"אנחנו רוצים לחיות": הזעם על ישראל וחמאס מתנקז למחאה בעזה

"אם הטילים לא יהרגו אותנו, הרעב יהרוג. אנחנו רוצים לשנות את המציאות הזאת". פלסטינים משתתפים במחאה שקוראת לסוף המלחמה ולסיום שלטון חמאס בעזה בבית לאהיא, ב-26 במרץ 2025 (צילום: פלאש90)

מאז אמצע השבוע שעבר, פלסטינים ברחבי רצועת עזה יצאו לרחובות כדי לדרוש את סיומם של המתקפה הג'נוסיידית הישראלית ושל שלטון חמאס. ההפגנות, שהחלו בעיר הצפונית בית לאהיא, התפשטו במהירות לחלקים אחרים של הרצועה, ובהם שג'אעייה בצפון, נוסייראת ודיר אל-בלח במרכז, וח'אן יונס בדרום. ההפגנות הן הגדולות ביותר מאז תחילת המלחמה, והמפגן המשמעותי ביותר של התנגדות לחמאס שנראה בעזה כבר שנים.

ההפגנות התפרצו בתגובה להוראות הישראליות החדשות לפנות את בית לאהיא ואת האזורים הסמוכים, עם התרחבות הפלישה הקרקעית החדשה. תושבים יצאו בספונטניות לרחובות ביום שלישי שעבר כדי לפרוק את זעמם על העקירה המחודשת, ושיקפו את הייאוש הגובר של האוכלוסייה אחרי שישראל ניפצה את הפסקת האש השברירית בשבוע שעבר.

אף שהמפגינים רואים בישראל אחראית על טבח של יותר מ-50 אלף בני אדם בשנה וחצי האחרונות, ועל המצור ארוך השנים שהוחרף במהלך המלחמה, המפגינים גם מכוונים את זעמם כלפי חמאס: הם קוראים לארגון לעשות ככל שביכולתו להפסיק את ההפצצות, ואז לפרוש מהשלטון ולאפשר בחירות חופשיות.

"השתתפתי בהפגנות מהרגע הראשון", אומר ראאד טבש, בן 50 מח'אן יונס, למגזין 972+. "קראתי וצעקתי ושפכתי את הזעם הפנימי שלי. אנחנו חיים תחת מצור כבר 20 שנה. אין עבודה ואין עתיד לצעירים שלנו. הילדים שלנו גדלים ואנחנו לא יודעים מה מצפה להם. כמה ילדים נהרגו במלחמה הזאת? האם אנחנו יולדים כאן ילדים רק כדי שיפגעו בהם טילים בצורה המזוויעה ביותר?

"נמאס לי שעוקרים אותי כל הזמן ממקומי", ממשיך טבש. "כבר אין לי כסף לקנות אוכל לילדים שלי, ואפילו אם היה לי, השווקים ריקים. נעשנו חולים, פיזית ופסיכולוגית. אנחנו רוצים שהמלחמה תסתיים באופן סופי ומוחלט, ולערוך בחירות כדי שנוכל לבחור מפלגת שלטון שאינה חמאס. לא אפסיק לצאת ולדרוש סוף לסבל שלנו, עד שכל זה ייגמר ויהיה שינוי בממשל בעזה".

למרות הביקורת שלו על חמאס, טבש מדגיש שהמאבק העיקרי שלו הוא נגד הכיבוש הישראלי. "אם נשוחרר משלשלאות הכובש ומהמלחמות החוזרות ונשנות שלו, אנחנו והילדים שלנו נוכל לחיות בביטחון ובשלום", הוא אומר. "הכיבוש אחראי לסבלנו".

אחמד ת'אבת, בן 29, השתתף בהפגנות בבית לאהיא בשבוע שעבר. "כאדם צעיר, יש לי עתיד. אני רוצה לעבוד, להתחתן, להקים משפחה", הוא אומר למגזין 972+. "שנה וחצי עברו מאז תחילת המלחמה, ואין שום שינוי במציאות שהכיבוש כפה עלינו. יש רק שגרה יומיומית של הרג, הרס ואבל על יקירינו. אם הטילים לא יהרגו אותנו, הרעב יהרוג. אנחנו רוצים לשנות את המציאות הזאת.

"העולם חושב שעזה היא חמאס, וזה שקר", ממשיך ת'אבת. "חמאס הוא חלק מעזה. חלקנו מסכימים איתו וחלקנו מתנגדים לו – זה נורמלי. אנחנו קוראים לבחירות, להחלפת מי ששולט עלינו. זו הזכות שלנו כעם שרוצה לשנות את המציאות שלו ואת עתידו. המלחמה חייבת להסתיים, ושלטון חמאס חייב להתחלף.

"צריך לזכור שגם בגדה המערבית, שנמצאת בשליטת הרשות הפלסטינית, פלסטינים סובלים מעקירה, מעצרים והריסות בתים", אומר ת'אבת. "המשמעות היא שהכיבוש פועל נגד העם הפלסטיני, לא נגד הנציגים הפוליטיים שלו. אני מקווה שארה"ב תתמוך בנו במאבק על זכותנו לחיות, ותפסיק לתמוך במלחמה הזאת ולהנציח אותה. אנחנו נסייע למי שמנהל את המו"מ להגיע לפתרון מוצלח שיביא לסיום (המלחמה)".

מוניר ברכה, בן 45 מדיר אל-בלח, אומר על התמיכה הצינית במחאות מצד התקשורת והפוליטיקאים בישראל: "לא אכפת לנו מה הם אומרים, או מזה שהם מעודדים אותנו להפגין. אנחנו נגד הכיבוש והמלחמה שלהם. אנחנו קוראים להחלפת שלטון חמאס, מכיוון שזו זכותנו – ממש כמו שהישראלים קוראים להפלת ממשלת נתניהו.

"חמאס שולט בעזה מאז 2007, והגיע הזמן שיסיים את תפקידו", הוא ממשיך. "אנחנו גם לא רוצים את הרשות הפלסטינית, מכיוון שאנחנו רואים את מה שהיא עשתה בגדה המערבית. אנחנו רוצים גוף אחראי שאכפת לו מהחיים שלנו ומהעתיד שלנו. לאף מפלגה אין זכות להכריח אותנו לחיות במלחמות רצופות ומתמשכות.

"אנחנו רוצים שהעולם יראה את העזתים כבני אדם כמוהם – עם חופשי, שוחר שלום ותרבותי, שרוצה לחיות", אומר ברכה. "אף אחד מאיתנו לא רוצה במוות. כל מי שקורא לנו מחבלים כדי להצדיק את הכיבוש שהורג אותנו בטילים כבדים טועה. אנחנו תומכים בכל משא ומתן לסיום המלחמה, ונמשיך בהפגנות עד שהדרישות שלנו ייענו".

"מתנצלים שקול הקיבות הריקות שלנו הפריע לכם"

מעבר למחאות ברחובות עזה, פלסטינים פועלים גם ברשתות החברתיות כדי להגן על המפגינים נגד האשמות שהם פועלים מטעמן של ישראל או הרשות הפלסטינית.

"מי שהשתתפו בהפגנות הספונטניות בצפון עזה הם אותם אנשים שרעבו, ששרדו על מזון לבעלי חיים ועשב פרא", כתב סאמי אבו סאלם מהעיר עזה בפוסט בפייסבוק. "הם אלה שסבלו וסיכלו את תוכנית העקירה של ישראל. הם אלה שעדיין מחכים שיוציאו את ילדיהם ממתחת להריסות. הם אלה ששמותיהם ראויים להופיע ברשימות של כבוד.

"אני מאמין שהמחאות ספונטניות, ולא קשורות לרשות הפלסטינית או לאף אחד אחר. האשמת המפגינים בבגידה היא מעשה חסר בושה ופשיטת רגל מוסרית ופוליטית", כתב אבו סאלם.

אחרים התייחסו ישירות למי שמתנגדים למחאות. "יקירינו שיש להם זכות לדבר עלינו… אנחנו מתנצלים על ההפתעה הבלתי צפויה, מכיוון שאנחנו בשר ודם כמוכם", כתב אחמד מורתג'א מהעיר עזה בפייסבוק. "ניסינו לצום בלי להתלונן על המחסור במזון ובשתייה במשך יותר מ-18 חודשים, אבל נראה שקול הקיבות הריקות שלנו הפריע לכם. אנחנו מתנצלים על זה".

"האשמת המפגינים בבגידה היא מעשה חסר בושה ופשיטת רגל מוסרית ופוליטית". פלסטינים שורפים צמיגים בהפגנה נגד המלחמה וחמאס בבית לאהיא, ב-26 במרץ 2025 (צילום: פלאש90)

אחרים, כמו סאלח פיאז מח'אן יונס, הביעו זעם ותסכול מחמאס, אך הכירו בכך שבנסיבות הנוכחיות, הארגון הוא הדבר היחיד שמונע את מחיקתה הטוטלית של עזה. "יש לי מספיק ביקורת על חמאס כדי לכתוב ספר של 500 עמודים או יותר", הוא כתב, "אבל מאז 7 באוקטובר חמאס לא היה המטרה. הוא היה רק התירוץ".

לדבריו, "גם אם חמאס היה מושמד לחלוטין, ישראל היתה ממשיכה במלחמה שלה נגד גדודי אל-מוג'אהדין או החזית העממית, והופכת כל רובה מורם ל'סכנה מיידית'. ישראל לא רוצה פירוק מנשק, אלא השמדת קיום. אם חמאס יתפרק מנשקו בלי הבטחה אמיתית של דרך לשחרור והקמת מדינה, ישראל תהפוך את הרצועה לגרסה אפלה של סברה ושתילה".

פאיז הגיב גם לפרסומים ברשתות החברתיות של משפיענים פרו ישראלים, שהביעו תמיכה בהפגנות ודחקו בעזתים להצטרף אליהם. "כשציונים כמו אדי כהן קוראים להצטרף להפגנות, זה כנראה ניסיון לחטוף את התנועה ולחתור תחת המפגינים", הוא אומר. "מי שהיו עשויים להצטרף להפגנות יעדיפו להימנע מכך, כדי שלא ייתפסו כמי שמצייתים להוראות ישראליות.

"אני מאמין שישראל רוצה לשמר את הדימוי ששידרה לעולם, שכל עזה צבועה בצבע אחד וראויה למות, מכיוון שהאנשים שלה תומכים לכאורה ב'טרור'", הוא מוסיף. "מה שהיא לא רוצה להראות זה את התמונה האמיתית שעולה – שעזה למעשה צבועה בצבעים רבים".

רווידה עאמר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס