בחברה מיליטריסטית עד העצם, טבעי שחיילים ממשטרים מפגינים

נוכחותם של החיילים שהגיעו אתמול (שלישי) להפגנה מול הכנסת כדי לסייע למשטרה לפקח על הגבלות הקורונה, בזמן שבכנסת דנו בחיסול זכות ההפגנה, עוררה ביקורת ציבורית כה נוקבת עד שגרמה לשר הביטחון גנץ להורות להוציא את החיילים מאזורי ההפגנות.

באחד הסרטונים הרבים שהעלו מפגינים זועמים לרשת, אישה מטיחה בחייל שנראה אבוד משהו "פשוט בושה! אני אבייש אותך! אתה חייל בצה"ל! אתם עושים הפיכה צבאית, תתביישו לכם!"

אין ספק שכניסתו של הצבא לתפקידים שיטוריים, ובמיוחד כאלה שנועדו להגביל את אחת הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר, היא בעייתית מאוד, בלשון המעטה, ובצדק קוממה אזרחים רבים. באופן כללי, כניסת הצבא למרחבים אזרחיים הוא סממן מסוכן המנוגד מכל וכל למהות הדמוקרטית. אבל קשה שלא לתמוה על הזעזוע הזה למראה החיילים בהפגנה במדינה שבה הצבא הוא חלק אינטגרלי מהספירה האזרחית ומתקבל בה בזרועות פתוחות ונלהבות, עד שלעתים קשה להבחין יותר בין השניים.

אחרי הכל, אנחנו מדברים על מדינה שבה האזרחים לומדים לסגוד לצבא מגיל אפס. מדינה שבה ילדים מכינים חבילות לחיילים בגן, שמערכת החינוך שלה היא בפועל זרועו הארוכה של הצבא, אם זה דרך מסגרות סמי-צבאיות כמו הגדנ"ע, נוכחות מורות חיילות בכיתות לימוד ושלל תוכניות הכנה, הדרכה והכשרה לקראת גיוס לבני הנוער עד שנדמה שכל 12 שנות הלימוד כאן הן תוכנית הכנה אחת גדולה לגיוס. מדינה שבה "גיוס משמעותי" הוא אחת המשימות הראשונות במעלה של מערכת החינוך שלה, ששר החינוך הנוכחי הוא גנרל שבילה כמעט את כל חייו הבוגרים בצבא, וששר חינוך קודם שלה הגה את התוכנית המצמררת לאימוץ קברי חיילים על ידי ילדים בבתי הספר.

אנחנו מדברים על מדינה שבה במשך שנים ארוכות, האירוע השנתי הנוצץ שלה היה השירותרום, קרי התרמה ציבורית המונית לצבא. במדינה שמובילה בשיעור הילדים העניים במערב, שנה אחר שנה אזרחי ישראל התבקשו להכניס ידיים עמוק לכיסים ולתרום לגוף שאיננו רק הגוף הציבורי העשיר במדינה אלא שתקציבו גם איננו שקוף ולציבור אין כל דרך לדעת כיצד הוא מנוהל. מדינה שבה כל חייל הוא "הילד של כולנו", גם אם עשה את המעשים הנפשעים ביותר, ובה ארגון שיבקש לחשוף עדויות על הפשעים האלה מוקע כחבורה של בוגדים.

אנחנו מדברים על מדינה שבה חבר כנסת מטעם המפלגה היהודית הפרוגרסיבית ביותר בה פותח כל הודעה שלו לתקשורת בתואר "סגן הרמטכ"ל לשעבר" – ואחר כך ממהר גם הוא לדרוש להוציא את החיילים ממרחבי ההפגנות, כי "העמדת חיילי צה"ל בתוך אירועים פוליטיים או בסמוך להם היא שגיאה חמורה ופגיעה קשה בדמוקרטיה".

כאשר הג'יפים הצבאיים פשטו על רחובות המדינה בחודש מרץ וחיילים סייעו למשטרה לאכוף את הנחיות הקורונה, לאיש הדבר לא נראה מוזר. כאשר חיילים נכנסו לבני ברק כדי לחלק חבילות מזון לתושבים הנצורים, הציבור הישראלי התרגש מול התמונות. בכלל, הציבור הישראלי מאוהב בחיילים במדים: ממוכר הפלאפל שמציע מנה חינם ללובשי מדים ועד ל"דודות" של האגודה למען החייל, הישראלים לא רק שאינם רואים בצבא כורח בל יגונה אלא נוכחות מבורכת במרחב הציבורי, וכמה שיותר.

האזרח היהודי בישראל לומד מיום הולדתו שהצבא "שלנו" הוא חלק אינטגרלי מהמרקם האזרחי, גוף שנועד לשרת אותנו ואת צרכנו והוא עושה זאת על הצד הטוב ביותר. לכן גם אין לציבור הישראלי בעיה לעצום עין מול (אם לא לעודד בחדווה) כל סוגי ההתעמרות שמשית הצבא על הפלסטינים בשטחים הכבושים, ממעצרים אלימים ושרירותיים והרג חסר הבחנה ועד לדיכוי אלים של הפגנות, אבל מזדעזע לפגוש את הפנים האלה של הצבא קרוב לביתו. לזה קוראים מיליטריזם.

בחברה מיליטריסטית שכזו, עד העצם, כמעט מפתיע שאנשים מבינים בכלל שיש משהו פגום מאוד בשימוש בצבא כדי למשטר פעילות אזרחית ודמוקרטית כמו הפגנות. זוהי תובנה חשובה וטוב שבאה לידי ביטוי, אבל כל עוד היא לא תתורגם גם למיגור המיליטריזם והסגידה העיוורת לצבר בכל ספירה אזרחית אחרת, תרומתה לקידום הדמוקרטיה המדומיינת שלנו תהיה שולית מאוד, אם בכלל.