למה אנחנו מקשיבים רק לאלימות?
שתי אינתיפאדות הגבירו את הנכונות הישראלית לנסיגה מהשטחים. מלחמות עם לבנון ומצרים הוציאו אותנו משטחיהן. לעומת זאת, הרשות הפלסטינית מנסה לשמור על שקט וביטחון לישראלים, ולא מקבלת כלום. אם הייתי פלסטיני זה היה מביא אותי למסקנה מאוד מטרידה
אחת האקסיומות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שאלימות פלסטינית מובילה את הציבור היהודי ימינה. הנכונות של היהודים לוויתורים ולפשרה יורדת, והפלסטינים מתרחקים מעצמאות או משוויון. האלימות הטילה על הפלסטינים אסון, ואילו רק הימנעות מוחלטת ממנה תקרב אותם ליעדיהם.
התפיסה הזו חוצה מחנות: שומעים אותה בימין, בשמאל ובמרכז, וגם מפי מרבית השחקנים הבינלאומיים. אולם המציאות מורכבת יותר ולפעמים אפילו הפוכה. לפער הזה, בין מה שאנחנו אומרים בפומבי על האלימות לאופן שבו אנחנו מגיבים לה בשטח, יש השלכות עמוקות וטראגיות. על רקע האירועים האחרונים, חשוב לדבר עליהן.
מבחינה היסטורית פשוטה, הטענה ששקט מקרב את השלום פשוט לא עומדת במבחן המציאות. בעשרים השנים הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים, כשישראל החזיקה את השטחים בקלות יחסית, הרעיון של מדינה פלסטינית או נסיגה היו טאבו מוחלט. ישראל ויתרה על הסכם לונדון הנוח מ-1987, שהיה מעביר חלק מהאחריות לשטחים חזרה למלך חוסיין ומותיר את אש"ף מחוץ לתהליך. שש שנים מאוחר יותר ישראל הכירה באש"ף והסכימה לחזרת ערפאת עצמו לשטחים. מה עשה את ההבדל? האינתיפאדה הראשונה כמובן. בתחילת האינתיפאדה הציבור נע ימינה, אבל אחרי ארבע שנים העייפות מהאלימות הביאה למגמה הפוכה.
תהליך דומה התרחש אחרי האינתיפאדה השנייה: הישראלים שברו ימינה ובחרו בשרון, אבל אחר כך פינתה ישראל מרצונה את רצועת עזה, והניחה על השולחן את ההצעה המרחיקת לכת ביותר לפלסטינים (תחת אולמרט). ודווקא תחת נתניהו, כשמספר הקורבנות הישראלים היה בירידה, חלה תנועה מתמדת ימינה של הציבור ושחיקה בנכונות לוויתורים.
אגב, ההיגיון הזה, לפיו סבב אלימות גרם לישראל להסכים להצעות שהיא דחתה קודם, התרחש גם בחזיתות אחרות. אפשר לחשוב על הנסיגה מלבנון, וכמובן על הסכם השלום עם מצרים, שהיה תוצאה מובהקת של מלחמת יום כיפור והסתיים בתשלום מקסימלי מבחינת ישראל, עד המטר האחרון. בכל הדוגמאות האלו שילם הצד השני מחיר נוראי על ההשגים, גבוה בהרבה ממה שישראל שילמה. אבל הכאב בצד הישראלי היה מספיק גדול כדי לשנות את ההתנהגות הפוליטית של הממשלה והציבור גם יחד. קנינו ביוקר את מה שהציעו לנו קודם בזול.
למקסם רווחים
אחד המבחנים הכי עקביים לעמדות הישראלים הוא "מדד השלום" של המכון הישראלי לדמוקרטיה ואוניבריסיטת תל אביב. המדד הוא סקר דעת קהל חודשי שבודק את התמיכה הישראלית במשא ומתן, וכן בנגזרות שונות שלו, כמו הסכמי אוסלו ופתרון שתי המדינות. הוא נערך מ-1994 והשאלות המרכזיות בו השתנו לאורך השנים, כך שקשה לגזור ממנו מסקנה מוחלטת אחת, אבל אפשר בהחלט לזהות מגמות.
כך למשל, על פי סיכום המדד שערך הבלוג המצוין "נתונים", חלה צניחה בתמיכה הישראלית בשלום בזמן הפיגועים הגדולים של 1996 וכן בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה. העובדה הזו תואמת את התפיסה המקובלת – טרור מוביל את הציבור ימינה. אבל דווקא בשנים הקטלניות 2002-2004 עלתה התמיכה במשא ומתן, ואילו הצניחה המשמעותית ביותר מתרחשת בשנים 2010-2014, שהיו שקטות בגדה המערבית. למעשה, 2012 היתה השנה הראשונה מזה ארבעה עשורים שבה לא נהרגו יהודים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ובאותו הזמן, הגיעה התמיכה במשא ומתן לשפל של כל הזמנים – יותר מאשר אחרי פיגועי ההתאבדות הגדולים. בניגוד מוחלט לתיאוריית ה"שקט יביא לשלום".
מחקר אחר על בסיס נתוני המדד, שערכה אלה הלר, מראה גם הוא כי מאז 2011 יש ירידה חדה בשיעור של הישראלים שמאמינים בחשיבותה של האג'נדה המדינית-בטחונית.
איך אפשר להסביר את העובדה הזאת? התשובה קשורה לשילוב בין השקט בגדה לתוצאות ההתנתקות. השילוב בין התופעות הוא המפתח – ולא אף אחת מהן לבד. כלומר, על רקע העימותים האלימים סביב הרצועה, דווקא העובדה שהגדה המערבית היתה שקטה גרמה לישראלים להאמין שהנסיגות הן סכנה בטחונית ואילו הכיבוש הוא פיתרון. על הרקע הזה אפשר גם לתפוס את פריחת הרעיונות בנוגע לכיבוש מחדש של רצועת עזה, על 2 מיליון תושביה (תומכי הגישה הזאת שוכחים עניין אחד קטן: שהמפתח לשקט בגדה מצוי בפעולת הרשות הפלסטינית, ואין סרט שבו עבאס מגיע לעזה בנגמ"ש צה"לי ומתחיל לעצור אנשי חמאס בשבילנו).
את הההתנהגות של הציבור הישראלי אפשר לכן להסביר באופן רציונלי לחלוטין: שחקנים רציונלים רוצים למקסם רווחים ולמזער מחיר. באינתיפאדה הראשונה והשנייה, כשהמצב היה אלים ויקר בחיי אדם, הישראלים הפכו בהדרגה לנכונים לשינויים. ימי נתניהו שינו את המשוואה: הסטטוס קוו בגדה ובמזרח ירושלים נראה כמו אופציה סבירה, ואילו תוצאות ההתנתקות העלו את המחיר של נסיגה נוספת.
אלא שהמשמעות המחרידה של החישוב הזה היא שאם היוצרות יתהפכו – כלומר, האלימות הנוכחית תימשך ותעמיק – הנכונות הישראלית לוויתורים עשויה לגדול מאוד. העובדה האיומה היא שממשלת ישראל טורחת להעביר את המסר הזה בדיוק לפלסטינים, השכם והערב. מספיק לראות איך הממשלה רואה את עבאס והגדה המערבית כרסיס בישבן (או תרנגול בלי נוצות, או מת מהלך, או כל כינוי משפיל אחר שהוצמד לרשות, ושיצר את הרושם שמדובר בשלטון מושחת של משת"פים), לעומת הכבוד – עד כדי פאניקה – ביחס הישראלי לחמאס, לחיזבאללה ולדעא"ש. אם הייתי פלסטיני שרוצה לחלץ מישראל ויתורים, לא קשה לשער מה הדרך שהיתה נראית לי אפקטיבית יותר.
כולם מפסידים
אחת הדוגמאות ההיסטוריות שאינן מוכרות מספיק בישראל היא המלחמה הצרפתית באלג'יר, בשנים 1962-1954(*). צרפת שלטה באלג'יר במשך 130 שנה, וחיו בה למעלה ממיליון אירופאים שנולדו בה וראו בה את ביתם. למעשה, אלג'יר לא נחשבה קולוניה אלא חלק מצרפת, והיא נוהלה על ידי משרדי הפנים וההגנה ולא במשרד המושבות.
הבעיה האלג'יראית הלכה והחריפה במשך השנים, אולם כל פיתרון או רפורמה בדרכי שלום טורפדו על ידי נציגי המתיישבים הצרפתים ותומכים באספה הכללית בפריז. ככל שהאלימות גברה, הצרפתים הסכימו לעוד "ויתורים" – אבל בכל שלב הם הציעו משהו שהיה רלבנטי שנתיים-שלוש קודם לכן, וכעת היה מאוחר מדי. המלחמה שפרצה לבסוף גבתה כמעט מיליון קורבנות; ובשלביה האחרונים היא הידרדרה לאורגיה של פיגועים ופיגועי נגד שגרמה לדה-גול לזנוח את כל רעיונות הפשרה ולברוח מאלג'יריה ביחד עם כל המתיישבים.
לאורך השנים, חיסלה האלימות את הכוחות המתונים והפרגמטיים בשני הצדדים. המהלכים ההיסטוריים הוכתבו בידי מי שהרגו הכי הרבה, בידי מבצעי טרור וטרור-נגדי שחיזקו אלו את אלו במעגל קסמים טראגי. המרד האלים ניצח את בסוף את הכיבוש, אבל האמת היא שכולם הפסידו. אלג'יר שקמה מתוך המלחמה היתה דיקטטורה שהידרדרה בשנות התשעים למלחמת אזרחים, תוצאה מובהקת של מלחמת השחרור האיומה והכוחות שצמחו בה.
> סקרים: האם שיעור התמיכה באלימות בקרב פלסטינים יורד?
גם הניסיון של השמאל הישראלי לשכנע את החברה הישראלית לסיים את הכיבוש בכוחות עצמה הסתיים עד כה בכישלון מוחלט. האמת העגומה היא שאני לא מצליח לחשוב על חברות כובשות שהתעוררו בוקר אחד והחליטו להפסיק – בדרך כלל היתה מעורבת מלחמה בדרך. אבל אנחנו כבר היינו שם. האם אנחנו באמת צריכים עוד סיבוב של אלימות, שאת תוצאותיו אפשר לשער מראש כבר היום?
אם ניתן ללמוד משהו מההיסטוריה, זה שבחודשים ואולי בשנים הראשונות של הסיבוב האלים הבא הישראלים ימשיכו לנוע ימינה, אבל אם האלימות תימשך מספיק זמן, עד ששתי החברות יתעייפו מלהקיז את הדם אחת לשנייה, מתישהו יעלה מנהיג עם רקורד ימני או בטחוני חזק לשלטון, וסופרייז סופרייז, יסכים לוויתורים שהיום נראים לא מתקבלים על הדעת. כמו בגין בסיני. כמו רבין באוסלו. כמו ברק בלבנון. כמו שרון בעזה.
למות ביחד או לחיות ביחד
יהודים ופלסטינים חיים בארץ הזו אלו לצד אלו, בכל מקום. בגדה ובירושלים, בגליל ובנגב, ובמישור החוף. לכן האירועים האחרונים מדאיגים כל כך. גל האלימות הנוכחי נראה ספונטני ולא משהו שאפשר להפסיק בהוראה מלמעלה. האלימות מסביב, ובעיקר בסוריה ובעיראק, מעניקה השראה למי שצריך. ממילא, הפוליטיקה הפלסטינית שבורה לשניים, עובדה שמקשה מאוד על יצירת מסלול פוליטי להסדר.
ברור לגמרי שאין לממשלה שום תוכנית רצינית להתמודדות עם המציאות, אבל יש לה הרבה רעיונות איך להחמיר את המצב. ההאשמות החלולות כלפי מחמוד עבאס – שבטח מפחד ממה שקורה עכשיו לא פחות מנתניהו – הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, ההתקפות על חברי כנסת פלסטינים – כל אלו יובילו למקום גרוע בהרבה. על רקע עימות אלים הולך ומחריף, הכוחות שיצמחו בשטח יהיו תמיד מרחיקי לכת יותר בתביעות שלהם. מי שלא מרוצה מהפוליטיקה הפלסטינית בישראל ובשטחים, יקבל פוליטיקה מחתרתית, או אנרכיה בלי מוסדות פוליטיים. ההסדרים יהיו קשים הרבה יותר להשגה, כי כולם ירצו להצדיק בדיעבד את הדם שנשפך.
האלטרנטיבה היחידה למצב מתחילה בהכרה שיהודים וערבים יצטרכו להמשיך לחיות זה לצד זה בארץ הזו, בין אם יקראו להסדר "שתי מדינות" או כל שם אחר. הפרדה מוחלטת לא תהיה לעולם. עדיף להתחיל את הדרך לחיים משותפים הוגנים ושוויוניים כעת.
צריך ללמוד מההתנתקות שצעדים חד צדדיים הם מתכון לצרות. צריך לחזק את מי שמוכנים להשתתף במשחק הפוליטי כיום, בין אם מדובר בפת"ח, בחברי כנסת פלסטינים בישראל, ואפילו בחמאס. צריך להראות, במעשים, שסופו של הכיבוש בדרך. גם אם אין מסלול להסדר קבע כרגע, להבהיר לאנשים צעירים שיש להם עתיד טוב בארץ הזו. לא "תחת ישראל", אלא כאדונים לגורלם. אולי לא כולם ישתכנעו, ואולי לא מיד. השפעות אזוריות יכולות לסבך את העניינים. אבל העובדה היא שאין דרך אחרת.
הסיכויים שכל זה יקרה קלושים. המערכת הפוליטית כולה מתחרה ברעיונות עבשים ליד קשה ולענישה קולקטיבית – המתכון הידוע להרחבת מעגל המשתתפים באלימות. הכל נראה מוכר מדי. גירוש, פיצוצי בתים, סגירת עיתונים, מעצרים מינהליים – ככה, בדיוק ככה, זה נראה בסיבובים הקודמים. גם הציבור היהודי הולך ימינה. ההיסטוריה מלמדת שמתישהו הוא ישנה את דעתו. להרוגים זה כבר לא יעזור. הרע מכל עוד לפנינו.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
(*) למתעניינים במלחמת אלג'יר, אני ממליץ בחום על הספר "מחלמה פראית לשלום" של אליסטר הורן, הוצאת מערכות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן