בג"ץ הגז: איך זה מרגיש לנצח את ביבי ותשובה?
החלטות בג"ץ לפסול את מתווה הגז, וועדת השרים לחקיקה לפצות את תושבי גבעת עמל הן הוכחה לכך שהטייקונים לא תמיד ינצחו. לא השופטים בירושלים אחראים לזה, אלא אזרחיות ואזרחים שנאבקו ולא ויתרו. זה הזמן לחגוג לרגע, אבל גם לפעול בכל הכוח במאבקים אחרים לצדק ושוויון
אף פעם לא כתבתי פוסט ניצחון. לפעמים פוסטים שמסמלים רגעי שיא במאבקים חברתיים ופוליטיים, אבל אשכרה לנצח במאבק? אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
בחמש השנים האחרונות הייתי מעורבת יותר או פחות בכל מאבק שהרגשתי שהוא צודק ונכון, אבל אף פעם לא במאבק אינסטנט, שאפשר לדעת מה יהיו התוצאות שלו. כותבת פוסט, מתכננת הפגנה, מזמינה אנשים, רצה, נעצרת, חוטפת מכות, קמה בבוקר מותשת ומתחילה יום חדש שבו אני עושה מה שאני מאמינה בו כי ככה צריך לעשות, בלי להבין האם פרקטיקות המאבק שלי והזמן שהושקע יהיה שווה משהו בסוף. זה לא הרואי, לפעמים זה די מזוכיסטי, וזה מאמלל שחבל על הזמן לא לדעת האם משהו כלשהו זז בין כל המאבקים והאנרגיות המושקעות. זה גם מה ששיתק אותי מלכתוב על פוליטיקה ומאבקים כבר תקופה ארוכה מאוד. עוד סטטוס פחות סטטוס, עוד הפגנה פחות הפגנה – זה משנה בכלל למישהו?
הפיד שלי בפייסבוק מלא בתמונות של ילדים מתים ממגוון מקומות בעולם, בתהיות האם צריך לעשות וידוא הריגה בבנאדם שמדמם על הרצפה – דיונים בעד ונגד – וכמובן, בעוד מאבק ועוד הפגנה וקצת האח הגדול למרות שברוך השם זה נרגע קצת. בין כל החזיתות האלו נהייתי קצת משותקת. חסרת יכולת לפעול או סתם להביע את עצמי. חסרת ביטחון בדרך שבחרתי בה בחיים. איך אפשר בכלל להתחיל לפעול בתוך כל הייאוש הזה? אז האנרגיות יורדות וכמות הקלוריות עולה, כי אין מצב שעכשיו כשסוף העולם מגיע אני מונעת מעצמי שוקובו ופיצה על פיתה עיראקית חמה. בכלל תכננתי על הייאוש הזה לעוד כמה חודשים, לא ציפיתי לשמוח השבוע או לחוות תחושת הצלחה.
לנצח ברחובות
אבל אז קורה משהו כזה והכל משתנה. לא בגלל שלביבי והטייקונים ירד לרגע החיוך הזחוח מהפנים, שזו סיבה לחגיגה שאין לזלזל בה, אלא בגלל שניתנה פה פתאום הוכחה שמאבקים חברתיים חסרי סיכוי מול בעלי הכוח השבעים ועתירי הממון יכולים להצליח. מאבקים גדולים והרי גורל. ואם הם יכולים להצליח, אז גם מאבקים קטנים יכולים להצליח. אז אולי נוכל לעצור את הפינוי מהדירה לרחוב של האם החד הורית מבאר שבע, ואולי יפתחו בחקירה רצינית על המוות של יוסף סלמסה ז"ל.
> שוד הגז הגדול: כרוניקה של התנגדות אזרחית בתמונות
זהו ניצחון שנותן גם תקווה לאנשים שאף פעם לא נאבקו. אלו שבדרך כלל כשתגידו להם להצטרף כדי להלחם על העתיד שלם הם יענו לכם "בשביל מה, זה במילא לא יעזור. אי אפשר לשנות כלום במדינה הזו". זה ניצחון לנהג מונית שלקח אותי לאחת מההפגנות נגד מתווה הגז בגשם שלא פסק ואמר שאפשר להיאבק רק באלימות. הוא ידע עכשיו שאפשר לשנות גם במאבק עממי ולא אלים. הוא כנראה שלא יצטרף להפגנה הבאה, אבל אולי משהו קטן אצלו ישתנה וזה שווה את הכל.
אמנם בג"צ הוא זה שביטל אתמול את מתווה הגז, אבל אל תתבלבלו לרגע – זה לא שיש שופטים בירושלים, אלו אזרחים ואזרחיות שאכפת להם ולהן. אנחנו אלו שישבנו ללמוד את החומר כדי לענות על כל שאלה שיישאלו והתעקשנו לפעול מתוך ידע, גם אם בחיים לא חשבתי שאדע איך מודדים יחידת גז (אם במקרה תתקלו בשאלה בתשבץ אז התשובה היא BCM). אנחנו אלו שדאגנו לשמור במשך שלוש שנים על מחאה פעילה ולצאת לרחובות בכל פעם שעמדה להתקבל החלטה שרעה לנו וטובה לטייקונים.
זו רק ההתחלה
ובתוך השמחה על ההחלטה של בג"ץ לפסול את מתווה הגז מסתתרת גם עוד שמחה – על המאבק שהיה אולי המאבק הכי שובר לב שהייתי מעורבת בו – המאבק של תושבי גבעת עמל. איך אפשר שלא להשבר מלראות בנאדם קורס אחרי שמפנה אותו מהבית חבורה ענקית של שוטרי יס"מ ותוך דקות טרקטור כבר דואג להפוך חלומות וזיכרונות לשברי בטון מפוררים. גם זה היה נראה כמו מאבק בלתי אפשרי, שוב מול הטייקון יצחק תשובה. אבל תראו מה זה, גם פה המאבק הנחוש הצליח וקבוצת האנשים הקטנה שהגיעה להפגנות ולכנסים וניסתה למנוע בגופה הרס של בתים הצליחה למשוך את תשומת לב התקשורת והובילה ללובי אפקטיבי בכנסת.
כך, בשעה טובה, אישרה אתמול ועדת השרים לחקיקה כי פינוי והריסת הבתים בשכונה יתבצעו אך ורק באמצעות מתן פיצויים בדמות דיור הולם עבור הדיירים ויורשיהם ושגם תושבי השכונה שכבר פונו מבתיהם יהיו זכאים לפיצוי. הישג מדהים שלא היה בכלל אפשר לדמיין לפני שנתיים או שלוש. לא במקרה שרבות מהפעילות המרכזיות שלקחו חלק במאבק במתווה הגז היו גם פעילות מרכזיות במאבק לצד תושבי שכונת גבעת עמל. כי אי אפשר להפריד בין מאבק למאבק.
> שנה בתמונות: תושבי גבעת עמל נאבקים על הבית
עכשיו אפשר לשמוח ולמלא מצברים. לחגוג ניצחון לרגע, גם הניצחון הוא מסויג ויכול להיות הרבה יותר גדול. אבל זה גם בדיוק הזמן להתחיל לפעול בכל הכוח במאבקים אחרים, חשובים לא פחות. אפשר לנוח, למעשה אני ממש בונה על מנוחה בזמן הקרוב, אבל עכשיו שיש לנו הוכחה כתובה על הנייר שמאבקים והפגנות יכולים להביא לשינוי, אסור לנו לעצור במתווה הגז. כי אם נמשיך להאבק, אולי גם יום אחד ייגמר הכיבוש. אולי ייבנה דיור ציבורי וזו אכן תהיה מדינה שבה קורת גג היא זכות יסוד. אולי נשקיע כסף ברווחה וחינוך במקום לקנות מטוסים שיזרקו פצצות.
אני לא נאיבית ואין לי המון אמון במערכת המשפט. מאבקים לוקחים זמן, שנים ודורות על דורות. גם הילדים שלי ימשיכו להאבק כדי לשנות את המציאות וכדאי מאוד שגם הנכדים, כי תמיד יש עוד מה לקדם ולשנות, אבל זה בסדר גמור לפתוח את השמפניה ולשמוח שהצלחנו, כי בלי ההישגים בדרך והחגיגות הקטנות והגדולות אנחנו הרבה פעמים נשחקות ונשברות ומפסיקות להיות פעילות.
לא ניצחנו בכל המאבקים ויש עוד אינסוף נבלים שמתפרנסים מזיעת אפhנו ומשפיכות דמים, אבל יום הפלת מתווה הגז, גם אם המתווה לא הופל לחלוטין, תמיד ייזכר אצלי כיום שבו קיבלתי את התזכורת שכל כך הייתי צריכה: שכשיש אמונה אפשר לשנות מציאות קודרת. לחיי הניצחונות הבאים ואינשאללה שיקרו מהר מהר כל עוד יש לי את הכוחות לרקוד.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן