במדינה הדו-ראשית, גם הקמפוסים הם מרחבים של שליטה

הכוח הופך לנורמה. ח"כ אלמוג כהן ופעילי ימין מול הפגנה של סטודנטים ערבים ויהודים באוניברסיטת תל-אביב נגד פלישת הצבא לג'נין, 30 בינואר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

בישראל 2025 מיטשטשים הגבולות בין זירות השלטון. מה שמופעל על פלסטינים בשטחים מזדחל פנימה אל האזרחים הפלסטינים בישראל, ובהמשך, באופן מצומצם ומדוד, גם אל יהודים שמזוהים עם האופוזיציה, עם ביקורת, או פשוט עם סירוב ליישר קו עם השלטון. זהו תהליך מצטבר ולא מהלך פתאומי. במשך עשרות שנים נוצרו תחת משטר הכיבוש טכנולוגיות של שליטה, ניטור וסימון, ובהדרגה הפכו לכלי ניהול בתוך המרחב האזרחי בישראל. מנגנון סימון האויבים אינו רק פרקטיקה של שליטה צבאית, אלא אמצעי פוליטי רחב היקף שמגדיר מחדש את גבולות הלגיטימיות. לכן מה שראינו לאחרונה בקמפוסים בירושלים ובבאר שבע אינו חריגה; הוא המשך טבעי של מה שנבנה כאן במשך שנים.

שני האירועים – מעצרו האלים של אלק יפרמוב בטקס חלוקת תארים באוניברסיטה העברית ופריצת סגן השר אלמוג כהן לשיעור באוניברסיטת בן-גוריון – נראים אומנם שונים, אך הם למעשה מופעים של אותה מערכת. במקרה הראשון, סטודנט יהודי מחה בקול נגד בן גביר בטקס אקדמי וקיבל "טיפול" כוחני מצד המשטרה: אזיקים, חיפוש בעירום, שעות מעצר. לא מפני שסיכן מישהו, אלא מפני שסומן כמי שאינו נשמע לסדר. במקרה השני, כהן, חמוש בחסינות ובתחושת בעלות על המרחב, נכנס לכיתה, צילם, הפחיד וקטע את השיעור. שתי הפעולות ממחישות את התפוררות הגבול בין סמכות לבין כוח עירום, גם בתוך ישראל וגם כלפי יהודים.

>> בסולידריות עם ד"ר סבסטיאן בן דניאל 

כדי להבין דינמיקה זו צריך לחזור למנגנון שתיארתי לפני עשור במאמר "על האויב האובייקטיבי והריק הפוליטי". שם הראיתי איך נבנה בישראל מנגנון הוקעה שבו לא המעשה הוא שמגדיר את האיום, אלא התווית. די ברמז, במילה, בפוסט או בסטורי, לפעמים אפילו בשתיקה, כדי להכניס אדם לקטגוריית "האויב". כך נוצרת מערכת שבה האיום אינו נמדד לפי מעשים, אלא לפי דימויים ותפיסות – מנגנון שמייתר את הצורך בראיות ומקדם את ההרגשה כבסיס לפעולה.

בשטחים זו היתה תמיד המציאות: הפלסטינים הוגדרו כחשודים טבעיים, והחוק גובש בהתאם. הפלסטינים אזרחי ישראל נכנסו גם הם בהדרגה להגדרה הזו, עם כתבי אישום על פוסטים ברשתות החברתיות, שלילות חופש ביטוי וחקירות משטרה על אמירות פומביות. בשנים האחרונות גם יהודים באופוזיציה, מרצים ביקורתיים וסטודנטים פעילים מצאו את עצמם תחת אותו מנגנון. מרגע שסימון האויב הפך לכלי שלטוני מרכזי – הוא תמיד יחפש יעד נוסף.

אפשר להבין את האירועים האחרונים גם דרך מושג הDual State- של ארנסט פרנקל. זהו מצב שבו המדינה מפעילה בו-זמנית שתי מערכות: האחת נורמטיבית, שממשיכה לדבר בשפת החוק, הנהלים והתקנונים, ולצדה מערכת פררוגטיבית שפועלת מכוח הסמכות העירומה, בשם "הביטחון", "האינטרס הלאומי" או "שמירה על הסדר”.

מעצרו של יפרמוב בטקס אקדמי הוא אלגוריה, עטיפה של טקס ונוהל, ובתוכה כוח גולמי, מידי ובלתי מידתי, וכך גם פריצתו של אלמוג כהן לשיעור של ד"ר סבסטיאן בן דניאל. המרחב האקדמי אמור להיות מוגן על ידי כללי חופש מחקר והוראה, אבל הזרוע הפוליטית הפררוגטיבית נכנסת אליו ללא עכבות. המודל הזה, שנוסה במשך שנים בשטחים – עם משפט צבאי לצד משפט אזרחי, עם כוח בלתי מרוסן לצד מערכת פורמלית – זולג פנימה כמעט ללא התנגדות. וכששתי המערכות פועלות במקביל, הפער בין "חוקי" ל"מותר" מתבטל. הכוח הופך לנורמה.

אלק יפרמוב ראה את השר בן גביר בטקס הענקת תארים של האוניברסיטה העברית, והתחיל לצעוק לעברו. הוא הורחק מהטקס על-ידי מאבטחים – ואז נעצר, נאזק, ולדבריו ספג אלימות ועבר חיפוש בעירום: "הזיה, אפילו לא ניסיתי להתקרב אליו". המשטרה: "הוא קילל והעליב. החיפוש – בהתאם לנהלים" pic.twitter.com/40l6FLCu5u

— גלעד כהן | Gilad Cohen (@GiladCohenJR) November 6, 2025

כאשר שליטה, ניטור ושפה של "איום פנימי" הופכים לכלים של ניהול אזרחי, אין תקרה: מי שהוגדר אתמול כאויב מבחוץ הופך מחר לאויב מבפנים. וכאשר המשטרה, הפוליטיקאים וחלקים מן המוסדות עצמם מפנימים את הלוגיקה הזו, התוצאה שראינו בקמפוסים אינה "הסלמה", אלא המחשה ישירה של השיטה.

גם התגובות למקרים מדברות באותה השפה. הודעת ועד ראשי האוניברסיטאות, שגינתה את פריצתו של כהן לשיעור וקראה לשמור על מרחב בטוח ללמידה, נשמעת לכאורה חריפה, אבל היא נמנעת מלגעת במנגנון שמייצר את האלימות. היא מדברת על "אפס סובלנות להפרת סדר", כאילו הבעיה היא התנהגות פרועה ולא משטר פוליטי שמפעיל כוח בלתי מרוסן כלפי מוסדות ידע. היא פונה לממשלה בבקשה לגנות, כאילו לא מדובר באותה ממשלה שמסרבת לקחת אחריות, מסמנת מרצים ומאפשרת את חדירת הזרוע הפררוגטיבית למרחב האקדמי. כך נשחקת יכולתם של המוסדות להציב גבולות: הם מאמצים את שפת המשטר במקום לאתגר אותה.

תגובת נשיאי העבר של האוניברסיטאות וחתני הנובל אומנם היתה חדה ומדויקת יותר, אך גם היא נשארת בתוך פרדיגמה ליברלית שמבקשת ממוסדות מוחלשים להגן על עצמם. היא מביעה דאגה עמוקה לחופש הביטוי ולחוסן הציבורי, אך נמנעת מההכרה בכך שהמערכת הנורמטיבית עצמה כבר אינה מסוגלת לבלום את פריצת הזרוע הפררוגטיבית. כשמוסד נדרש להגן על עצמו מול כוח פוליטי שמחזיק במנגנון סימון האויבים, אין די בקריאה ל"שמירה על הסדר". הסדר הוא הבעיה.

מה שהתרחש בקמפוסים, אפוא, אינו "פגיעה בחופש אקדמי", אלא חשיפה של מנגנון. המשטרה אינה סוטה מדרכה כשהיא מפעילה כוח בלתי מידתי על סטודנט יהודי; היא פועלת על פי מודל שנוסה במשך שנים על פלסטינים. פוליטיקאי אינו פורץ לשיעור כי הוא "חסר רסן", אלא מפני שהמערכת הריבונית מאותתת לו שהמרחב האקדמי אינו מוגן. כאשר האקדמיה עצמה מאמצת את שפת הסדר, הביטחון והממלכתיות, היא מפסיקה לזהות את עצמה כמנגנון ביקורת והופכת למרחב שניתן לעצבו מבחוץ.

לכן אין טעם לבקש שהמערכת תפסיק לראות בנו אויבים. מנגנון שמייצר אויבים זקוק להם כדי להצדיק את עצמו. המענה היחיד הוא פוליטי: להחזיר את השפה של כוח, שליטה, גזע ומשטר למרכז; לחשוף את המנגנון; לבנות מחדש מרחבי ידע וקהילה שאינם תלויים באישור המדינה; ולייצר שותפות יהודית–פלסטינית שמפרקת את תנאי הסימון עצמם. המאבק אינו על זכויות הפרט בלבד, אלא על יצירת שותפויות כדי למנוע את האפשרות שהממשלה תמשיך לייצר אויבים.

פרופ' יעל ברדה היא חברת סגל בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקרת אורחת ביוזמת המזרח התיכון, בית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד ופעילה פוליטית.