newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין פוליטיקת זהויות לפופוליטיקת זהויות

העובדה שע'ידא רינאווי-זועבי נפלטה ממרצ ואילו יאיר גולן מתמודד כעת על הנהגתה לא מעידה על כישלון פוליטיקת הזהויות, אלא על חוסר הבנה מוחלט שלה

מאת:
יאיר גולן מכריז על התמודדותו לראשות מרצ, ב-6 ביולי 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

פוליטיקה של זהויות לא שואפת למחוק את הדיון בזהות ההגמונית. יאיר גולן מכריז על התמודדותו לראשות מרצ, ב-6 ביולי 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

שתי "הצנחות" פוליטיות בשתי הכְּנסות האחרונות השפיעו במידה רבה על דמותה – ואף על גורלה – של מרצ: שיבוצו של יאיר גולן במקום השביעי ברשימת העבודה-גשר-מרצ בבחירות לכנסת ה-23, שהביא לדחיקתן של דמויות ותיקות במפלגה, כמו מוסי רז ועיסאווי פריג'; ושיבוצה של ע'ידא רינאווי-זועבי במקום הרביעי ברשימה בבחירות לכנסת ה-24.

ערב הבחירות לכנסת ה-25, רינאווי-זועבי, האישה הפלסטינית, נפלטה מהמפלגה ונעלמה כלעומת שבאה, ואילו הגבר היהודי האשכנזי והגנרל-לשעבר מתמודד על הנהגת המפלגה.

באופן מעניין, כישלון הניסיון של מרצ עם רינאווי-זועבי נזקף לחובת כניעתה כביכול של המפלגה לתכתיבי פוליטיקת הזהויות, בעוד שקליטתו המוצלחת של גולן, עד כדי תביעה להנהגת המפלגה, לא נבחנת על פי הכלים שמציעה לנו אותה פרדיגמה מחשבתית-פוליטית עצמה.

הדבר נובע, לדעתי, משני כשלים עמוקים ורווחים בהבנה של המושג "פוליטיקת הזהויות", שאבקש להצביע עליהם כאן בקצרה.

הכשל הראשון הוא שפוליטיקה של זהויות לא שואפת למחוק את הדיון בזהות ההגמונית, או להפוך אותה לשקופה. אדרבה: הנכחתה חיונית לקריאה מדויקת יותר של מפות המשאבים והכוח שבתוכן מתנהלת החברה, ולתיקונן – בין היתר על ידי גיוון הנוכחות סביב השולחן, והנכחת הזהויות הנעדרות ממנו תדיר.

זהותו של גולן כגבר יהודי אשכנזי וכגנרל בדימוס חשובה ורלוונטית לדיון הזה, לא פחות מזהותה של רינאווי-זועבי כאישה פלסטינית. המטען שאיתו גולן מגיע לשולחן ניזון מזהותו המגדרית והאתנית, לא פחות מהמטען שאיתו מגיעה רינאווי-זועבי. העובדה שהאחת נפלטה מהמפלגה ואילו השני עשוי למצוא את עצמו בראשה קשורה בטבורה לזהויות ולמטענים האלה, ושניהם צריכים להיות חלק מהשיחה.

ההבדלים המהותיים בשיח על מקומם של שני "המוצנחים" הללו במרצ, והפער התהומי בין דחיקתה של זו וקליטתו של זה קשורים לכשל השני, והעמוק יותר, בהבנת המושג פוליטיקת הזהויות.

אני יוצאת ממרצ בהבנה שאפילו השותף הפוליטי היהודי היחיד בכנסת לא נאמן לתחושת השותפות. זו הבנה כואבת. ג'ידא רינאוי-זועבי וניצן הורוביץ (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

הביקורת נגועה בחוצפה של ממש. ג'ידא רינאוי-זועבי וניצן הורוביץ (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

ככלל, השמאל הישראלי נוטה להתייחס לפוליטיקת הזהויות במובנה המצומצם ביותר, כאילו כל מה שהיא דורשת מאיתנו הוא לכונן מעין סופרמרקט ססגוני, שעל מדפיו ניתן למצוא זה לצד זה ייצוג של מגוון זהויות, מבלי לנסח או אפילו לחשוב על הקשרים, הזיקות, מערכות ההשפעה ומאבקי הכוח המתקיימים ביניהן.

חשיבותן של הזהויות, על פי גישה זו, היא בעצם הצבתן על המדף. וכשהגלריה הצבעונית הזו לא מניבה את התוצאות המצופות, ממהרים להתאכזב מפוליטיקת הזהויות, וכמובן – מהזהויות הנקשרות בה, קרי כל זהות שאיננה זו ההגמונית, היהודית-אשכנזית ("שוב הפלסטינים / המזרחים / הפריפריה הכזיבו, למרות שנתנו להם כזה מקום!").

נכון, ייצוג קונקרטי הוא חלק מרכזי מתפיסת פוליטיקת הזהויות, מתוך הבנה שההגמוניה לא יכולה, באופן אינהרנטי, לייצג את האינטרסים והצרכים של הקהילות המודרות – לא רק משום ניגוד האינטרסים המובנה, אלא משום שהיא לא יכולה בכלל להבין את חוויית המציאות של אלה המסתובבים במרחב הזה בעור "הלא נכון".

פוליטיקת הזהויות דורשת להכיר בסוכנות שיש לקהילות האלה, ותובעת את מקומן סביב השולחן, במטרה לתת מענה על הנקודות העיוורות, שממשיכות לייצר מרחבים המובנים על ידי ולמען ההגמוניה.

אבל כל זה מתרוקן מכל תוכן אם מסתפקים בסימון וי ליד משבצת הפלסטינית / המזרחי / הטרנסית וכו', מבלי להכיר במשמעות הפוליטית שמגיעה עם התווית ומבלי להטמיע אותה, על השינויים שהיא דורשת מהזהות ההגמונית עצמה. שכן בלעדי התהליך הזה, מדובר בלא יותר מטוקניזם חלול, שבו לזהויות המודרות אין דבר להציע פרט למעטפת הזהות עצמה.

זאת המשמעות האמיתית של "מקום ליד השולחן" – האפשרות להביא לשולחן את האג'נדה הפוליטית הנגזרת מהזהות "האחרת", ולא רק את שמה.

במילים אחרות, כאשר משריינים אישה פלסטינית במקום גבוה ברשימה לכנסת, כדאי להקשיב מתוך ענווה מהי האג'נדה הנגזרת ממציאות חייה כאישה פלסטינית במדינת העליונות היהודית, ולהביא בחשבון שהיא זו שתכתיב את הפוליטיקה שלה.

הביקורת על רינאווי-זועבי, שהיא ידעה כי מדובר במפלגה ציונית והיתה צריכה להבין לאן היא נכנסת, נגועה לא רק ביוהרה, אלא בחוצפה של ממש: גם משום שציפו ממנה להצביע בעד דברים שבאופן מסורתי אפילו מבחינת מרצ הציונית היו עד לא מזמן מעבר לקו האדום, לטובת שלמותה של ממשלה ימנית קיצונית שדרסה ברגל גסה את בני עמה הפלסטינים; אבל גם מפני שהציפייה, במקרה הזה, היתה אמורה להיות בכיוון ההפוך בדיוק: כלומר אם מרצ מזמינה לשורותיה אישה פלסטינית בעלת תודעה לאומית ברורה (ומבקשת לגייס מצביעים ערבים בעזרתה), היא היתה חייבת להביא בחשבון שהזהות לא תגיע מרוקנת מהמהות. הציפייה שתעשה זאת היא עזות מצח מבישה.

פוליטיקת הזהויות היא כלי רב כוח, השואף לא רק לשקף את מבני הכוח וההיררכיות שבתוכם מתעצבים היחסים בין קבוצות הזהות השונות, אלא גם לתבוע את החלק שלהן סביב השולחן, ולהפקיע אותו מהבלעדיות ההגמונית. לציפייה שאלה יגיעו עם חליפת זהות ריקה התלויה על דחליל שסר למרותן וישאירו בחוץ את המהות היצוקה אל תוך החליפה הזו אין דבר וחצי דבר עם המושג החשוב של פוליטיקת הזהויות.

לפני שיוצאים "לצוד" את הפעילה המזרחית / הפלסטיני הייצוגי / הפעילה בקהילת הלהטב"ק הבאה, כדאי לעשות קודם חשבון נפש כן, ולבדוק אם יש נכונות אמיתית להטמיע את הפוליטיקות שמגיעות איתם – לא רק כרשימת מכולת של מאבקים ספורדיים, אלא כחלק מעמדה אידיאולוגית הוליסטית וקוהרנטית, שבה יש להם מקום שווה, בזכות ולא בחסד.

אם התשובה שלילית, אל תבואו בטענות לפוליטיקת הזהויות בבקשה. אתם מחפשים פופוליטיקת זהויות, וזה משהו אחר בתכלית.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"ההצבעה היום היא תמרור אזהרה". משמאל: איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, עופר כסיף ויוסף עטאונה (אורן זיו)

הנהגת חד"ש שמרה על מקומה אך החברים העבירו מסר: דרוש שינוי

אף שבתום הפריימריז, שלושת חברי הכנסת המכהנים שמרו על מקומם, ההצבעה לוותה במתחים שמקורם בביקורות על הקו המתון של עודה מול הקו של מק"י, ועל עמדותיה של תומא סלימאן בנושאי מגדר. כעת האתגר הוא להוציא את הבוחרים לקלפיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf