מרצ לא רצתה אותי כשותפה, היא רצתה ערבים משתפי פעולה

כשבינואר שנה שעברה שובצתי במקום הרביעי במרצ לקראת הבחירות לכנסת ה-24, האמנתי שאוכל לקדם את השותפות ההכרחית בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל. מי שמכיר אותי יודע, שקידום החברה הערבית, שסובלת בעקביות מהזנחה ואפליה, הוא הכוח שמניע אותי מאז ומתמיד. האמנתי שמרצ, מפלגת זכויות האדם הישראלית, היא המקום הנכון לשותפות אזרחית אמיתית.

בתחילת הדרך רצנו תחת הסיסמה שותפות יהודית-ערבית. בנאום הבכורה שלי בכנסת, שהיה אחד מהרגעים המשמעותיים בחיי, הצהרתי שאני נכנסת לתפקיד מתוך אמונה ביכולת להשפיע ולשנות מציאות ולפעול למען צדק, שוויון, סולידריות וחלוקה צודקת. אמרתי שאפעל תוך עמידה איתנה על שתי רגליים: הדאגה לחברה הערבית והדאגה לחברה הכלל-ישראלית. כך עשיתי ואמשיך לעשות.

אלא שמהר מאוד אחרי הכניסה של מרצ לקואליציה, התברר לי שהסיסמה "רק לא ביבי" הפכה להיות הסיבה והמסובב. תחת הסיסמה הזאת, התרוקנה מרצ בשנה האחרונה מכל הערכים המרכיבים אותה והוכיחה שפניה אינם לשותפות, אלא לערבים משתפי פעולה, כאלה שיסכימו לקבל פירורים ולא יתעקשו על שוויון בסיסי, צדק או סולידריות.

מאשימים אותי ב"בגידה בשותפות", אבל אני נשארתי נאמנה לערכיי. אם היתה כאן בגידה, מרצ שהיא שבגדה בלא מעט מבוחריה. מי שחרט על דגלו זכויות אדם ושוויון, החליף דגל. "רק לא ביבי" שולט, כאילו אין סכנות אחרות שאורבות למדינה. שלא יהיה ספק: גם אני לא רוצה שנתניהו יחזור, אבל בשורה התחתונה אין הבדל מהותי בין שתי הממשלות. בשתיהן החברה הערבית מופלית לרעה, ושתיהן לא מציעות שותפות או שוויון אזרחי.

היה ידוע שהקואליציה הוקמה על בסיס רעיון של סטטוס קוו, שלא נוגעים בסוגיות "עקרוניות", אבל בואו לא נתחזק את השקר הזה: סוגיות עקרוניות עולות כל הזמן, למשל בחוק "האזרחות" ובחידוש תקנות איו"ש. הפעם הם זכו לתמיכה גם משמאל. זאת הבגידה הגדולה, זו הבגידה שאני לא נתתי לה יד. מרצ נכנעה ללא קרב.

גם סטטוס קוו לא היה. בחודש וחצי האחרון אישרה הממשלה את חוק הרחבת ועדות הקבלה שהציע ח"כ ניר אורבך יחד עם אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ'. הממשלה גם אפשרה "חופש הצבעה", כלומר הביעה תמיכה מעשית, בחוק איסור הנפת דגל פלסטין וחוק המפלה לטובה משרתים בצבא או בשירות לאומי בשירות הציבורי.

במסגרת ה"שותפות" הזו אושר מצעד דגלים בשער שכם, טואטאו ההרג של שירין אבו עאקלה והתנהלות כוחות הביטחון בהלווייתה, העבירו את חוק "ממדים ללימודים", שמפלה לרעה את החברה הערבית, ועדיין לא הועברו התקציבים לרשויות הערביות.

הממשלה הזו התגאתה בתוכנית חומש לפיתוח החברה הערבית (החלטה 550), אבל הנה שני דברים חשובים: פיתוח אזרחי לא אמור להיות מותנה בשיתוף פעולה, הוא אמור להינתן לכל האזרחים באופן שווה. העניין השני הוא שהתקציבים עוד לא הועברו, גם בשל סחבת, ככל הנראה מכוונת, מצד שרת הפנים איילת שקד, ויש להניח שלא יועברו במלואם לעולם. איך אפשר לדבר על שותפות, אם אנחנו נדרשים לשתוק?

כשהצטרפתי למרצ, הנחתי שנפעל מתוך שותפות אמת, שנפשיל שרוולים במטרה לצמצם פערים בלתי נסבלים בין שתי קבוצות אוכלוסייה. זה היה חלק מאמונה בסיסית בדמוקרטיה. אני יוצאת ממרצ בהבנה שאפילו השותף הפוליטי היהודי היחיד בכנסת ישראל לא נאמן לתחושת השותפות. זו הבנה כואבת.

שותפות משמעותה אפשרות להשפיע, אבל את אצבעות חברי הכנסת הערבים רוצים רק לטובת החברה היהודית. אפליה, אי שוויון ושלטון תקנות ההפרדה צריכים לחכות. הם נכללים כנראה בסטטוס קוו.

נחמד שהציבור היהודי לא רוצה עוד בחירות ולא רוצה את נתניהו ובשביל זה הוא מוכן לשתף ערבים. אבל הוא עושה את זה רק כדי להציל את מדינת היהודים, לא יותר. את החברה הערבית מעסיקים דברים הרבה יותר "יומיומיים": אלימות קשה ורצחנית, העדר משאבים, פערים בתשתיות ובחינוך.

כחברת כנסת ערביה, אינני יכולה לייצג נאמנה את החברה שלי, אם הישגי המפלגה שלי יתבטאו רק במחזור בקבוקי פלסטיק. משבר האקלים? בואו, ביישובים הערבים מוטרדים הרבה יותר מהאלימות או מבתי קברות שעלו על גדותיהם. אם מסתבר שב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ובתוך "השותפות היהודית-ערבית החד פעמית" השוויון האזרחי יכול לחכות, אינני יכולה להשתתף בהעמדת הפנים ולהיות הערבייה שהמפלגות הציוניות רוצות ביקרה.

צר לי, אבל את כל הזעם הקדוש אין צורך להפנות אליי, אלא לאנשי מרצ שהשותפות שלהם עם ערבים מתמצה ב"להיות עם ולהרגיש בלי". זה לא עובד.