newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אם הישראלים היו מבינים ערבית הם לא היו מופתעים מכל הסלמה

נרטיב לא יכול להחליף מציאות, ובמציאות ישראל מתעללת בשני מיליון אנשים נצורים בעזה לאורך שנים. לא רק תושבי הדרום הצביעו לנתניהו נגד האינטרס שלהם, אבל את מצביעי ביבי במרכז לא מאשימים בשל בחירתם שהובילה לעוד סבב אלימות

מאת:

בעוד מספר הנפגעים משני צדי הגדר בגבול עזה ממשיך לעלות, ופוליטיקאים ישראלים עסוקים בוויכוח הרגיל אם צריך לכתוש את עזה, למחוק אותה או רק להחזיר אותה לתקופת האבן, אני מבקשת להציע את הלקח המרכזי שלי מסבב האימה הנוכחי: הצורך האקוטי של כולנו ללמוד ערבית.

אני מבינה שככל הנראה ההצעה שלי היא הרבה פחות אטרקטיבית עבור רוב הישראלים מאשר "פתרון" שכרוך בעוד אלימות ובעוד דם, אבל לטווח הארוך היא עשויה להיות הרבה יותר אפקטיבית. כי זו הדרך היחידה להיחלץ מהנכות הקשה שגוזרת עלינו הבורות הכמעט מוחלטת לגבי מה שקורה בצד השני בין לבין סבבי "ההסלמה", שאליבא דישראל תמיד מתחילה עם הנפגע הישראלי הראשון.

הדבר הראשון שאומרים לך בכל מבוא היסטורי הוא שההיסטוריה נכתבת מנקודת מבטם של המנצחים. ייתכן שזה נכון, אבל זה לא מוחק את תפקיד הצד המובס בגיבושה. כלומר ההיסטוריה אולי נכתבת על ידי המנצחים, אבל היא נוצרת על ידי כל השחקנים בזירה.

ישראל יכולה לספר לעצמה ולעולם איזה סיפור שהיא רוצה. היא יכולה לדבר על "הסלמה" רק כשהטילים מגיעה לשעריה, ועל טרור רק כאשר אזרחיה הם אלה שמשלמים את המחיר. היא יכולה למחוק מהמשוואה את המצור הברברי על הרצועה, את ההרעבה המתמשכת של האוכלוסיה, את הצלפים שמוציאים להורג מפגינים לא חמושים על גדרות, את הירי בדייגים, את היעדר מי השתייה, החשמל, התשתיות, העבודה והכסף, אבל אלה לא יפסיקו להיות חלק מההיסטוריה המתהווה של הכיבוש והאלימות. עם כל הכבוד, נרטיב לא יכול להחליף מציאות. במציאות ישראל מתעללת באופן ברברי בשני מיליון אנשים נצורים לאורך שנים. מה חשבנו שיקרה? שבגלל שלצד החזק יש את הפריבילגיה לספר את הסיפור, הצד החלש פשוט נעלם? מפסיק להוות פקטור?

מי שיטרח להתעניין בתקשורת הערבית גם בין לבין הפגזות על הדרום, יגלה יקום מקביל שלם שהתקשורת העברית כמעט לא מגלה בו עניין. ה"הסלמה" אצלם איננה רק כשיורים על הדרום. זאת מציאות חיים מתמשכת. ולא רק בעזה, כמובן; תפתחו כל אתר פלסטיני בזמן שהציבור הישראלי נהנה משגרה שקטה ותמצאו ששם המלחמה אף פעם לא נפסקת. ילדים פלסטינים ממשיכים להיעצר גם כשאצלנו שקט, בתי פלסטינים ממשיכים להיהרס גם כשאצלנו שגרה, ופלסטינים מגורשים מביתם על בסיס קבע גם כשאצלנו עסוקים באירוויזיון. אי אפשר להבין את מציאות החיים שלנו בלי להבין את מציאות החיים שלהם. אם לא מתוך אנושיות בסיסית, אז לפחות מתוך ההבנה שהאנשים המוכים בעזה ובגדה גם הם חלק מעיצוב ההיסטוריה בהתהוות שלנו. שום תעמולה של דובר צה"ל לא תוכל לשנות את זה.

הסלמה בדרום. עשן מיתמר לאחר הפצצה של חיל האוויר ברפיח, רצועת עזה. 4 במאי 2019 (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

הסלמה בדרום. עשן מיתמר לאחר הפצצה של חיל האוויר ברפיח, רצועת עזה. 4 במאי 2019 (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

בורות דומה, אם כי במידה מצומצמת יותר, מאפיינת גם את השיח הציבורי אודות תושבי הדרום המופגזים. ההתנשאות והשמחה לאיד המרומזת או המפורשת ("הם הצביעו לביבי? שיאכלו אותה עכשיו") כלפיהם היא הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה יותר היא הרדוקציה של כל הווייתם למטרות. קורבנות.

היחס הזה לתושבי מה שמכונה בכינוי הקולקטיבי "הפריפריה" בא לידי ביטוי לא רק בהקשר של ההפגזות, אלא מאפיין את כל הראיה של המיינסטרים הישראלי את מה שאיננו חלק מ"המרכז". תפקידם הנצחי בשיח הפוליטי הישראלי הוא זה של הקורבן – הביטחוני, הכלכלי, התרבותי, ועוד. גם תושבי תל-אביב הרי חטפו בעבר טילים. איש לא ציפה מהם, כמעט מעולם, להתאים את אופן ההצבעה שלהם למעמדם החדש, וזה לא היה קורה גם אילו היו ממשיכים לחטוף טילים בקצב שבו מופגז הדרום. כי כמו שקורה בכל כך הרבה תחומים אחרים, ההגמוניה נותרת תמיד שקופה. רק לזה ש"בחוץ" יש "צבע" – לאומי, אתני, מגדרי, גיאוגרפי או אחר.

אישית אני כמובן חושבת שכל מי שמצביע לנתניהו מצביע לא רק באופן לא מוסרי אלא גם נגד האינטרסים האישיים שלו, כאזרח המדינה, במובן העמוק ביותר. אבל אני גם מבינה שמבחינת מצביעי נתניהו, לא מדובר בגחמה כלל וכלל. יש משהו חשוב יותר על סדר העדיפויות של הימין שנתניהו מספק, וזה בראש ובראשונה הבטחת המשך השליטה האלימה על הפלסטינים בגדה וברצועה, והעמקת העליונות היהודית ביחס לפלסטינים בתוך המדינה עצמה. אי אפשר להתעלם מההיגיון של סדר העדיפויות הזה, תוך הבנה שהיגיון איננו זהה למוסר. זאת לא הצבעה מוסרית, אבל יש לה את ההיגיון שלה.

במובן הזה תושבי הדרום שהצביעו לנתניהו לא עשו זאת מתוקף התפקיד שהשיח הישראלי מייעד להם, "התושבים המסכנים של הפריפריה המופגזת", אלא מתוקף היותם אזרחים יהודים במדינה גזענית. זה רציונלי או לא רציונלי בדיוק באותה המידה של הצבעת תושבים מרמת אביב לנתניהו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf