newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בוקר של דאגה, בוקר של תקווה

הממשלה החדשה, אם תקום, עלולה להיות קשה ומסוכנת במובנים רבים. ראשות הממשלה ורוב התיקים הבכירים נמסרו לאנשי ימין על מגש של כסף מצד השמאל הציוני. ועדיין, יש גם סיבות לתקווה – ובראשן השותפות היהודית-ערבית, שהופכת למציאות בשטח

מאת:

איך מיישבים בין התחושות הסותרות האלה הבוקר? בין התרגשות קטנה ובלתי נמנעת מהמחשבה על סיום עידן נתניהו מצד אחד, להכרה בכך שהממשלה החדשה הזאת לא מבשרת טובות (ואולי אף רעות) ברוב המובנים המהותיים מנקודת מבט שמאלית מצד שני, ולתחושה שברמת העומק אולי מתרחשים כאן כמה תהליכים חיוביים מצד שלישי?

יאיר לפיד, נפתלי בנט ומנסור עבאס בכפר המכביה, ב-2 ביוני 2021 (צילום: דוברות רע"מ)

בכל זאת תהליכים חיוביים? יאיר לפיד, נפתלי בנט ומנסור עבאס בכפר המכביה, ב-2 ביוני 2021 (צילום: דוברות רע"מ)

נתחיל מהדבר הגדול ביותר שקורה פה: הכיבוש והמצור שוב מנצחים. מיליוני בני אדם שחיים תחת משטר צבאי ישראלי מפלה ודכאני בגדה המערבית לא יזכו לשום הקלה מהממשלה החדשה, שתמשיך את מדיניות ההתנחלות, הנישול והאלימות כלפי פלסטינים, שרק אתמול תיארה פה אורלי נוי.

מיליוני בני אדם שחיים ברצועת עזה המרוסקת, ששר הביטחון של הממשלה החדשה, בני גנץ, החמיר את המצור עליהם ומונע מהם שיקום של ההריסות וטיפולים לחולי סרטן, ימשיכו להינמק בכלא הגדול ביותר בעולם. הדברים האלה הפכו לכל כך אורגניים ואינהרנטיים למשטר השולט בין נהר הירדן לים התיכון, שהם כאילו שקופים, שאף אחד לא באמת מצפה מהממשלה החדשה להתייחס אליהם. שאימוץ הסטטוס קוו הגזעני הזה נראה לנו טבעי. וזה בדיוק האסון, הפשע הגדול של המדינה הזאת.

אבל זה לא נגמר שם. הממשלה החדשה, אם אכן תקום, עלולה להיות קשה ומסוכנת בהרבה מובנים אחרים. עם ראש ממשלה אולטרה-קפיטליסט, שונא ועדים וסיפוחיסט, שרוב בוחריו הימנים מאוכזבים ממנו, אנחנו עלולים לראות גם מהלכים מסוכנים של הסלמת הדיכוי נגד הפלסטינים ושל התעמרות בשכבות החלשות.

רוב התיקים הבכירים ביותר בממשלה – אוצר, משפטים, ביטחון ופנים – נמסרו לאנשי ימין ששונאים את העניים, עויינים את מערכת המשפט (כשלעתים נדירות היא מנסה להגן על זכויות אדם), חוגגים את ההתעמרות בעזה, ושואפים לגרש מבקשי מקלט ולפגוע ברשויות הערביות (בהתאמה, ולא בהתאמה).

כל זה מוגש על מגש של כסף מצד השמאל הציוני, שהתמסר כל כך לעקרון ה"רק לא ביבי" שהוא לא יכול היה (ואולי אפילו לא מעוניין היה) לדרוש לעצמו יותר כוח בממשלה החדשה, לנסות למנוע מבנט את ראשות הממשלה, להשיג תיקים בכירים יותר או אפילו לשריין התחייבויות למדיניות שמאלית פרוגרסיבית (מישהו שמע משהו מניצן הורוביץ בשבועות האחרונים?).

העבודה ומרצ עושות מה שהציבור שלהן מצפה מהן, ללא ספק. אבל האם הן לא מכשירות כך את הימין העמוק על הדרך? האם בטווח הארוך הנסייון להוכיח שיש חלופה שלטונית לבנימין נתניהו לא מקבעת את התפיסה הציבורית שאין חלופה לשלטון הימין?

ואפרופו נתניהו – הוא לא הולך לשום מקום. הוא עומד להוביל אופוזיציה ימנית-קיצונית בלתי מתפשרת, שתנסה ואולי אף תצליח לגרור את הממשלה החדשה ימינה כל הזמן, וזה אף פעם לא יהיה מספיק. ואם הקואליציה הזאת תיכשל תוך כמה חודשים – וזה לא תרחיש מופרך – זה יהיה יומו הגדול של ראש הממשלה היוצא. זו תהיה המתנה האולטימטיבית.

אכן, הרבה מאוד סיבות לדאגה.

סדקים בחומת העליונות היהודית

בה בעת, יש גם סדקים בחומה וסיבות לתקווה. מעודד, למשל, שבחזיתות החשובות של הבריאות, הגנת הסביבה והתחבורה יהיו אנשי שמאל, ואפשר לקוות למדיניות חיובית שם.

בנוסף, השינויים הטקטוניים שמתרחשים בפוליטיקה, בתקשורת ובדעת הקהל בארה"ב ביחס לישראל ולסוגיה הפלסטינית עשויים להיות חזקים מכדי שישראל תוכל לעמוד בפניהם. חברה שגרה במיזורי כתבה לי לאחרונה שהתחושה במעגלים דמוקרטיים היא כשל נפילת חומת ברלין, כשבבת אחת נראה שלכולם מותר לדבר ולפעול ביחס לכיבוש כפי שאי אפשר היה לעשות מעולם קודם לכן.

במקביל, אנחנו עדים לתקופה של התקוממות פלסטינית חדשה, כפי שכתב כאן לאחרונה אמג'ד עיראקי, שחוצה את הגבולות המלאכותיים שישראל יצרה בין קבוצות פלסטיניות שונות: בעזה, בגדה המערבית, בירושלים, בתוך ישראל ובגולה.

התארגנויות חדשות קוראות תיגר על מה שפלסטינים מתארים כבר שנים (עוד לפני בצלם ו-HRW) כמשטר האפרטהייד של ישראל – עם הפגנות, יום שביתה כללית, יוזמות קהילתיות חדשות, ועמידה נחושה מול גל של מעצרים פוליטיים שמנסים לדכא את ההתארגנות (שעליו, אפרופו, נדבר בוובינר שיחה מקומית בשבוע הבא. פרטים והרשמה כאן).

אם התנועה הזאת תמשיך לצמוח, היא תוכל אולי לערער על הטבעיות שבה מתקבלת העליונות היהודית בכל רחבי הארץ, ולקדם שינוי.

במקביל, בזירה הפרלמנטרית, נולד תקדים שאין להתעלם ממנו: מפלגה ערבית בקואליציה. לראשונה מאז ימי מפלגות הלוויין של מפא"י, שהסתיימו ב-1977.

יש לי ביקורת מכאן ועד הודעה חדשה על מנסור עבאס ועל המדיניות הימנית שהוא מביא עמו, על הוויתור על אחדות המאבק הפלסטיני ועל השותפות הדתית-שמרנית שצפויה לו עם בנט. ועדיין, למהלך הסימבולי הזה ולהישגים החומריים שרע"ם מדווחת שהיא השיגה לאזרחים פלסטינים (מהכרה ביישובים לא מוכרים בנגב ועד תוכניות תקציבים וצמצום הריסות בתים) – יכולה להיות משמעות חיובית של ממש.

לפני שנתיים איימן עודה התחיל כאן מהלך דרמטי להחלפת השלטון בשותפות יהודית-ערבית, ששינה את כללי המשחק. המהלך הזה התעוות עם המהלכים של עבאס להכשרת הגרועים שבגזענים בפוליטיקה הישראלית, והתעוות שוב עם המהפך הציני של נתניהו שהכשיר מימין את השותפות הזאת.

ועדיין – בחלוף שנתיים – שותפות יהודית-ערבית היא הדבר שמחליף את נתניהו. וזה, למרות כל האמור קודם, בכל אופן ניצחון, ומשהו שיכול גם לסלול את הדרך להעמקת השותפות הזאת, וגם לפתוח הזדמנויות חדשות במפה הפוליטית ואולי לאפשר לשמאל לצמוח מחדש סביב עקרונות שמאליים ולא סביב סוגיות פרסונליות.

חברי הכנסת איימן עודה, סאמי אבו שחאדה ואחמד טיבי בסיור בחירות של הרשימה המשותפת ביפו, פברואר 2021 (צילום: אורן זיו)

התחיל מהלך דרמטי שהתעוות. ח"כ איימן עודה בסיור בחירות של הרשימה המשותפת ביפו, פברואר 2021 (צילום: אורן זיו)

השינוי הזה ברמת השלטון כבר הולך והופך למציאות בשטח. מאז הבחירות האחרונות, הדומיננטיות של עיתונאים ופרשנים ומרואיינים פלסטינים בכל מהדורות החדשות זינקה, ובחודש שעבר אף הגיעה לרמה חסרת תקדים של 18% (בהשוואה ל-2%-4% עד לאחרונה), לפי בדיקת העין השביעית, סיכוי ומכון יפעת. זה תהליך עומק שחייב לשנות את דעת הקהל בארץ לאורך זמן.

בנוסף, כמו שכתב מירון רפופורט, גם האליטה העסקית התגייסה לקדם את הרעיון של שותפות יהודית-ערבית – גם אם מסיבות ציניות ואינטרסנטיות צרות. באולפני החדשות, כמו גם בשלטים באיילון, המסרים הם עדיין בוסריים ומדוללים, ומדברים על דו-קיום שמעולם לא היה קיים כאן באמת. החברות שיצאו במסעות פרסום בעברית ובערבית לא עוסקות וגם לא יעסקו בבעיות העומק של האי-שוויון בארץ.

את כל התהליכים האלה ביחד מזהה נכון בצלאל סמוטריץ' כתהליכים שמסוכנים לימין, גם אם כיום יש לו רוב עצום בכנסת. לאורך זמן העליונות היהודית נשמרה והתבססה על מערכים שונים של הפרדה בין אוכלוסיות, אבל המערכים האלה נשחקים – הן בזירה הפנים-פלסטינית, כאמור, והן בין יהודים לערבים, ישראלים ופלסטינים. השותפות בפוליטיקה, בתקשורת ובכלכלה חייבת בהדרגה לחשוף יותר יהודים למציאות הדיכוי שמאפיינת את המשטר בישראל, וחייבת לאתגר יותר אנשים לפעולה נגדה.

אז כן, הרבה סיבות לדאגה. אבל גם כמה סיבות לתקווה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חוק האזרחות: הצפרדע שעלולה לחנוק את השמאל הציוני

כניסתן של מפלגות שמאל לממשלה החדשה מחייבת ויתורים ופשרות, אבל תמיכה בחוק האזרחות תבהיר שאין לשמאל הזה קווים אדומים והכל נתון לסחר-מכר פוליטי. את החוק הזה אי אפשר לתקן או למתן. הוא רקוב מוסרית מהשורש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf