newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כפלסטיני אני יודע: אין נחמה בנקמה

"אני מסרב לתת יד להפשטת האנושיות שבי. אני מסרב לבנות את החלום הלאומי שלי על דמם של אזרחים". העיתונאי הפלסטיני טלאל אל-ג'עברי מגנה את הפיגוע בבית הכנסת, שאלוהים לא שכן בו באותו הבוקר

מאת:

 כותב אורח: טלאל אל-ג׳עברי

הדבר הראשון שאני עושה כל בוקר לפני שאני יוצא מהמיטה הוא לכבות את מצב הטיסה בטלפון שלי ולקרוא את החדשות. מעולם לא נתקלתי בחדשות חיוביות, ואני בטוח שלפתוח את היום בצורה הזאת זה לא דבר בריא, ולמרות זאת זה מה שאני עושה. ביום שלישי שעבר התעוררתי כפי שעשו רבים אחרים, לסיפור הזה: ארבעה ישראלים נהרגו בתקרית ירי בבית כנסת. מבחינה אישית, אני פשוט לא יכול ולא מוכן לקבל את הרעיון של לרצוח אנשים במהלך תפילה. אחרי הכל, בתי כנסת, כנסיות ומסגדים הם בתי האלוהים. אבל אלוהים לא היה בבית הכנסת קהילת בני תורה באותו בוקר.

יש אנשים שלא יסכימו איתי. אכן, יש כאלה שאפילו חגגו את המתקפה בבית הכנסת. ייתכן שחלק מהם רואים את ההצדקה לכך כנגד ההרוגים הרבים בידי הצבא הישראלי במהלך המלחמה האחרונה בעזה, כנקמה על הרצח הברוטלי של מוחמד אבו-ח'דיר בידי מתנחלים ישראלים, כמחאה על המצב המתמשך במסגד אל-אקצא או איזושהי צורה של ענישה על מותו של יוסוף חסן אל-רמוני יום קודם.

> ירושלים שלי, תשעה קבין של הוד ושל כאב

זירת הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף (אורן זיו/אקטיבסטילס)

זירת הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מה שלבטח עולה מתוך האירועים של חצי השנה האחרונה זה האופן הגובר והולך בו הקונפליקט הזה מפשיט אנשים מהאנושיות שלהם – משני צידי המתרס. כבן-אנוש, אני מוצא את המתקפה בבית הכנסת כדבר בלתי מקובל בעליל, ואף יותר מכך אני חש זאת כפלסטיני, מכיוון שזה פשוט מרגיש כל כך מוכר. כאשר שכבתי שם במיטה וקראתי את החדשות, לא יכולתי שלא להיזכר בילדותי. המחשבות שלי נדדו לטבח במסגד אל-אקצא ב-1990, כאשר עשרות פלסטינים נרצחו ונפצעו. הן גם נדדו לטבח במסגד איברהימי בחברון (מערת המכפלה), כאשר מנתח אמריקאי-ישראלי ירה למוות בעשרות מאמינים מוסלמים בזמן שהם התפללו.

נזכרתי גם במסגד שנשרף מוקדם יותר בנובמבר על ידי מתנחלים ישראלים, ובמספר רב של מסגדים אחרים שזכו לגורל דומה בידי אלימות המתנחלים או הפצצות הצבא. נזכרתי גם במספר רב של כנסיות שהושחתו בידי ישראלים ימנים וכוסו בסיסמאות העולבות בישו.

בשבוע שעבר, בזמן שעסקתי בצילומים לסרט דוקומנטרי בדורא אל-קרע, כפר פלסטיני צמוד להתנחלות בית-אל, נתקלתי בקונטיינר של משלוחים עם המילה העברית "נקמה" שרוססה על הדופן בידי המתנחלים מהאזור, ולא יכולתי שלא לתהות על מה הם מחפשים נקמה. הממשלה שלהם הורגת בממוצע פלסטיני אחד כל שלושה ימים. הם מתגוררים בנוחות בשטחים הכבושים בגדה המערבית. הם יוצאים למתקפות נגד האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית על פי שיקול דעתם וללא עזרה. ועדיין הם אלו שקוראים לנקמה.

הם בונים מקדשים ליהודים שרצחו פלסטינים, כמו ברוך גולדשטיין, והם סוגדים לרב מאיר כהנא, אשר דעותיו האנטי-פלסטיניות תורגמו לעיתים קרובות לפעולות אלימות. אלו אנשים המשמידים חפים מפשע במהלך תפילה, הרוצחים אזרחים על אוטובוסים, היורים בחקלאים.

וזו הסיבה שאני לא סולח על מתקפת הנגד בבית הכנסת. מכיוון שאני מסרב לתת יד להפשטת האנושיות שבי; מכיוון שאני מסרב לבנות את החלום הלאומי שלי על דמם של אזרחים; מכיוון שאני מסרב לרדת לרמה של אותם אנשים שחוגגים את האלימות נגד הפלסטינים וקוראים ל״נקמה״.

טלאל אל-ג׳עברי הוא יוצר דוקומנטרי ועיתונאי פלסטיני זוכה פרסים ממזרח ירושלים.

הוא מצייץ ב @TalalJabari.

 הרשימה התפרסמה במקור באנגלית באתר 972+. תרגמה מאנגלית: מיכל מוגרבי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf