בחסות המלחמה, ישראל מעצבת מחדש את פני שוק העבודה

"לפני המלחמה, שילובם של עובדים פלסטינים בשוק העבודה היה כדאי עבור ישראל מבחינה כלכלית". שוטרי מג"ב עוצרים פועלים פלסטינים שביקשו להיכנס לישראל ללא אישור, 30 במרץ 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

דלת תא המטען של משאית אשפה נפתחת באיטיות. בפנים דחוסים כ-70 גברים פלסטינים, עיניהם מתקשות להסתגל לאור לאחר המסע המחניק. הם סוככים על עיניהם כשפנסים מופנים אל פניהם. שוטרים מכוונים אליהם רובים מטווח קרוב וצועקים פקודות, מה שגורם לחלק מהגברים להרים את ידיהם באופן אינסטינקטיבי. בזה אחר זה הם מוצאים מהמשאית ומובלים למעצר.

הסרטון, באורך כעשר דקות, שפרסמה משטרת ישראל ב-13 באפריל, זמן קצר לאחר שהמשאית נתפסה בכביש המחבר בין גוש דן לגדה המערבית, מתעד את תוצאות ניסיונם של פועלים פלסטינים לחצות את הגבול לישראל ללא היתרים. הגברים הללו, שזכו ליחס כאילו היו טרוריסטים מסוכנים, ביקשו בסך הכול לעבוד ולהתפרנס כדי שיוכלו לכלכל את משפחותיהם. במשך עשרות שנים, תעסוקה בישראל בענפים שבהם השכר נמוך – לרוב בענפי הבנייה, החקלאות ועבודות פיזיות אחרות – היתה מקור פרנסה עיקרי עבור פלסטינים בשטחים הכבושים, אזורים המאופיינים במשכורות נמוכות ובשיעורי אבטלה גבוהים בשל הדיכוי הכלכלי מצד ישראל. לפני 7 באוקטובר 2023, עובדים כאלה הזרימו כ-380 מיליון דולר בחודש לשווקים המקומיים. בכמה ערים בגדה, יותר מ-90% מהגברים היו תלויים בעבודה בתוך ישראל.

כיום, אפשרויות אלה כמעט נעלמו. לאחר 7 באוקטובר נאסרה כניסתם של יותר מ-200 אלף פלסטינים מהגדה המערבית ומעזה – לפי הערכות, מדובר ב-150 אלף בעלי היתרים מהגדה, כ-50 אלף עובדים ללא היתרים ו-18,500 עובדים מעזה, לכאורה עקב "חששות ביטחוניים".

בפועל, המלחמה בעזה סיפקה לישראל את הדחף לצמצם באופן ניכר את תלותה ההיסטורית בכוח עבודה פלסטיני, וסימנה תפנית מכרעת באיזון שנמשך עשרות שנים בין הציווי האידיאולוגי להדיר עובדים פלסטינים ובין תפקידם החיוני בפיתוח הכלכלה הישראלית.

איזון לא נוח

"לפני המלחמה, שילובם של עובדים פלסטינים בשוק העבודה היה כדאי עבור ישראל מבחינה כלכלית", אומרת מעין נייזנה, מומחית משפטית העוקבת אחר השימוש של ישראל בכוח עבודה זר ופרסמה לאחרונה מאמר יחד עם יהל קורלנדר על השפעת המלחמה האחרונה על יבוא פועלים זרים לישראל, "אבל זה היה גם חלק מהפרויקט הפוליטי של הכיבוש: יצירת תלות – תוך 'הכלה' של הסיכון להתנגדות – באמצעות מתן מידה מסוימת של יציבות כלכלית".

לשם כך, לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967, ישראל החלה במהרה להעניק היתרי עבודה לפלסטינים שביקשו לעבוד בתחומה, ויזמה מדיניות שכונתה "הכלה מבוקרת". בין השנים 1968–1973 מספר הפלסטינים שעבדו בישראל גדל ביותר מ-38% בשנה. בתגובה לאינתיפאדה הראשונה, שפרצה בסוף שנות ה-80, ישראל הנהיגה משטר היתרים נוקשה שהגביל את הגישה הפלסטינית לשוק העבודה שלה, והחלה להחליף את העובדים הללו בכוח עבודה מיובא.

עובדים תאילנדים מילאו משרות חקלאיות, עובדים מסין ומהודו גויסו לבנייה, ופיליפינים לעבודות סיעוד וטיפול. עד שנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, כ-240 אלף עובדים זרים, עם ובלי תעודות, היוו כ-10% מכוח העבודה בישראל.

אך הכלכלה היתה בצרות: בשנת 2002 נרשמו הביצועים הכלכליים הגרועים ביותר מאז 1953. על רקע ביטויים גוברים של עליונות יהודית וגזענות במדיניות הישראלית, הממשלה החלה להטיל על העובדים הזרים את האחריות למיתון, והאשימה אותם באבטלה הגוברת וב"פגיעה באופייה היהודי של המדינה כתוצאה מנישואי תערובת".

בזה אחר זה הם הוצאו מהמשאית והובלו למעצר. שוטרי מג"ב עוצרים פועלים פלסטינים שביקשו להיכנס לישראל ללא אישור, 30 במרץ 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

בשנת 2002 פתח ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, בקמפיין גירוש המוני נגד עובדים זרים. הרשויות טיפחו סייענים שסימנו דלתות של עובדים זרים בניסיון מכוון לפצל קהילות מהגרים. כ-40 אלף איש גורשו, וכפליים בערך ממספר זה נאלצו לעזוב מרצונם. בשנות ה-2010 ותחילת שנות ה-2020 ישראל פתחה מחדש את גבולותיה לעובדים זרים, במיוחד בענפי החקלאות, הבנייה והסיעוד הביתי. בשני הענפים הראשונים, עובדים זרים החליפו בהדרגה את הפועלים הפלסטינים. מכסות ממשלתיות הגבילו את מספר העובדים הזרים בחקלאות ובבנייה לכ-30 אלף בכל ענף, ואילו בתחום הסיעוד מספרם אינו מוגבל.

אף שמספר הפלסטינים שהועסקו בישראל המשיך לגדול בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר – יותר מ-20% מהפלסטינים בשטחים הכבושים עבדו בישראל עד 2022, לעומת 13% בשנת 2020 – העסקתם נותרה כפופה למנגנוני שליטה הדוקים: הם רוכזו בענפים בשולי שוק העבודה, היו תלויים במערכות היתרים משתנות ובחסות מעסיקים, ולעיתים קרובות הועסקו באופן בלתי פורמלי או ללא פיקוח, עם מעט הגנות מפני ניצול.

ואז הגיע 7 באוקטובר. כמעט בן לילה, מאות אלפי עובדים פלסטינים איבדו את מקור פרנסתם לאחר שהיתרי הכניסה שלהם נשללו. אלפי עזתים, שבעבר היו עמוד השדרה של כוח העבודה הזה, נעצרו או נותרו תקועים בגדה. בחודשים שלאחר מכן צנח היקף הבנייה למגורים בישראל ב-95%, והתפוקה בחוות החקלאיות ירדה ב-80%.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"החששות הביטחוניים" שבאמצעותם ישראל הצדיקה את המהלך, המרמזים כי עובדים יכולים לנצל את גישתם כדי לסייע לחמאס במלחמה, אינם עומדים במבחן המציאות. ממחקרים של מוסדות הקשורים למערכת הביטחון, ובהם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), עולה כי עובדים פלסטינים המחזיקים בהיתרים כמעט שאינם מעורבים בפעילות מיליטנטית, לרבות ב-7 באוקטובר.

"זוהי צורה של ענישה קולקטיבית", אומרת נייזנה. "האיסור על העסקת עובדים פלסטינים אינו הגיוני מבחינה ביטחונית; הוא הגיוני רק כחלק מפרויקט פוליטי של כיבוש וסיפוח". על רקע אלימות המתנחלים בגדה ורצח העם בעזה, טוענת נייזנה, ערעור הכלכלה הפלסטינית נועד לחנוק את שרידיה האחרונים של העצמאות הפלסטינית ושל האוטונומיה הפוליטית.

"מהגרים מוזמנים כעובדים, לא כבני אדם"

המאמצים לסיים את התלות בכוח העבודה הפלסטיני החלו זמן רב לפני הממשלה הנוכחית, אולם שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', הפך לדמות מרכזית בהאצתם. תחת אמתלת המלחמה, משרדו החל לקדם רפורמות עבודה ניאו-ליברליות, תוך הקלה ברגולציה והטלת המחיר הכבד ביותר על העובדים הזרים ומעט העובדים הפלסטינים שנותרו – שלהם הגישה המצומצמת ביותר להגנות משפטיות וחברתיות מפני התעללות.

"צמצמנו את הרגולציה", התרברב סמוטריץ' בהודעה שפרסם ב-2024 לקידום מדיניות של הרחבת גיוס עובדים זרים. "[הבאנו] יותר מ-20 אלף עובדים זרים למדינה מאז תחילת מלחמת עזה".

באותה הודעה פורטו תוכניות לגיוס כ-65 אלף עובדים מהודו, סרי לנקה ואוזבקיסטן באמצעות מרכזי גיוס חדשים בערים גדולות, ובמקביל התנהל משא ומתן להגדלת המספר ל-80 אלף. לפי ארגון זכויות העובדים קו לעובד, כיום מועסקים בישראל כ-270 אלף עובדים זרים.

עבור עובדים פלסטינים, לשינוי הזה היו תוצאות הרסניות. 8,000 ההיתרים שהונפקו בשנת 2025 לעבודה בישראל מייצגים רק חלק קטן מהנדרש כדי להחזיק את כלכלת הגדה מעל המים, גם כאשר יותר מ-10,000 פלסטינים ממשיכים לעבוד בהתנחלויות. ללא שכר מעבודה בישראל, משקי בית שלמים איבדו את מקור הכנסתם היחיד ונדחקו אל סף קריסה.

"פועלים פלסטינים מתמודדים עם עוני של ממש", אומרת יעל ברדה, סוציולוגית מהאוניברסיטה העברית, שכתבה בהרחבה על עבודה פלסטינית תחת משטר ההיתרים של ישראל. "אין להם מספיק אוכל על השולחן. זה קיצוני מאוד".

לתוך הוואקום הזה נכנסים עובדים פלסטינים רבים, שנאלצים להסתכן מאוד כדי לפרנס את משפחותיהם. לפי ההערכות, כ-10,000 פלסטינים עובדים בישראל ללא היתרים – ומספרם היה כנראה גבוה יותר אלמלא ההרתעה שיוצרת ההתעללות הקשה בבתי הכלא בישראל.

העובדים הפלסטינים הם ללא ספק הנפגעים העיקריים, אך הם אינם היחידים שפרנסתם נפגעה בשנים האחרונות. מצב המלחמה המתמשך בישראל העלה את שיעור האבטלה לכמעט 10%.

בוואקום הזה, עובדים פלסטינים רבים נוטלים סיכונים חמורים כדי לפרנס את משפחותיהם. פועלים פלסטינים במחסום בין בית לחם לירושלים. 12 ביוני, 2014. (ריאן רודריק ביילר/אקטיבסטילס)

שינויים אלה לוו בתקציבים מוכווני צנע ובעימות גובר עם עובדים מאוגדים, כולל ניסיונות לבלום שביתות של איגודים מקצועיים. בתי המשפט התייצבו יותר ויותר לצד הממשלה, ולעיתים הורו לעובדים לחזור לעבודה גם כאשר ירי הטילים נמשך. כתוצאה מכך, עובדים בשכר נמוך מתקשים לגמור את החודש, וכוח המיקוח הקיבוצי שלהם נותר מוגבל.

עבור עובדים זרים ופלסטינים, הסיכונים מחמירים: איום הגירוש או שלילת ההיתרים מעניק למעסיקים כוח רב לניצול עובדים. "עובדים אלה יכולים להתאגד", אומר יניב בר אילן, דובר ארגון העובדים הישראלי כוח לעובדים. "אבל מכיוון שהם נמצאים במצב שברירי מאוד – הם אינם יכולים להתלונן מחשש לנקמה, ולעיתים קרובות אינם מודעים לזכויותיהם – הניסיונות לעשות זאת נותרים מוגבלים".

בעוד על הנייר, זכויות העבודה שוות עבור עובדים ישראלים ועובדים זרים כאחד, "אנו רואים הבדלים ברורים באופן שבו תקנות הבטיחות וההגנות מיושמות", מסבירה יהל קורלנדר, סוציולוגית החוקרת שילוב עובדים זרים בתחום החקלאות בישראל ושותפתה של נייזנה לכתיבת המאמר. בממוצע, עובדים זרים בחקלאות הישראלית מקבלים רק כ-70% מהשכר המגיע להם כחוק.

פערים אלה משמעותיים עוד יותר בזמני מלחמה. הגישה למקלטים ולאמצעי בטיחות אחרים נותרת לעיתים קרובות בידי המעסיקים, למרות הסיכונים המוגברים – במיוחד בחקלאות, שם העבודה מתבצעת לעיתים קרובות באזורי גבול רגישים. המדינה נכשלה במידה רבה במתן הכשרה או הדרכה בסיסית לבטיחות, מה שהותיר את העובדים ללא הבנה מינימלית של פרוטוקולי חירום.

התוצאות היו קטסטרופליות. במהלך מתקפות 7 באוקטובר, 22 עובדים תאילנדים נלקחו כבני ערובה ו-32 נהרגו. מאז תחילת המלחמה עם איראן בסוף פברואר, לפחות שלושה עובדים זרים נהרגו בתקיפות טילים. עם זאת, מצוקתם של עובדים אלה זכתה לתשומת לב ציבורית מוגבלת, המשקפת את מעמדם בחברה הישראלית: חיוניים לכלכלה, אך דה-פקטו בלתי נראים.

שנתיים וחצי לאחר תחילת המלחמה בעזה, "עדיין אין לעובדי סיעוד ביתי הנחיות לפעולה בהישמע אזעקה", אומרת קורלנדר. "מהגרים מוזמנים לישראל רק כעובדים, לא כבני אדם".

"זה יכול להתהפך"

בדומה לשיטת הכַּפַאלַה הנהוגה במדינות המפרץ, אשרות (למהגרים) והיתרים (לפלסטינים) מקושרים על פי רוב למעסיק של העובד. עובדים זרים מקבלים בדרך כלל אשרות לחמש שנים בחסות מעסיקים, אשר נדרשים על פי חוק לספק דיור, לסייע בגישה לחשבונות בנק ולהבטיח זמן חופש מספק בשבוע. לצד זה, העובדים נוטלים לעיתים קרובות הלוואות למימון המעבר שלהם, כשהם כורעים תחת נטל חובות בגובה אלפי דולרים הדורשים חודשים או שנים של שכר כדי להחזיר.

בפועל, תלות זו משאירה עובדים במצב פגיע מאוד, וגם כאשר זכויותיהם שוות באופן רשמי לאלו של אזרחי ישראל, האכיפה אינה אחידה. דוח משנת 2014 של ארגון קו לעובד מצא כי עובדים חקלאיים דיווחו באופן שגרתי על חשיפה לחומרי הדברה ללא הגנה או הכשרה נאותים, על עיכוב שכר, על רעב ועל מגורים במבנים שאינם ראויים למגורי אדם. מעסיקים גם לא פתחו לעיתים קרובות חשבונות בנק לעובדים, כנדרש על פי חוק.

ללא התערבות ממשלתית, ניצול לרעה זה הפך לסטטוס קוו החדש. כפי שצוין בדוח, "מגזר החקלאות הישראלי הפך תלוי בהפרת חוקי השכר", תוך אזהרה כי "אכיפה של החוק שאינה מלווה בצעדי פיצוי כאלה או אחרים עלולה לגרום נזק רב למשק". הפרות אלו מסתכמות בהפסדים שנתיים של 500 מיליון שקל לעובדים.

הדינמיקה האחרונה בזמן המלחמה הדגישה את השינוי. הריגתם של שלושה עובדים זרים בישראל על ידי טילים איראניים במהלך ההסלמה האחרונה מתווספת למקרים דומים במדינות המפרץ, ומדגישה קווי דמיון בין מודל העבודה של ישראל לזה של כלכלות התלויות יותר בהגירה.

חשיפה לחומרי הדברה ללא הגנה או הכשרה נאותים, עיכוב שכר, רעב ומגורים בדיור שאינו ראוי למגורי אדם. עובדים זרים בחקלאות ביישוב על גבול עזה, 16 ביולי 2014 (צילום: אורן זיו)

בעוד עובדים זרים מהווים חלק קטן יותר מכוח העבודה של ישראל – כ-7% עד 15%, בהשוואה ל-90% באיחוד האמירויות – למנגנוני ההעסקה של שתי המדינות יש מאפיין מרכזי דומה של תלות העובדים ברצון מעסיקיהם וברצון המדינה. זה הופך את העובדים לניתנים להחלפה בקלות, ומאפשר שינויים עצומים ומהירים בשוק העבודה, כפי שנראה לאחר 7 באוקטובר, כאשר כוח העבודה הפלסטיני צומצם במהירות והוחלף בעובדים זרים.

עם זאת, מוקדם מדי לומר האם הדרה זו של עובדים פלסטינים מסמנת שינוי מתמשך. כפי שהחליפה את כוח העבודה הפלסטיני בעובדים זרים, ישראל תוכל גם לעשות את ההפך אם התנאים הפוליטיים והכלכליים ישתנו. "זוהי מטוטלת", אומרת נייזנה. "הכיוון שלה יכול להתהפך".

השחיקה בהגנה על העובדים אינה מוגבלת למהגרים בלבד: עובדים ישראלים ופלסטינים בשכר נמוך על פני ספקטרום שוק העבודה הישראלי חוו הידרדרות בתנאי ההעסקה כתוצאה מהעסקת עובדים זרים ללא רגולציה.

עם זאת, אף על פי שגורלם שזור עמוקות זה בזה, אבטלה גבוהה ותנאים בלתי יציבים ערערו את האפשרות לסולידריות בין-אתנית. במגזרים כמו בנייה וחקלאות, עובדים פלסטינים הוצגו לעיתים קרובות כמתחרים בכוח העבודה הישראלי, בעוד עובדים זרים מוצגים לעיתים כמי שחותרים תחת שניהם.

לאחר האינתיפאדה הראשונה, למשל, קמפיינים של "עבודה עברית" לחצו על חברות להימנע מגיוס עובדים פלסטינים, מפני שגיוסם נתפס כמניע להורדת שכרם ולפיטוריהם של עובדים ישראלים. נרטיבים כאלה מטשטשים את תפקידה של המדיניות הניאו-ליברלית של ישראל בהפחתת שכר ובצמצום הגנות לעובדים, תוך שהם מזינים בקלות את השיח הפופולרי הגזעני, אשר הופך פלסטינים ועובדים זרים לשעירים לעזאזל.

"מדינת ישראל מבוססת על רעיון של עליונות יהודית, ומהגרי העבודה מנוצלים למטרות פוליטיות וכלכליות שאין להן שום קשר למה שהם עצמם חושבים על המצב", אומר מתן קמינר, מרצה לאנתרופולוגיה בבריטניה החוקר עובדים זרים בישראל.

"בדמיון פרוגרסיבי ודה-קולוניאלי אמיתי ישנה שאיפה לעתיד שבו לכל מי שחי במדינה יש זכויות שוות", הוא ממשיך. "זו הסתכלות מעבר ללאומיות ואפילו לדו-לאומיות כחזית האפשרית היחידה".

שרלוט ריץ-ג'ק היא עורכת מתמחה במגזין 972+. דנה מילס היא סופרת, רקדנית ומנהלת פיתוח משאבים של עמותת 972 לעיתונות אזרחית. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי