newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בוקר של דאגה, בוקר של תקווה

הממשלה החדשה, אם תקום, עלולה להיות קשה ומסוכנת במובנים רבים. ראשות הממשלה ורוב התיקים הבכירים נמסרו לאנשי ימין על מגש של כסף מצד השמאל הציוני. ועדיין, יש גם סיבות לתקווה – ובראשן השותפות היהודית-ערבית, שהופכת למציאות בשטח

מאת:

איך מיישבים בין התחושות הסותרות האלה הבוקר? בין התרגשות קטנה ובלתי נמנעת מהמחשבה על סיום עידן נתניהו מצד אחד, להכרה בכך שהממשלה החדשה הזאת לא מבשרת טובות (ואולי אף רעות) ברוב המובנים המהותיים מנקודת מבט שמאלית מצד שני, ולתחושה שברמת העומק אולי מתרחשים כאן כמה תהליכים חיוביים מצד שלישי?

יאיר לפיד, נפתלי בנט ומנסור עבאס בכפר המכביה, ב-2 ביוני 2021 (צילום: דוברות רע"מ)

בכל זאת תהליכים חיוביים? יאיר לפיד, נפתלי בנט ומנסור עבאס בכפר המכביה, ב-2 ביוני 2021 (צילום: דוברות רע"מ)

נתחיל מהדבר הגדול ביותר שקורה פה: הכיבוש והמצור שוב מנצחים. מיליוני בני אדם שחיים תחת משטר צבאי ישראלי מפלה ודכאני בגדה המערבית לא יזכו לשום הקלה מהממשלה החדשה, שתמשיך את מדיניות ההתנחלות, הנישול והאלימות כלפי פלסטינים, שרק אתמול תיארה פה אורלי נוי.

מיליוני בני אדם שחיים ברצועת עזה המרוסקת, ששר הביטחון של הממשלה החדשה, בני גנץ, החמיר את המצור עליהם ומונע מהם שיקום של ההריסות וטיפולים לחולי סרטן, ימשיכו להינמק בכלא הגדול ביותר בעולם. הדברים האלה הפכו לכל כך אורגניים ואינהרנטיים למשטר השולט בין נהר הירדן לים התיכון, שהם כאילו שקופים, שאף אחד לא באמת מצפה מהממשלה החדשה להתייחס אליהם. שאימוץ הסטטוס קוו הגזעני הזה נראה לנו טבעי. וזה בדיוק האסון, הפשע הגדול של המדינה הזאת.

אבל זה לא נגמר שם. הממשלה החדשה, אם אכן תקום, עלולה להיות קשה ומסוכנת בהרבה מובנים אחרים. עם ראש ממשלה אולטרה-קפיטליסט, שונא ועדים וסיפוחיסט, שרוב בוחריו הימנים מאוכזבים ממנו, אנחנו עלולים לראות גם מהלכים מסוכנים של הסלמת הדיכוי נגד הפלסטינים ושל התעמרות בשכבות החלשות.

רוב התיקים הבכירים ביותר בממשלה – אוצר, משפטים, ביטחון ופנים – נמסרו לאנשי ימין ששונאים את העניים, עויינים את מערכת המשפט (כשלעתים נדירות היא מנסה להגן על זכויות אדם), חוגגים את ההתעמרות בעזה, ושואפים לגרש מבקשי מקלט ולפגוע ברשויות הערביות (בהתאמה, ולא בהתאמה).

כל זה מוגש על מגש של כסף מצד השמאל הציוני, שהתמסר כל כך לעקרון ה"רק לא ביבי" שהוא לא יכול היה (ואולי אפילו לא מעוניין היה) לדרוש לעצמו יותר כוח בממשלה החדשה, לנסות למנוע מבנט את ראשות הממשלה, להשיג תיקים בכירים יותר או אפילו לשריין התחייבויות למדיניות שמאלית פרוגרסיבית (מישהו שמע משהו מניצן הורוביץ בשבועות האחרונים?).

העבודה ומרצ עושות מה שהציבור שלהן מצפה מהן, ללא ספק. אבל האם הן לא מכשירות כך את הימין העמוק על הדרך? האם בטווח הארוך הנסייון להוכיח שיש חלופה שלטונית לבנימין נתניהו לא מקבעת את התפיסה הציבורית שאין חלופה לשלטון הימין?

ואפרופו נתניהו – הוא לא הולך לשום מקום. הוא עומד להוביל אופוזיציה ימנית-קיצונית בלתי מתפשרת, שתנסה ואולי אף תצליח לגרור את הממשלה החדשה ימינה כל הזמן, וזה אף פעם לא יהיה מספיק. ואם הקואליציה הזאת תיכשל תוך כמה חודשים – וזה לא תרחיש מופרך – זה יהיה יומו הגדול של ראש הממשלה היוצא. זו תהיה המתנה האולטימטיבית.

אכן, הרבה מאוד סיבות לדאגה.

סדקים בחומת העליונות היהודית

בה בעת, יש גם סדקים בחומה וסיבות לתקווה. מעודד, למשל, שבחזיתות החשובות של הבריאות, הגנת הסביבה והתחבורה יהיו אנשי שמאל, ואפשר לקוות למדיניות חיובית שם.

בנוסף, השינויים הטקטוניים שמתרחשים בפוליטיקה, בתקשורת ובדעת הקהל בארה"ב ביחס לישראל ולסוגיה הפלסטינית עשויים להיות חזקים מכדי שישראל תוכל לעמוד בפניהם. חברה שגרה במיזורי כתבה לי לאחרונה שהתחושה במעגלים דמוקרטיים היא כשל נפילת חומת ברלין, כשבבת אחת נראה שלכולם מותר לדבר ולפעול ביחס לכיבוש כפי שאי אפשר היה לעשות מעולם קודם לכן.

במקביל, אנחנו עדים לתקופה של התקוממות פלסטינית חדשה, כפי שכתב כאן לאחרונה אמג'ד עיראקי, שחוצה את הגבולות המלאכותיים שישראל יצרה בין קבוצות פלסטיניות שונות: בעזה, בגדה המערבית, בירושלים, בתוך ישראל ובגולה.

התארגנויות חדשות קוראות תיגר על מה שפלסטינים מתארים כבר שנים (עוד לפני בצלם ו-HRW) כמשטר האפרטהייד של ישראל – עם הפגנות, יום שביתה כללית, יוזמות קהילתיות חדשות, ועמידה נחושה מול גל של מעצרים פוליטיים שמנסים לדכא את ההתארגנות (שעליו, אפרופו, נדבר בוובינר שיחה מקומית בשבוע הבא. פרטים והרשמה כאן).

אם התנועה הזאת תמשיך לצמוח, היא תוכל אולי לערער על הטבעיות שבה מתקבלת העליונות היהודית בכל רחבי הארץ, ולקדם שינוי.

במקביל, בזירה הפרלמנטרית, נולד תקדים שאין להתעלם ממנו: מפלגה ערבית בקואליציה. לראשונה מאז ימי מפלגות הלוויין של מפא"י, שהסתיימו ב-1977.

יש לי ביקורת מכאן ועד הודעה חדשה על מנסור עבאס ועל המדיניות הימנית שהוא מביא עמו, על הוויתור על אחדות המאבק הפלסטיני ועל השותפות הדתית-שמרנית שצפויה לו עם בנט. ועדיין, למהלך הסימבולי הזה ולהישגים החומריים שרע"ם מדווחת שהיא השיגה לאזרחים פלסטינים (מהכרה ביישובים לא מוכרים בנגב ועד תוכניות תקציבים וצמצום הריסות בתים) – יכולה להיות משמעות חיובית של ממש.

לפני שנתיים איימן עודה התחיל כאן מהלך דרמטי להחלפת השלטון בשותפות יהודית-ערבית, ששינה את כללי המשחק. המהלך הזה התעוות עם המהלכים של עבאס להכשרת הגרועים שבגזענים בפוליטיקה הישראלית, והתעוות שוב עם המהפך הציני של נתניהו שהכשיר מימין את השותפות הזאת.

ועדיין – בחלוף שנתיים – שותפות יהודית-ערבית היא הדבר שמחליף את נתניהו. וזה, למרות כל האמור קודם, בכל אופן ניצחון, ומשהו שיכול גם לסלול את הדרך להעמקת השותפות הזאת, וגם לפתוח הזדמנויות חדשות במפה הפוליטית ואולי לאפשר לשמאל לצמוח מחדש סביב עקרונות שמאליים ולא סביב סוגיות פרסונליות.

חברי הכנסת איימן עודה, סאמי אבו שחאדה ואחמד טיבי בסיור בחירות של הרשימה המשותפת ביפו, פברואר 2021 (צילום: אורן זיו)

התחיל מהלך דרמטי שהתעוות. ח"כ איימן עודה בסיור בחירות של הרשימה המשותפת ביפו, פברואר 2021 (צילום: אורן זיו)

השינוי הזה ברמת השלטון כבר הולך והופך למציאות בשטח. מאז הבחירות האחרונות, הדומיננטיות של עיתונאים ופרשנים ומרואיינים פלסטינים בכל מהדורות החדשות זינקה, ובחודש שעבר אף הגיעה לרמה חסרת תקדים של 18% (בהשוואה ל-2%-4% עד לאחרונה), לפי בדיקת העין השביעית, סיכוי ומכון יפעת. זה תהליך עומק שחייב לשנות את דעת הקהל בארץ לאורך זמן.

בנוסף, כמו שכתב מירון רפופורט, גם האליטה העסקית התגייסה לקדם את הרעיון של שותפות יהודית-ערבית – גם אם מסיבות ציניות ואינטרסנטיות צרות. באולפני החדשות, כמו גם בשלטים באיילון, המסרים הם עדיין בוסריים ומדוללים, ומדברים על דו-קיום שמעולם לא היה קיים כאן באמת. החברות שיצאו במסעות פרסום בעברית ובערבית לא עוסקות וגם לא יעסקו בבעיות העומק של האי-שוויון בארץ.

את כל התהליכים האלה ביחד מזהה נכון בצלאל סמוטריץ' כתהליכים שמסוכנים לימין, גם אם כיום יש לו רוב עצום בכנסת. לאורך זמן העליונות היהודית נשמרה והתבססה על מערכים שונים של הפרדה בין אוכלוסיות, אבל המערכים האלה נשחקים – הן בזירה הפנים-פלסטינית, כאמור, והן בין יהודים לערבים, ישראלים ופלסטינים. השותפות בפוליטיקה, בתקשורת ובכלכלה חייבת בהדרגה לחשוף יותר יהודים למציאות הדיכוי שמאפיינת את המשטר בישראל, וחייבת לאתגר יותר אנשים לפעולה נגדה.

אז כן, הרבה סיבות לדאגה. אבל גם כמה סיבות לתקווה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

לא רק את תפיסת הגאולה הנחיל הרצי"ה לממשיכי דרכו העכשוויים, אלא גם, ואולי בעיקר, את טשטוש הגבולות המוסריים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מבקר באוהל משפחות שכולות בירושלים, 3 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

מעבר לטוב ולרע

התיאולוגיה של הרב צבי יהודה הכהן קוק טשטשה באופן רדיקלי את הגבולות בין חילול השם לקידוש השם, בין שואה לתקומה, בין טוב לרע. עכשיו תלמידיו נמצאים בשיא כוחם ומיישמים את הטשטוש בשטח. תיקון מאוחר לליל שבועות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf