newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"יש קשר בין הכיבוש לרפורמה". הסרבנים החדשים מדברים

סרבני וסרבניות "נוער נגד דיקטטורה" קיימו אירוע מחאה בגימנסיה הרצליה, למרות לחצים ואיומים. דיברנו עם שמונה מהם על גיבוש ההחלטה, על סרבנות ככלי מחאה, ועל המחאה שהובילה את חלקם להתעוררות פוליטית

מאת:
שמונה מחותמי המכתב "נוער נגד דיקטטורה". שורה ראשונה, מימין לשמאל: טל מיטניק, סופיה אור, נורי מגן, איילת קובו. שורה שנייה, מימין לשמאל: איתי גביש, אלה גרינברג קידר, עידו עילם ולילי יוכפלד (צילומים: אורן זיו)

הממשלה הקיצונית השפיעה עליהם לסרב. שמונה מחותמי המכתב "נוער נגד דיקטטורה". שורה ראשונה, מימין לשמאל: טל מיטניק, סופיה אור, נורי מגן, איילת קובו. שורה שנייה, מימין לשמאל: איתי גביש, אלה גרינברג קידר, עידו עילם ולילי הוכפלד (צילומים: אורן זיו)

ביום ראשון בשעות אחר הצהריים התקיים בגימנסיה הרצליה בתל אביב אירוע ההשקה למכתב הסרבנות של "נוער נגד דיקטטורה". למרות לחצים מימין וממשרד החינוך, ולמרות החלטת הוועד המנהל של הגימנסיה לבטל את האירוע, הגיעו מאות אנשים לשמוע את הצהרת הסירוב, להשתתף בסדנאות "בית הספר לדמוקרטיה" – ולתמוך ב-230 בני ובנות הנוער שחתמו על המכתב.

מכתב הסירוב הנוכחי, בשונה ממכתבי סירוב של תיכוניסטים בעבר, מקשר בין התנגדות לכיבוש להתנגדות להפיכה המשטרית. חותמים שדיברנו איתם תכננו לסרב עוד לפני שהוקמה הממשלה, במחאה על הכיבוש. אחרים גיבשו את עמדתם בחודשים האחרונים, ומעידים כי הממשלה הקיצונית השפיעה עליהם לסרב. חלקם העידו כי הנוכחות של "הגוש נגד הכיבוש" בהפגנות סייעה להם לקבל את ההחלטה, וכי באווירה הציבורית כיום, הסרבנות  מתקבלת בהבנה רבה יותר מאשר בעבר.

"אנחנו, בני ובנות נוער העומדים לפני גיוס, אומרים לא לדיקטטורה – גם בישראל וגם בשטחים הפלסטינים הכבושים, ומודיעים כי לא נתגייס עד שלא תובטח דמוקרטיה לכולם.ן, לכל מי שחי תחת שלטון ישראלי", הצהירו החותמים במכתב. "אחרי חצי שנה שאנחנו נאבקים ברחובות למען דמוקרטיה אמיתית, הממשלה רק ממשיכה בתוכנית ההרס שלה. אנחנו פוחדות על העתיד שלנו ושל כל מי שחי כאן. החלטנו שלאור המצב – אנחנו חייבים לנקוט בצעד חמור יותר – ולסרב.

"ממשלה שמחסלת את מערכת המשפט היא ממשלה שלא נסכים לשרת. צבא שכובש עם אחר הוא צבא שלא נהיה מוכנים להילחם בשורותיו. ההפיכה המשפטית כבר גרמה נזק עצום לחברה הישראלית ולעם הפלסטיני.  הדיקטטורה שקיימת כבר עשורים בשטחים זולגת עכשיו לתוך ישראל ומופנית כלפינו. המתנחלים האלימים עכשיו שולטים במדינה כולה. המגמה הזו לא התחילה עכשיו – היא מהותית למשטר הכיבוש והעליונות היהודית.  עכשיו פשוט ירדו המסכות. מול המציאות הזו – אנחנו אומרות לא!"

מנהל הגימנסיה הרצליה, זאב דגני, שהודיע על התפטרותו לאחר ההחלטה לבטל את האירוע, הגיע לכינוס לזמן קצר, והודה למאות המשתתפים, שקראו לעברו: "תישאר". דגני אמר: "אני רוצה להגיד תודה שבאתם. אני כאן בניגוד להחלטה של הוועד המפקח שלנו, אבל אי אפשר שלא לבוא לומר לכם שאני איתכם מכל הלב, תומך במאבקים המשותפים שלנו, וגאה במהלך הזה. אתם נותנים לי כוח לשקול מחדש את העבודה שלי פה".

יהלי אגאי, שסיימה לאחרונה את לימודיה בתיכון, אמרה מעל הבמה: "כאן בבלוק, מפינת אבן גבירול ז'בוטינסקי עד לארלוזרוב, היתה עד לפני שנתיים בערך שכונה מוזרה של בתים קטנים וישנים כאלה. קראו לה סומייל. סומייל היה כפר ערבי-פלסטיני, ובשנת 1948 בזמן הקרבות הקשים שהתרחשו באזור יפו תושבי הכפר עזבו אותו, יש שיגידו גורשו, יש שיגידו ברחו, אבל העובדה היא שבסוף המלחמה הם מצאו את עצמם פליטים, מחוץ לגבולות ישראל, והבתים והאדמות שלהם נגזלו על ידי המדינה. בבתים האלה התיישבו, ובעיקר שוכנו, מהגרים יהודים, רובם ממדינות ערביות. המהגרים האלה גם הם היו פליטים, גם הם ספק ברחו וספק גורשו מבתיהם, ורכושם נגזל על ידי מדינה שלא רצתה בהם.

"בעשורים הבאים הם יצרו בית חדש בסומייל, אבל אף פעם לא ניתנה להם בעלות על הבתים או על האדמות, ובסופו של דבר עיריית תל אביב וטייקונים שרכשו את הקרקע גירשו אותם וזרקו אותם לרחוב, בהשפלה, ללא פיצוי הולם, בשביל להרוס את הבתים ולבנות במקומם מגדלי יוקרה לעשירים.

"בעיניי, החוט שמקשר בין הגירוש הראשון מסומייל ב-1948, לגירוש השני שהסתיים ב-2021, הוא אותה שאיפה לכבוש, לגרש ולגזול, אותה בחירה בתאוות בצע על פני בני אדם, בעליונות והומוגניות על פני מרקם חיים קיים, ובכוחניות אנטי-דמוקרטית על פני זכויות שוויוניות דמוקרטיות".

ראיינו שמונה בני ובנות נוער שחתמו על המכתב, שסיפרו על ההחלטה שלהן לסרב.

נורי מגן, 17

נורי מגן, 17 (צילום: אורן זיו)

צילום: אורן זיו

"חשבתי שאתגייס עד קצת אחרי שהתחילו להעביר את חוק ביטול עילת הסבירות. כבר לפני זה הייתי נגד הכיבוש, אבל חשבתי שאני הולך לתפקיד שלא יהיה מעורב ישירות בזה. חשבתי להיות בחיל הים, ויכולתי בערך להצדיק את זה. אבל זה לפני שהתחילו להעביר את החוקים.

"בעיקר הפחיד אותי אילו זוועות יכולות להיות בעוד שנה, שנתיים, כשאהיה תקוע שם (בצבא; א"ז). אני לא רוצה להרגיש שאני חלק מהדבר הזה. ככל שהמצב מקצין, גם אנשים לא פוליטיים או שמחזיקים בעמדות מרכז נהיים יותר פתוחים לדעות שלכאורה היו נורא קיצוניות עד לא מזמן. לפני שנתיים סרבני גיוס היו מיעוט נורא קטן. עכשיו השתלטנו על בית הספר ועשינו אירוע עם מאות אנשים ותקשורת, זה חסר תקדים".

סופיה אור, 18

סופיה אור, 18 (צילום: אורן זיו)

צילום: אורן זיו

"חתמתי על המכתב כי אני מתנגדת לדיקטטורה ורוצה להילחם למען דמוקרטיה אמיתית לכולן, גם בשטחי ישראל וגם בשטחים הכבושים. היה לי חשוב לחתום על המכתב הזה, כי הוא עושה את החיבור הזה, שלי הוא מובן מאליו, שהרפורמה והכיבוש הם לא דברים שאפשר להפריד ביניהם.

"אני חושבת שהאירוע ומספר החותמים על המכתב מראים שהדעות האלה מתחילות להיכנס יותר למיינסטרים, או לפחות שהמיינסטרים מוכן לשמוע אותן ולדבר איתן. זו ממש ברכה בעיני. זה מראה את השינוי שקורה פה. וצריך להמשיך ולא לתת להם להשתיק אותנו. הניסיון להשתיק אותנו הוא חלק מאותה מדיניות דיקטטורית שלה אנחנו מתנגדים".

איתי גביש, 17

איתי גביש, 17 (צילום: אורן זיו)

צילום: אורן זיו

"במחאות הגעתי לגוש נגד הכיבוש, והבנתי שאני לא מתכוון לקחת חלק בכיבוש, שאני מתכוון לסרב. חתמתי על המכתב כדי להראות שאני, ועוד מאות בני נוער, לא נשרת בצבא הכיבוש. דרך ההפגנות על ההפיכה, הרגשתי לגיטימציה לבוא להפגין.

"אני חושב שפחדתי להיות קיצוני מדי, והגוש נגד הכיבוש היה מקום שאפשר ללכת להפגין בו עם שאר הציונים, ואז ללכת קצת יותר רחוק. המאבק נגד ההפיכה המשטרית מראה לאנשים שלא בהכרח מתייחסים לכיבוש ולא בהכרח אכפת להם, שסרבנות היא כלי מחאה חשוב".

לילי הוכפלד, 17

לילי יוכפלד, 17 (צילום: אורן זיו)

צילום: אורן זיו

"שאלתי את עצמי מה הקו האדום שלי, אם הייתי מוכנה לשרת בכל צבא של כל מדינה. החלטתי שיש צבאות שאני רוצה להאמין שלא הייתי משרתת בהם. מבחינתי, לתת גב מלא לאלימות מתנחלים, לשלטון צבאי של עשרות שנים ולרפורמה משפטית שנותנת את כל הכוח לפוליטיקאים מושחתים וכהניסטים, לגמרי עובר את הקו האדום שלי. אני כבר לא יכולה להתגייס לצבא כזה ולא לפחד על העתיד שלי ועל המדינה שלי.

"המחאה הוציאה את כל השדים מהארון. פתאום התעוררנו בוקר אחד, ובממשלה יושבים אנשים שפעם גם בימין היו לא לגיטימיים, כמו (איתמר) בן גביר שהוא ממשיך דרכו של כהנא, שהיו יוצאים (גם חברי כנסת) מהליכוד שהוא היה מדבר (במליאה; א"ז). הממשלה שקמה גרמה להכל להיות ברור, הבנו את הכוונות האמיתיות".

טל מיטניק, 17

טל מיטניק, 17 (צילום: אורן זיו)

צילום: אורן זיו

"אני ובני נוער אחרים הבנו שהקשר בין הדיקטטורה שעומדת בישראל לדיקטטורה שיש עשרות שנים בשטחים הכבושים הוא בלתי נפרד. המטרה הגדולה של הפוליטיקאים והמתנחלים היא העמקת הכיבוש והדיכוי של עוד אוכלוסיות בתוך ישראל ובשטחים הכבושים, וסיפוח שטחי C.

"להרבה מאיתנו ההפגנות האלה היו אירוע מעורר. אני אישית לא הייתי פעיל פוליטית לפני ההפגנות, והן גרמו לי להבין את המהות של לצאת להפגין כמלש"ב (מיועד לשירות ביטחון; א"ז) עם מאות אחרים לפני גיוס, כדי להגיד 'לא נשרת'".

אלה גרינברג קידר, 16

אלה גרינברג קידר, 16 (צילום: אורן זיו)

צילום: אורן זיו

"לקראת האירוע התראיינו בתקשורת, וכמעט כל אחד מהראיונות, המראיינים ניסו לתפוס איזה רגע (ולשאול), 'אתם מתנגדים לכיבוש או לרפורמה?' כי אם אתם מתנגדים לכיבוש זה בכלל לא רלוונטי, אתם חדשות של אתמול, מה שמעניין אותנו זה סרבני רפורמה, המהפכה המשטרית, הכיבוש – מה זה קשור בכלל. זו שפה שאני פוגשת כל שבוע בקפלן בגוש נגד הכיבוש ממפגינים שבאים עם דגלי ישראל ושואלים, מה זה קשור בכלל? שאומרים שצריך לטפל קודם בדיקטטורה, ואחרי זה נגיע לדברים אחרים.

"גם בראיונות וגם בשטח, אנחנו חוזרים ואומרים, התנגדות לכיבוש לא שלמה בלי התנגדות לרפורמה המשפטית, ולהפך. האנשים שמקדמים את הרפורמה – רוטמן, בן גביר, סמוטריץ', הם מתנחלים, האג'נדה שלהם היא אג'נדה מתנחלית, של התרחבות הכיבוש, של טיהור אתני ופינוי. הרפורמה נועדה לפנות את שטחי C מפלסטינים, להכשיר מאחזים חדשים, ולתת עוד יותר פריבילגיות מעוגנות בחוק להתנחלויות ומתנחלים, להדיר ציבורים עניים, לא יהודים ולא לבנים. אני רוצה לומר לתקשורת ולציבור בקפלן: זה כן קשור".

איילת קובו, 17

איילת קובו, 17 (צילום: אורן זיו)

צילום: אורן זיו

"חתמתי על המכתב כי אני לא מוכן להיות הזרוע האלימה של המדינה, שמשמשת כדי לדכא אנשים. אני לא מוכן להיות האדם שמדכא פלסטינים בשטחים, ולא להיות זה שמדכא אנשים יהודים ופלסטינים בהפגנות בישראל.

"יותר מזה, אני יודע מעולם לא היתה כאן דמוקרטיה ומעולם לא היה כאן שוויון זכויות. ואני לא מוכן לשרת מדינה שהיא במהותה לא שוויונית".

עידו עילם, 17

עידו עילם, 16 (צילום: אורן זיו)

צילום: אורן זיו

"חתמתי על המכתב כי אני לא אסכים להתגייס לצבא שאנחנו רואים כרגע. זה צבא שמבצע פרקטיקה של כיבוש בגדה המערבית על מיליוני פלסטינים, וצבא של ממשלה ימנית קיצונית שמנסה להביא את הדיקטטורה מהשטחים לתוך שטחי ישראל.

"אנחנו רואים את זה היטב בשבועות האחרונים, עם האיומים על האירוע שלנו בגימנסיה ועם אלימות משטרתית כלפי מפגינים".

 

*לאחר הפרסום תוקן שם המשפחה של אחת המרואיינות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf