בית הדין אישר שיש עם פלסטיני, והוא זכאי לזכויות ככל העמים
אף שביה"ד הבינלאומי לצדק לא הורה לעצור את המלחמה, הוא פירק את ניסיונו רב השנים של הימין המתנחלי לאיין את העם הפלסטיני. הוא גם הסיר את המסכה המוקפדת מעל פניה של ישראל, שמעכשיו תיאלץ להתמודד עם השלכות מעשיה, ללא איפור
לראות את הצלקות הפחות נעימות לעין על גופה של אומת הסטארט אפ. הדיון בבית הדין בהאג מוקרן על מסכי טלוויזיה בחנות בירושלים, 26 בינואר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
קשה להסתיר את האכזבה לנוכח ההחלטה של בית הדין הבינלאומי בהאג בתביעה המתנהלת נגד ישראל להימנע מלהורות על הפסקת הלחימה, ולו זמנית, מטעמים הומניטריים.
אכזבה זו לא נבעה מציפיות תמימות שנתלו בבית הדין. זאת אכזבה עצמית, הנובעת מאותה מחשבה ילדותית שנאחזנו בה בסתר, לפיה 15 שופטים עייפים עטויי גלימה יוכלו לעצור ברגע את מבול הדם והדמעות שנפתח עלינו מאז 7 באוקטובר. אך למרות המציאות המאכזבת, הימשכות הסבל ואף התעצמותו, אני סבור שעדיין אפשר למצוא בהחלטת בית הדין שלוש סיבות לאופטימיות זהירה.
>> "תביעת דרא"פ נגד ישראל מסמלת עידן חדש עבור הדרום הגלובלי"
הראשונה היא, כי החלטת בית הדין לדון בעתירה ולא לדחות אותה על הסף מהטעמים הבירוקרטיים שישראל הצביעה עליהם להגנתה, ובהמשך לקיים דיון בטענות הקשות של דרום אפריקה בדבר הפרות בוטות מצד ישראל את הדין הבינלאומי, לרבות חששות כבדים להפרת סעפי האמנה למניעת רצח עם, פירקה לרסיסים את פרויקט חייו של בנימין נתניהו ושל הימין המתנחלי בישראל.
פרויקט זה ביקש במשך למעלה מעשור לשכנע את הציבור, ואף את העולם כולו, שאין חיה כזו, עם פלסטיני, אלא שמדובר באוסף פרטים: חלקם טוב לשמש ככוח עבודה זול, ואת האחרים יש לנהל בתוך שטחים מוגדרים ומופרדים מאחורי חומה וגדר. הקוסם הצליח במידה רבה להעלים מחייהם של הישראלים שישה מיליון פלסטינים שישראל שולטת עליהם. במקביל, מעבר להרי החושך בגדה, ראשי הפרויקט ההתנחלותי עמלו ללא לאות כדי לנתק בין האדם הפלסטיני לאדמה הפלסטינית, כך שגם אם יש עם פלסטיני, לא בטוח שיישאר משהו מפלסטין.
ביום שישי, בין ההחלטות המנוסחות בלשון זהירה ושמרנית שהקריאה נשיאת בית הדין, הסתתרה לה עוד החלטה שרק מי שהאזין היטב יכול היה לשמוע אותה זועקת מבעד לשורות: יש עם פלסטיני, והוא זכאי לאותן זכויות ככל העמים, הוא נראה ומתנהג כמו עם, והוא נמצא תחת מתקפה ברוטלית שמערערת את עצם קיומו.
במשך שנות כהונתו ביקש נתניהו לשלול מהעם הפלסטיני את זכות הדיבור, את היכולת להשמיע קול. בזה המשיך את המסורת של קודמיו, לפיה "אין פרטנר", אז אין טעם גם לשמוע מה הוא אומר. קמפיין זה הגיע לשיאו בנאומו של נתניהו מעל בימת האו"ם, כאשר הציג מפה ללא פלסטין וטען בקול סמכותי: "אסור לתת זכות וטו לפלסטינים".
הקסם פג. בנימין נתניהו נואם בעצרת הכללית של האו"ם, 30 בספטמבר 2015 (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)
ביום שישי הוכח מעל לכל ספק כי לישראל אין זכות וטו על זכותו של העם הפלסטיני.
סיבה שנייה לאופטימיות היא, שהחלטות בית הדין מספקות את התחמושת המשפטית הנדרשת למחנה שדורש את הפסקת המלחמה. מעכשיו, הדרישה להפסקת אש אינה דרישה מנותקת של אוסף טהרנים וצעירים בני תרבות ה-Woke הנעדרים כל הבנה פוליטית, או הבנה בכלל, אלא תביעה של מיליוני אנשים הגונים המבקשים לקיים את הצו המוסרי והמשפטי לצמצום סבל ולמניעת קטסטרופה אנושית ונזק בלתי הפיך לדורות, שיותיר כתם שחור על ההיסטוריה האנושית. אנשים אלה מסרבים לקבל כל הצדקה ליותר מ-9,000 ילדים מתים, להרס אוניברסיטאות, בתי ספר ומסגדים, או לרעב ללחם של עשרות אלפים ולעשרות חטופים שנמקים בשבי. ביום שישי הם קיבלו גושפנקה חוקית להמשך מאבקם הצודק.
החיים ללא איפור
סיבה אחרונה לאופטימיות, ולא פחות חשובה, היא שישראל נמצאת כעת תחת זכוכית מגדלת שבה אוחז העולם, שמבעדה אפשר לראות את הצלקות הפחות נעימות לעין על גופה של אומת הסטארט אפ. החלטת בית הדין מפזרת את מסך העשן שמאחוריו מסתתרים חמישה עשורים של כיבוש ונישול בגדה, ושני עשורים של מצור חונק על עזה. מעכשיו, ישראל תיאלץ להתמודד עם החיים בלי איפור.
נוסף לאמור, עצם קבלת התביעה פותחת פרק חדש בהיסטוריה של הסכסוך, שבו הטענה כי ישראל היא הקורבן האולטימטיבי, המתמודד עם צאצאי הנאצים, הזכאית לפטור גורף מאמות המוסר האוניברסלי, אינה יכולה להחזיק מים עוד. והיא מחייבת כעת את ישראל להתמודד עם השלכות העבר, ההווה, והעתיד של מעשיה.
שינוי משוואה זה מהווה הזדמנות עבור עמים שלמים שנדרסו תחת גלגלי הקולוניאליזם המערבי ועד היום לא קיבלו הכרה או התנצלות אמיתית. עמים אלה רואים בסוגיה הפלסטינית המשך ישיר להיסטוריה הקולוניאלית בארצם, וביטוי מובהק לה. סביר להניח שהם לא יסתפקו בנוסח העמום של ההחלטה וימשיכו לדרוש צדק לפלסטינים. כי צדק לפלסטינים, הוא גם צדק להם עצמם.
אף אחת מהסיבות שמניתי כאן לא מהווה הזמנה או הצדקה לשבת בנחת ולצפות שיהיה טוב. בדיוק להיפך. יותר מכל, הן מצביעות על דחיפות בבניית פרויקט פוליטי חדש החותר לשנות את המציאות במקום להכחיש אותה. פרויקט פוליטי שיפרוץ את גבולות השיח הזהותני הצר, שלא מאפשר ראייה מעבר לגבולות האני, וייצור שותפות חוצת גבולות, שתשמיע את קולם של אלה שהושתקו על ידי התותחים הרועמים.
אני תמיד מזכיר לעצמי כי אופטימיות יכולה להיות דבר מסוכן אם היא נשארת בגדר אמונה טפלה שהכל יהיה בסדר.
אמל עוראבי הוא משפטן ופעיל זכויות אדם.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
