לא המורות אלא התנאים שמספקים להן על מנת לממש את מקצועיותן. מורה בכיתה בגבעתיים. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

הבעיה של מערכת החינוך היא לא המורות אלא התנאים שמספקים להן על מנת לממש את מקצועיותן. מורה בכיתה בגבעתיים. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

שום תוכנית לימודים לא תמחק מהעולם את הלאומיות הפלסטינית

הדיכוי של הלאומיות הפלסטינית במערכת החינוך משיג את ההיפך מהמכוון, ומחקרים מראים כי המורות והמורים הערבים מוצאים דרכים להתמודד עמו ו"להלך בין הטיפות". ראוי שמשרד החינוך יוביל את השתחררות החברה הישראלית מפחדיה, וייתן להם אוטונומיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf