newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אנחנו החרדים משלמים בחיינו את מחיר האוטונומיה

האסון שהתרחש בהילולה במירון מראה כי הציבור החרדי הופקר. הנציגים שמייצגים אותו, העסקנים שפועלים למענו, הקואליציה שנבנתה על גבו - כולם עסוקים בכוח ושררה, ואין מי שיעמוד מנגד

מאת:

קשה לתאר את ההלם והצער שבו שרויה כרגע הקהילה החרדית. מנגנוני ההדחקה שפעלו כדי לאפשר למאות אלפי מאמינים להגיע להילולה שנה אחרי שנה למרות העומס הנוראי, למרות נורות האזהרה המהבהבות באור המדורות, קרסו באבחת האסון הנוראי – שהפך את האירוע מיום טוב לאבל. אין בית שאין בו מת, אין עיר שלא איבדה אחד מבניה.

לוויית אחד מהרוגי האסון במירון, ב-30 באפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

לוויית אחד מהרוגי האסון במירון, ב-30 באפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

להצלחה אבות רבים – ובמקרה הזה, רבים מדי ומתועדים מאוד – אך הכישלון יתום. פתאום, כל מכונת היח"צ המשומנת שפועלת סביב האירוע הזה, שהפך בעשורים האחרונים לאירוע הדתי הגדול בישראל, נדמה. התעמולה הזחוחה נעצרה בחריקה, ובמקומה החלו באופן מיידי בתהליך הטיוח.

בזמן שהציבור שקוע בהלם וטראומה שתלווה אותו שנים רבות, בזמן שהמשפחות קוברות את מתיהם ומקבלות על עצמן את הדין, פועלים האחראיים נמרצות כדי לחמוק ממנו.

המסר העיקרי, שאותו מוביל הרב הראשי יצחק יוסף, הוא לשתוק ולא לחפש אשמים. בטור ב"ידיעות אחרונות" שכותרתו היא "היום, עת לשתוק" הוא טוען כי "במקום לנהל שיח של אשמים שיגדיל את הכאב ויעמיק את הפירוד, יש לנו עכשיו משימה עליונה: לקיים – כל אחד מאתנו – חשבון נפש פנימי".

הקהילה החרדית למודת חשבונות נפש. בכל אסון ובכל מצב דורשים ממנה לקבל עליה את הדין, לפנות לאביה שבשמים ולהתנחם. זהו חלק יסודי בתנועת הנפש של בני אדם מאמינים – קבלת הדין באהבה. אך יש מי שמנצל את ההשלמה הזו לטובת הסטת הדיון הנוקב שאמור להתקיים.

יהיו מי שיגידו שמדובר באסון ישראלי, אך האסון הוא אסון חרדי – ולא רק כי הנפגעים הם כמעט כולם חרדים. הוא חרדי כי הוא התאפשר בגלל התנהלות חרדית למהדרין. לא אסון טבע התרחש כאן, אלא מחדל מעשה ידי אדם.

ההירתמות האזרחית שנצפתה ביום שישי – בין אם מצדה של הקהילה הערבית ישראלית שמתגוררת בסמיכות למירון, בין אם בתרומות הדם הרבות שנאספו בתל אביב – מחממת את הלב, ומזכירה לנו שקו השבר אינו עובר בהכרח בין הקהילות השונות, כי אם בין בעלי הכוח והשררה לבין האזרחים שנפגעים ממעשיהם.

חיים יעקובזון, עיתונאי חרדי, צייץ: "צריך לומר את האמת. היחיד שהיה לו אומץ להתחיל לטפל בכשלים בהר מירון הוא יאיר לפיד, בעת שכיהן כשר אוצר ב-2013. הוא לא התייחס לקיצוניים שהפגינו נגד, הראה מנהיגות, התעקש, והמקום החל לעבור שיפוץ. לאחר נפילת הממשלה זה נעצר. על זה מגיע לו שאפו ענק!"

אך גם האשמת "הקיצוניים" היא דרך להתחמק מהמראה השחורה שמוצבת כעת מול ההנהגה החרדית – שלחצה ודחפה לאפשר לאירוע להתקיים במתכונתו הנוראית, בלי הגבלות, בלי הלאמה של בג"צ ובלי צלם אלוקים ואדם. הם היו מודעים לסכנה, וגם לכך יש תיעוד. אך כשנאלצו לבחור בין ביטחון הציבור, בשר מבשרם, לבין שליטה וכבוד, בחרו באחרונים.

האם הזעזוע ישנה סדרי עולם? האם נראה התקוממות?

אני נוטה להסכים עם אנשיל פפר, שטוען "תארו לעצמכם את וועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון. את ביבי ודרעי, פרוש ואוחנה, ליצמן, גפני ורגב, איש בתורו נקראים להעיד בפומבי על האופן שבו מתקבלות החלטות הרות גורל במדינת ישראל. הטלת זרקור על יחסי ממשל-חרדים בכלל ובתקופת הקורונה בפרט. אירוע שיכול לשנות כאן סדרי בראשית. לכן לא יקרה".

השיטה נוחה רק להנהגה

דוד פרלמוטר, צעיר חרדי שלפי עדותו ירד מההר חצי שעה לפני האסון, מסכים שעולם כמנהגו ינהג: "יבנו שביל יותר רחב ועוד כמה מקורבים יקבלו כסף", הוא טוען, ספק בציניות ספק בפסימיות.

פרלמוטר מתאר את מה שקרה בשטח, ואומר כי ההדלקה הפופולרית של חסידות תולדות אהרון מושכת אליה את מירב המשתתפים, ורוב היציאות מן המתחם שלה לא שימושיות – אחת עוברת דרך מתחם אוהלים, אחת פונה למרפסת כהנים, ובפועל יציאת החירום משמשת כיציאה מרכזית. "היה מאוד צפוף. נדחפתי עם כולם. היה ממש קשה לנשום והרגשתי שאני לא מסוגל. שאי אפשר להזיז יד או רגל. ירדתי למטה לאוטובוסים", הוא מספר.

לדבריו, 15 מיליון שקל הושקעו באירוע, אבל "הם הלכו לרמקולים ומסכים ותצוגות, לא לתשתיות. גם נתנו לארגוני הכנסת אורחים בחוץ להשתלט עם קרוואנים ומטבחים".

עם זאת, פרלמוטר מתמקד בשאלת האחריות דווקא במנהלי האירוע בשטח: מנהל מחוז צפון של המקומות הקדושים; מהנדס הבטיחות שחתם; מנהלי ההדלקה בחסידות תולדות אהרון שניהלו קרב על אבטחה. גם על המשטרה הוא מלין שלא התנהלה בחוכמה ועצם נוכחותה יצרה מהומה. "צריך להפעיל שיקול דעת", הוא אומר.

לשאלתי אם הפוליטיקאים נושאים באחריות, הוא עונה: "כן. הם נותנים לאירוע להתנהל בצורה לא בטוחה וזה לא מעניין אותם".

יעקב ליצמן ואריה דרעי (צילום: יונתן סינדל / פלאש90)

יעקב ליצמן ואריה דרעי (צילום: יונתן סינדל / פלאש90)

גם העיתונאי יששכר זלמנוביץ, חסיד צאנז, לא חוסך את ביקורתו החריפה: "48 שעות מאז האסון הנורא בהר מירון, וראשי המפלגות החרדיות וכל העסקנים, שעד לפני שבוע חגגו בתקשורת ודאגו שיפרגנו להם על ההכנות במירון, נאלמו דום ולא מצאו לנכון להגיב. מבחיל".

ישראל פריי, עיתונאי חרדי עצמאי, מצטרף לביקורת, ואומר: "כל מי שהיה עומד עכשיו ומתראיין נפוח חזה על הצלחת מבצע מירון – ראוי לספוג אש צולבת של ביקורת. ומי שמשתיק את הביקורת הוא הוא שמבזה את זכר המתים, כי בשבילו חיי אדם שווים פחות מכבוד הפוליטיקאים, הרשויות והעסקנים".

ולא רק עיתונאים במבקרים. איציק קרומבי, מנכ"ל ביזמקס, מתחם היי-טק ותעסוקה לחרדים, שואל: "אתם יודעים למה המתחם במירון נשאר פתוח ולא נסגר הרמטית מיד לאחר האסון, לפחות עד לסיום חקירת האירוע? אני אגיד לכם למה: תראו לי את הקצין/פקיד שמסוגל לקבל כזאת החלטה בלי להיות מותקף כ'סמולני' שונא דת ושליח של הקרן החדשה ובג"צ. וזאת בדיוק הסיבה שבגללה הגענו לאסון המחריד הזה".

אלה הן דוגמאות ספורות שמעידות כי הציבור החרדי הופקר. הנציגים שמייצגים אותו, העסקנים שפועלים למענו, הקואליציה שנבנתה על גבו – כולם עסוקים בכוח ושררה. האוטונומיה החרדית הפכה למלכודת מוות עבור נתיניה ואין מי שיעמוד מנגד.

בתקופת הקורונה, שחלפה אך לא מזמן, ההתנהלות היתה דומה להפליא. בכל צומת שבה התנגשה דרך החיים החרדית עם תקנות הקורונה, בחרה ההנהגה החרדית בראשונה. וגם לזה היה מחיר כבד: פי ארבעה מתים בני 65 ומעלה מתוך הציבור החרדי.

לא מדובר בחידוש, מאז ומעולם קיימת חשדנות רבה בין החרדים למוסדות המדינה, כשהם רואים בה גורם חשוד ואף עוין את דרכם. ממשלות קודמות העדיפו אף הן לא להתעמת עם החרדים, במחשבה שהרווח הוא הדדי. החרדים מרוצים, והספינה הפוליטית שטה על מי מנוחות.

אך האסון במירון מוכיח כי השיטה הזו נוחה אך ורק להנהגה, זו שיכולה להגן על עצמה מפני מוראות האוטונומיה, זו שיש לה אישור מיוחד להכניס רכב למתחם המיוחסים על ההר. וכך, הנפגעים מוצאים את עצמם מובלים למותם בלי שאף גורם – חרדי או אחר – יקום ויסיק מסקנות מתבקשות.

כיפות ומשקפיים זרוקים על הרצפה בעקבות האסון במירון (אורן זיו)

כיפות ומשקפיים זרוקים על הרצפה בעקבות האסון במירון (אורן זיו)

ישי כהן, מבכירי העיתונאיים החרדים, מסיק מסקנה חד משמעית: "לא עוד עמותות וארגונים פרטיים. הגיע הזמן שמדינה תקבל בעלות מלאה על המתחם במירון. הכשרת המתחם להגעה של אלפים לא יכולה לצאת לפועל בלעדיה. כולם ידעו שאנחנו בדרך לאסון גדול, אבל סמכו על הנס".

עם זאת, באותה נשימה הוא ממהר לגבות את החונטה השלטת ומגלגל את האחריות לפיתחה של המשטרה: "ביומיים האחרונים יש לא מעט ביקורת על הנהלת המקומות הקדושים, שהם אלו האחראיים על ניהול האירוע במירון. ייתכן שיתברר בוועדה כזו או אחרת שיש להם אחריות. אבל בשלב הזה צריך לומר את הדבר הפשוט הבא: מי שמפקד על האירוע זו המשטרה. היא בכל שנה מעבירה *ספר* של דרישות, הם מבצעים. כך היה".

בימים הקרובים, נראה קרב איתנים על דעת הקהל. הממשלה הנוכחית שאיפשרה את האירוע במשך שנים תתתחמק בעקשנות מכל אחריות או אשמה. הרבה מובילי דעה חרדים, כאלה שחיים מפיה וגם מידיה המתוקצבות, ישתפו פעולה.

במירון ספציפית ידאגו לשינויים מרחיקי לכת. אך ספק אם למישהו יש את הכוח או המוטיבציה להיאבק בשורש הבעיה – מדינה בתוך מדינה, יותר ממיליון בני אדם שדמם סמוק פחות, שערכם נמדד רק בספירת קולות בקלפי וביכולת להרכיב קואליציה נוחה.

פנינה פויפר היא פעילה פוליטית חרדית, מנהלת מיזם הציבור החרדי ממלכתי ואחראית פרויקט חרדים בעמותת עיר עמים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf