אני אזרחית ישראלית ומסרבת להתייצב בבית משפט. הנה הסיבה
אני מרגישה בת מזל לחיות בקרב פלסטינים בגדה המערבית הכבושה. מתוך סולידריות עם האסירים המנהלים הפלסטינים, החלטתי להחרים גם אני את מערכת המשפט הישראלית
לנצל את זכויות היתר כדי לפרק את משטר האפרטהייד. נטע גולן נעצרת בהפגנה בגדה המערבית (צילום: אורן זיו)
ב-21 בפברואר צעדתי מביתי שבעיר העתיקה בשכם, בגדה המערבית הכבושה, לחנות במרכז העיר, כדי לשלוח מכתב בפקס לבית המשפט באשדוד. זומנתי לבית המשפט לאחר שנעצרתי בינואר 2020 במהלך הפגנה נגד המצור על עזה. במכתב הודעתי שאין לי כוונה להופיע לשימוע מתוך סולידריות עם העצורים המנהלים הפלסטינים, שפתחו בשביתה בינואר השנה ומחרימים את מערכת המשפט הצבאית במחאה על ההליך הפסול של המעצר המנהלי.
בעל החנות, שלא היה לו מושג מהו תוכן המכתב, סירב לקחת כסף. משום שאני חיה בקהילות פלסטיניות כבר 22 שנה, כמעט התרגלתי למחוות כאלה של אדיבות ונדיבות. הן עוד ביטוי של רשת הביטחון הבלתי נראית, שלמדתי להכיר ולהסתמך עליה. לכל חברה יש בעיות משלה, אבל אני מרגישה שאני בת מזל שיש לי הכבוד לחיות עם פלסטינים.
לא תמיד זה היה כך. כשגדלתי בתל אביב למשפחה של יהודים אשכנזים, הנרטיב ששמעתי היה שאנחנו, הישראלים, עליונים מוסרית על "הערבים". אבי נהג לומר לנו להשגיח על התיקים והכיסים שלנו בכל פעם שנכנסנו לאזור פלסטיני. סבתא שלי הזהירה אותנו ש"ערבי יחבק אותך ביד אחת ויתקע לך סכין בגב ביד השנייה", ואמרה לנו ליד שולחן האוכל ש"ערבי טוב הוא ערבי מת".
הייתי בת 16 כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה. ידעתי מעט מאוד על הכיבוש ולא ידעתי דבר על הנכבה, אבל הבנתי שהפלסטינים נאבקים למען החירות שלהם, ואנחנו, בתגובה, הורגים בהם. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, קיוויתי שהדברים ישתפרו ורציתי להיות חלק מהשינוי הזה. לא היה לי מושג שגם ההסכמים האלה יהפכו לעוד מכשיר לנישול הפלסטינים.
התחלתי לנסוע לגדה המערבית בשנות ה-90'. בשנה וחצי הראשונות נתקפתי אימה בכל פעם שעליתי על מיניבוס פלסטיני שיצא ממזרח ירושלים הכבושה; הייתי בטוחה שכל מי שסביבי רוצה להרוג אותי. ובכל פעם, אחרי שהחרדה שלי שככה, ראיתי שהם לא. ראיתי שלמעשה אני לא מטרידה אותם בכלל. היו להם בראש דברים אחרים שנוגעים לחיים שלהם. נדהמתי לגלות ש"הם" בני אדם של ממש.
אחרי תקופה ארוכה של התבוננות לתוך הפחד שלי, קלטתי שחרף העובדה שאיש לא הזכיר באוזני את הנכבה בזמן ילדותי, האנשים שבתיהם, קבריהם ועציהם עמדו סביבי אינם מורשים לחזור אליהם, בעוד אני מורשה להיות שם במקומם. זה לא היה מפתיע שפחדתי מהם: זהו אותו הפחד שקולוניאליסטים, או מי שנהנה ממערכות גזעניות, מפתח כלפי האנשים שהוא החליף או דיכא.
כישראלים, אנחנו נולדים לתוך הפרויקט הציוני, הבנוי על נישול מתמיד של הילידים הפלסטינים. אולם קיימות חלופות לפרויקט השעבוד הזה: אנחנו יכולים לחיות לצד הפלסטינים במקום על חשבונם. וכאזרחים ישראלים, אנחנו יכולים לנצל את זכויות היתר המוענקות לנו על ידי משטר האפרטהייד כדי לפרק את מערכת האפליה והדיכוי. למען כל מי שחיים כאן, ללא קשר ללאומיות או לדת שלהם – אנחנו יכולים להתאחד במאבק למען השחרור הפלסטיני.
מדיניות של אפרטהייד משגשגת באפלה, אבל כאשר אנחנו מפנים אליה מספיק תשומת לב, היא מתחילה להיסדק. זו הסיבה שסיפרתי לבית המשפט על אמל נח'לה, פלסטיני בן 18 הסובל ממחלה קשה ומוחזק במעצר מנהלי יותר משנה. עצורים מנהלים מוחזקים לתקופות לא מוגדרות על יסוד "ראיות חשאיות" בטענה שהם עלולים לבצע פשע בעתיד. העצירים מעולם לא מועמדים למשפט וגם להם וגם לעורכי הדין שלהם אין גישה לראיות.
כחלק מהשביתה של העצירים המנהלים הפלסטינים, אמל החרים את השימוע שלו בפני בית משפט צבאי בינואר. בהיעדרו, השופט אישר את הבקשה של השב"כ לחדש את מעצרו עד ה-17 במאי, ואז אפשר יהיה לחדשו שוב. ושוב.
אמרתי לבית המשפט שבניגוד לאמל, ניתנת לי האפשרות לנסוע לאשדוד ולהגן על עצמי בפני האישומים. אבל הזכויות, המוענקות לי משום שהסבים והסבתות שלי היגרו מאירופה לפלסטין, נשללות מהפלסטינים החיים בשטחים שישראל כבשה ב-1967 ומהפלסטינים שגורשו באלימות ממולדתם ב-1948, כמו גם מצאצאיהם שישראל עדיין מונעת את שיבתם.
אם אשלח לכלא, זכויות היתר שלי כאזרחית ישראלית מבטיחות שאשוחרר אחרי שארצה את עונשי. זה לא המצב לגבי שני מיליוני בני האדם הכלואים ב-15 השנים האחרונות ברצועת עזה הנצורה, כולל מיליון ילדים שנולדו וחיו את כל חייהם תחת האיום המתמיד של אלימות קטלנית. הפשע היחיד שלהם הוא שלא נולדו לאימהות יהודיות. .
דיכוי ואפרטהייד שוללים את האנושיות גם של הקורבנות וגם של המקרבנים. לא ניתן להפריד את ההנאה מזכויות יתר על חשבון האחרים מן הפחד, הגזענות והאלימות הבלתי פוסקת המתחזקות אותן. צדק, בדמות של שיבה ופיצויים לפליטים הפלסטינים, ישחררו לא רק את הפלסטינים. הם ישחררו גם אותנו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
