בועז ארד והגברים של אתמול

מאת: כרמלה כהן שלומי

צריך לדבר נחרצות. זו תקופה שהיא קו תפר ביחסי גברים ונשים. מה שהיה לא יהיה. את זה גברים חייבים לשנן. הממזרות שינו מזמן את הכללים אבל ההרגל, ימח שמו, עוד מתקשה.

גדלתי בדור מתעתע. ילדי שנות השישים שהתבגרו בשנות השבעים. השמרנות התחלפה במתירנות מטורפת והקווים היטשטשו. אהבה חופשית הייתה רעיון שהתאים לרוח הנעורים שלנו, אך סביבו רבצו זאבים חרמנים שהאמינו שכל אישה היא מזנון חופשי. להיות צעירה בשנים ההן היה מסע הישרדות, לא שחשבנו אז ככה. חזיות נשרפו ומיני קצרצר ומכנסונים היו מדים נפוצים. בבית השארנו הורים שמרנים ויצאנו בסערה. בחוץ חיכה עולם לא קל.

> בזמן שדיברתם על יאיר נתניהו, אני חשבתי על הנשים

הממזרות התעוררו. אלפי נשים מפגינות בתל אביב בקריאה "אנחנו לא שקופות", ו"נלחמות בהשתקת נפגעות". (צילום באדיבות דוברות שדולת הנשים בישראל)

לא הפסקנו להדוף ולנהל קרבות מתישים בכל מקום. ברחוב ובעבודה, באוטובוס, בתור למשהו, במכולת ובחשכת אולם קולנוע. כילדה באוטובוס לבית הספר ברחתי מידיים ממששות של מבוגרים. כחיילת קיבלתי הערות מחפיצות (לא הייתה מילה כזאת} גם ממפקדים, נהדפתי לקיר ונחלצתי, ברחתי מטרמפים כשהרכב האט ולא חשבתי שזה נורא. זה קרה גם לחברותי.

הממזרות התנערו

לסלנג המחפיץ הראשון הוטחתי ביומי הראשון בצבא, חייל שישב בקבוצת חיילים אמר בקול "איזה כוסית" ונעלבתי עד עמקי נשמתי. עד היום אני לא סובלת את המילה. אחר כך היינו חברים טובים. הוא גם חזר בתשובה. לא בגללי, בגלל אורי זוהר, הרב שזנה כמו שאתם שותים מים, זה שהטרדה הייתה רשומה על שמו בטאבו.

"אני טרזן – את ג'יין". נשים ונערות התאימו עצמן למידת כף ידו של גבר. חשבנו שככה זה. במבט לאחור זה מדהים ולא מובן. מורה כמו האמן בועז ארד היה בכל תיכון כמעט. גם בתיכון בו למדתי. רק המורה ואהובתו התלמידה חשבו שזה חסוי. המורה, שהיה אז בשנות השלושים שלו נראה לי נוטה למות מזקנה, אולי כי החבר שהיה לי אז היה אפולו, אבל היו תלמידות שהיו מוכנות לחלוק יצוען עמו. כלומר, גם עם המורה.

מה רציתי לומר?  שמתחולל שינוי עמוק ובשינוי הזה נופלים חללים. בועז ארד הוא קרבן של חטאו, לא של עיתונות. עוולות ימשיכו לצוף כי חשוב להציף, כך עשה אסף הראל וכך גם העיתונאית יאנה פבזנר בשן. מדובר כאן במורים שסרחו ובתלמידים שאותם מורים הופקדו על חינוכם ושלומם. חד וחלק.

ועוד משהו: תנועת #metoo החשובה לא חפה מטעויות והגזמות ועוולות. לפעמים היא חוטבת גבעול בגרזן, לא יזיק חישוב מסלול מפעם לפעם, אבל אין ספק שהגיעה העת שגברים יודיעו לחברים שהממזרות התנערו סוף סוף. כלים נשברו ולקחים כבר מופקים. הדור הבא ייראה אחרת.

בינתיים הגברים של אתמול, כלומר מיעוט מבוטל מהם, ובעיקר מפורסמים, משלמים על חטאי עבר. התאבדות היא תשלום כבד מדי. צר לי על בועז ארד. וצר לי על הנערות שניצל את נעוריהן ותמימותן לגחמותיו.

כרמלה כהן שלומי, עוסקת זעירה, כותבת המון וסופרת מעט. סיפור שכתבה מופיע בספר "עד קצה הזריחה" שיצא לאור השנה.

> הפעם הראשונה שהעזתי להתעמת עם מי שהטריד אותי