בגלל סטטוס בפייסבוק: תלונה על הסתה נגד מנהלת הבית הפתוח

אלינור סידי מנכ"לית הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, ארגון קהילתי למען קהילת הלהט"ב בירושלים, כתבה לפני כמה ימים בעמוד הפייסבוק הפרטי שלה את הסטטוס הזה:

זו היתה שמועה שממש לא רציתי להאמין לה אבל הנה שוב מתברר שהמציאות עולה על כל דמיון. בוכה על 13 חיילי גולני, ילדים בני 18, מן הסתם מזרחים או רוסים או אתיופים כמו שרק היחידה הזו מוכנה לקבל. בשר תותחים של האליטה הישראלית ושל החארות ששלחו אותם. צריך לשרוף את הקרייה. צריך לשרוף את משרד רוה"מ.

היום התגייס מחזור חדש של גולנצ'יקים ובא לי לצרוח עליהם מצער ומתסכול. אתם בשר תותחים, אתם לא מבינים?? לעולם לא תקבלו מה שהאליטה מקבלת. לעולם לא תהיו שווים. ישתמשו בכם ויזרקו אתכם וכשתמותו לא יהיה אכפת לאף אחד בבונקר הפיקוד. סרבו פקודה, ארורים, היא תביא לכם רק מוות.

סידי הביעה צער וכאב על מות חיילים אך היא גם קראה לשריפת הקריה ובית ראש הממשלה. אני חושבת שכל בר דעת יבין כי מדובר בדימוי. סידי, כפי שאני הבנתי את דבריה, ביקשה לומר כי יש לנתב את הכעס הרחק ממפגיני השמאל או מאזרחי ישראל הפלסטינים והרחק מתושבי עזה. היא בקשה לנתב את כעסה וכאבה וכך גם את שלנו על מות החיילים וההרג ברצועה אל מוסדות השלטון בהם היא ראתה ובצדק אחראיים למצב.

היא גם הציגה טענה שאולי לא כולם מסכימים איתה לגבי זהותם האתנית והמעמדית של הנשלחים למותם, אך זו טענה שרבים שותפים לה וספרים ומאמרים נכתבו עליה. רבים הזדעקו עד לב שמים כאילו העובדה שבישראל יש דם יקר יותר ודם יקר פחות הוא גילוי חדש ומרעיש. כן, לא רק דם יהודי יקר מדם ערבי, גם בתוך העם הנבחר יש מי שבעיני השלטון פשוט שווה יותר.

> בואו נדבר על עזה, על שדרות, ועל תמחור גזעני של דם

מצעד הגאווה בבירושלים 2010 (צילום: אקטיבסטילס)

יום למחרת, אחרי סערה קשה בקהילה ומחוצה לה שכללה מאות פניות זועמות ודרישות לפיטורים, פרסמה סידי התנצלות בפני כל מי שנפגע. היא בקשה להבהיר שכתבה מתוך צער וכאב, הדגישה את מחוייבותה למאבק בלתי אלים והזמינה את כל מי שמרגיש צורך לפנות אליה ולדבר על הדברים. היא לא שינתה את דעותיה או הפכה את עורה אלא התנצלה בצורה מכובדת על הנקודות בהם הרגישה שהניסוח היה מוגזם או פוגעני. למרות זאת הודיע מאיר תורג'מן, סגן ראש עריית ירושלים כי יגיש נגדה תלונה במשטרה על הסתה לאלימות וסרבנות.

קשה שלא לתהות איך בתקופה בה אנשים מקיאים את דעתם הרצחנית על כל עץ רענן – נבחרי ונציגי ציבור, אומנים, ואזרחים מן השורה – דווקא אלו שמשלמות מחיר כבד על הבעת דעה לא מספיק רגישה או לא מנוסחת מספיק בקפידה הן אלו בצד השמאלי של המפה ובראשן כמובן- הנשים. אורנה בנאי שאבדה את מקום עבודתה, שרית וינו אלעד, גילה אלמגור, שירה גפן ואורלי ויינרמן. כולן קבלו קללות, נאצות ואיומים על חייהן וחיי משפחתן. ואלו רק דמויות שמעמדן כנשות בידור חשף אותנו לסיפורים שלהן, בניגוד למאות סיפורים נוספים על נשים וגברים שעבורם הבעת דעה היא חשיפה לסכנה. לגבי ערביות פלסטיניות שמפחדות לאבד את מקום עבודתן או להיפגע אם יביעו ביקורת על התנהלות המדינה או יביעו הזדהות עם אחיהם בעזה אפשר לכתוב פוסט שלם.

שמחתי מאוד כאשר ועד המנהלים של הבית הפתוח הוציא הודעה רשמית התומכת בסידי ובזכותה להשמיע באופן פרטי את דעתה. מדובר במהלך אמיץ, נכון וחשוב. באווירה ציבורית מתלהמת ומקריבה קורבנות אדם, בתקופה בה התיוג כשמאל ועוד אחד "קיצוני" מביא איתו חשש להוקעה מוחלטת מהחברה ואף סיכון לאלימות, ארגון שבוחר לא להיגרר ולפעול מפחד ולעמוד על זכויות העובדת שלו באופן הגון ומכבד, ראוי להערכה.

> נתניהו, תפסיק את זה לפני שתבעיר את כל המדינה

מצעד הגאווה ירושלים 2012 (צילום: אקטיבסטילס)

הביקורת על סידי שנעשתה בצורה כוחנית, אלימה ומשתיקה ובחלקה אף מיזוגנית (שנאת נשים) וסקסיסטית העלתה גם שאלות חשובות וראויות. האם הנהגת הקהילה מזוהה עם דעות שמאליות? האם הדבר פוגע בקהילה ובאינטרסים שלה? האם האנטרסים של קהילת הלהט"ב מתנגשים עם מאבקי זכויות אחרים? האם מותר לנציגת ציבור להביע את דעתה האישית שיכולה להיות שונה ואולי אף מנוגדת לדעת הארגון בראשו היא עומדת?

השאלות האלה חשובות לא רק סביב קהילת הלהט"ב אלא סביב קהילות מאבק או "קבוצות אינטרס" בכלל. הטענות על השתלטות או הובלת מאבקים על ידי אנשי שמאל שמנעו מהם לקבל תמיכה רחבה הן טענות שנשמעו רבות סביב מאבקי המחאה החברתית, מאבק הדיור הציבורי, מאבקי זכויות עובדים או המאבק על השקעת רווחי הגז הטבעי בישראל לטובת הציבור. השאלה מה הוא מאבק פוליטי לעומת מאבק חברתי נשמעות לצערי שוב ושוב. גם השאלה מה תפקידה של מייצגת ציבור והאם אשה העומדת בראש ארגון ציבורי היא אדם פרטי או שכל דבריה חייבים בדין וחשבון לציבור? בעקבות שאלות אלה הזמינה הנהלת הבית הפתוח את חברי הקהילה (ואחרים) לקחת חלק בדיון פתוח שידון בסוגיות הללו.

דעתי בנושא היא שאין הפרדה בין מאבקי זכויות. אפשר כמובן לבחור מאבק הקרוב לליבך ולדבוק בו אך כאשר אדם או אישה נאבקים למען זכויות להט"ב אבל תומכים בכיבוש והרג אזרחים בעזה או יוצאים נגד מאבק הפליטים או נגד המאבק הפמיניסטי או המאבק נגד אפלית מזרחים הם למעשה אינם נאבקים על זכויות אדם ואשה. הם נאבקים למען רווחתם האישית והאינטרסים הפרטיים שלהם תוך רמיסה והשתקת האחר.

על כן ראוי ביותר שארגון שקורא לשוויון זכויות, סובלנות, וקבלת השונה יעמיד בראשו אשה פמיניסטית וחזקה שכואבת את כאבם של המוחלשים כולם, שרואה כי מאבק הקהילה אינו מתקיים בחלל ריק, שהוא חלק ממאבק על אופיה של החברה הזאת שהמאבק הוא לא רק זכויות הומואים לנישואין אלא המאבק הוא לשבור את ההיררכיה החברתית ויחסי הכוח המאפשרים את האפליות הללו. אשה שרואה את כל אלה יכולה לייצג בכבוד ולהיאבק בנחישות על שוויון זכויות גם עבור הומואים לסביות טראנסים ובי סקסואליות גזענים ומחרחרי מלחמה.