אני, פלסטיני מיפו, רואה מה קורה בעזה וחרד לגורל בתי
כל תמונה של אב פלסטיני האוחז בגופו חסר החיים של ילדו מזכירה לי את הסכנה המאיימת על בתי. אם המלחמה לימדה אותי משהו, זה האמת העצובה שחיי ילדינו הם חסרי ערך. היא מציבה אותנו בפני דילמה בלתי אפשרית: להישאר במולדת או להגן על ילדינו במחיר של פליטות
ההורים בעזה מתמודדים עם הסיוטים הכי גרועים שאפשר להעלות על הדעת. אב ובתו בח'אן יונס, לאחר הפצצה ישראלית, 13 ביולי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בתי בת ה-3 אוהבת לשחק במה שאנו מכנים "משחק תפוחי האדמה". היא יושבת בתוך שמיכה, ואני מרים ומניף אותה וצועק, "חמישה קילו תפוחי אדמה! חמישה קילו תפוחי אדמה!". בימים האלה, המשחק הזה מפחיד אותי. הוא מזכיר לי את הסרטונים של ילדים בעזה, האוספים חלקי גופות של אחיהם לתוך שמיכה ונושאים אותם עד שהם יכולים לבצע קבורה. אולי אני עדיין מסכים לשחק איתה את המשחק הזה בכל פעם שהיא מבקשת כי משהו בי רוצה להוכיח לה כמה אני חזק, או כדי להצחיק אותה. אבל אני מבין למה אשתי ניסתה לאסור עלינו לשחק בו, כשהיא רואה כיצד הטראומות מכניעות אותי.
הפלסטינים בעזה נמצאים כבר יותר מתשעה חודשים תחת הפצצה בלתי פוסקת. ואני, פלסטיני בישראל, נתון כבר יותר מתשעה חודשים בחרדה מתמדת לבת שלי ולעתידה. הרגשות שלי עדיין לא קהו נוכח הסרטונים הנוראים: כל תמונה של אב פלסטיני האוחז בגופו חסר החיים של ילדו מזכירה לי את הסכנה המאיימת על בתי כאן. אם המלחמה לימדה אותי משהו, זו האמת העצובה שחיי ילדינו הם חסרי ערך, לא רק בעיניי חברה הישראלית אלא בעיניי העולם בכלל – עולם שבו הם לא רצויים, השופט אותם לפי צבע עורם, דתם, הלאום שלהם, ורואה בקיומם "בעיה דמוגרפית".
אני בטח נשמע אנוכי ומנותק כשאני משווה את מצבנו לגודל האסון בעזה, שבה ההורים מתמודדים עם הסיוטים הכי גרועים שאפשר להעלות על הדעת. ואנחנו, הפלסטינים בישראל ובגדה המערבית הכבושה, לא יצאנו לרחובות בהמונינו כדי למחות על מעשי הטבח המתמשכים – בין אם מתוך פחד מרדיפות, או פשוט מתוך שיתוק. זהו קלון שנצטרך לחיות איתו.
אני לא מסוגל לבקר פלסטינים אחרים על שהם נשארים בבתיהם, למרות שראיתי את חוסר הרחמים של הצבא הישראלי וכיצד פשעי המלחמה הללו מוצדקים בתקשורת הישראלית. כהורים, כולנו מתמודדים עם אותם פחדים קיומיים. מה יקרה לבת שלי אם יעצרו אותי? מה יעבור לה בראש אם היא תראה שהמשטרה לוקחת אותי באלימות? או אם נותקף פיזית על ידי המון ישראלי? האם אוכל לשאת את המחשבה שהיא תראה אותי מושפל באכזריות, כמו אינספור האבות בעזה שמורעבים במעצר הישראלי?
כתושבי יפו – הקהילה הפלסטינית היחידה בין כ-4 מיליון יהודים במטרופולין תל אביב – משפחתי ואני לא יכולים שלא לתהות: מה הם יעשו לנו? אולי יכניסו אותנו לגטו כמו שעשו אחרי 1948? אולי ארגונים יהודיים חמושים יתארגנו כדי לפגוע בנו כמו שעשו במהלך ההתקוממות של מאי 2021 וכפי שהם עושים בגדה מדי יום?
שלוש שנים בלבד לאחר מאי 2021 והשלכותיו, כאשר פלסטינים ביפו ובשאר מה שמכונה "הערים המעורבות" ראו כיצד האלימות של המדינה השתלבה באופן מלא עם אלימות ההמון הציוני, אנו מקבלים תזכורת עד כמה האזרחות שלנו חלולה – במיוחד בעתות משבר.
האלימות של המדינה השתלבה באופן מלא עם אלימות ההמון הציוני. שוטר מג"ב עוצר צעיר פלסטיני בשייח' ג'ראח, מאי 2021 (צילום: אורן זיו)
הדילמה המתמשכת שלנו
הבת שלי אוהבת לצפות בסרטונים ביוטיוב, אבל כהורים אחראיים, אנחנו מגבילים את זמן המסך שלה ל-15 דקות ביום. מדי פעם, כשאני יושב וצופה איתה, צצות פרסומות מפחידות: תעמולה מדינתית בשבחי המלחמה, או שירים הקוראים ליותר דם פלסטיני. למרבה המזל, היא לא מבינה עברית ולא יכולה להבין עד כמה המצב שלנו מסוכן.
בכל פעם שאנו לוקחים אותה לפארקים בסביבה, אנחנו רואים הורים יהודים-ישראלים הנושאים כלי נשק – שילוב של חיילים שלא בתפקיד ואזרחים רגילים שניצלו את החלטת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לחלק יותר מ-100,000 רישיונות נשק לאחר 7 באוקטובר. כשאני רואה אותם, אני לא יכול שלא לחשוב: אילו פשעי מלחמה ביצעו ההורים האלה במהלך שירותם הצבאי, והאם בטוח לנו להיות בסביבתם?
בטיקטוק אנו רואים את שכנינו היהודים-ישראלים מחריבים את עזה, מתעללים ומשפילים פלסטינים – ביטויים של רוע חסר מעצורים שלא נענים אפילו במחאה קלושה מצד החברה הישראלית. עד כמה שזה נשמע דיסטופי, התמונות האלה הן העתיד שלנו שנלכד בעין המצלמה. זה מעורר שאלות נוספות: לאן נוכל לברוח? האם מדינות ערב יקבלו אותנו? האם מישהו ישלח לנו סיוע הומניטרי?
מחריבים את עזה, מתעללים ומשפילים פלסטינים. חיילים במחנה הפליטים ג'באליה, בצפון רצועת עזה, ב-12 בדצמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
מדי יום, הורים פלסטינים מתמודדים עם הדילמה המתמשכת הזו: האם עלינו להמשיך ולהיאחז בארצנו, או להבטיח את שלומם של ילדינו ולעזוב? פוטנציאל ההרס משתרע מהנהר ועד הים; למרות הביטחון היחסי, גם אנחנו, הפלסטינים בתוך ישראל, פגיעים, ללא כל גוף שיגן עלינו או ידבר בשמנו בעולם. מצד שני, נטישת הארץ והקהילה שלנו תהפוך את חיינו לחסרי משמעות.
העולם מזדהה עם הפלסטינים רק כל עוד הם נמצאים בפלסטין. ברגע שאנחנו עוזבים, אנחנו הופכים למטרד – אם כפליטים במדינות ערב, שרואות בנו איום פוליטי ומקור לחוסר יציבות, ואם במערב, שממשלותיו מסרבות להכיר באנושיות שלנו. אם נעזוב, האם הבת שלי תאשים אותי על שלקחתי אותה לארץ זרה כפליטה?
פשעי המלחמה ומעשי הטבח בעזה חשפו את המציאות הקשה, עד כמה החיים כאן מסוכנים לכל הפלסטינים מול כל גחמה של ישראל. יש לי כבוד עמוק לכל אלה שלמרות הכל בוחרים להישאר – בעזה, בגדה ובגבולות 1948 – ולבי נשבר על כל ההורים ששילמו מחיר כבד על ההחלטה הזו. אבל אני גם מבין את אלה שעשו הכל כדי להגן על ילדיהם, גם במחיר של פליטות. אחרי הכל, אנחנו בני אדם, מלאי אהבה עמוקה גם לארצנו וגם לילדינו.
עבד אבו שחאדה הוא פעיל פוליטי מיפו. כיהן כחבר מועצה בעיריית תל אביב-יפו כנציג הקהילה הפלסטינית בין השנים 2018-2024. כיום מארח את הפודקאסט אל-מידאן באתר ערב48. המאמר פורסם במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
