אחרי שמחקה את הקו הירוק, ישראל אבודה בין ה"פה" ל"שם"

איננו יודעים מה היה הנימוק הישיר שהביא את מבצעי הרציחות בבאר שבע, חדרה ובני ברק לעשות את מה שעשו. הם נהרגו ולא השאירו אמירה ברורה. הודעות התמיכה של חמאס והג'יהאד האסלאמי קשרו בין מעשי הרצח האלה ובין "פסגת הנגב". "פסגת הרשע", כפי שכונתה באמצעי תקשורת פלסטיניים, שכן היא נועדה, לכאורה, להוכיח שהעניין הפלסטיני "לא מעניין יותר אף אחד", וישראל יכולה לחיות בשלווה עם העולם הערבי, תוך המשך הכיבוש, ההתנחלויות והאפרטהייד. הפיגועים הזכירו לנו שזו אשליה. אשליה לחלוטין לא תמימה.

אבל האירועים הרצחניים של השבוע האחרון מצטלבים עם מועד נוסף, לא פחות משמעותי. בימים אלה, התקשורת הישראלית מציינת עשרים שנה למבצע "חומת מגן". אפשר אפילו לומר שהתקשורת הישראלית חוגגת את יום השנה הזה, שכן הוא מציין, לכאורה, את הניצחון הישראלי באינתיפאדה השנייה, הרגע שבו ישראל כבשה מחדש את הערים הפלסטיניות בגדה המערבית וכביכול שמה קץ למתקפת הפיגועים של 2001 ו-2002 שהרגו יותר כ-650 ישראלים, רובם אזרחים. נכון שעברו עוד כשלוש שנים מדממות עד שהאינתיפאדה השנייה באמת הסתיימה, ו"חומת מגן" הצליחה הרבה פחות ממה שמייחסים לה, כפי שהזכיר רביב דרוקר, אבל אין ספק שהיתה נקודת מפנה.

ובכן, עשרים שנה אחרי, הפיגועים בבאר שבע, בחדרה, בבני וברק ומי יודע היכן עוד, מזכירים לנו שהסכסוך עוד כאן, שהאלימות עוד כאן, שהטרור עוד כאן. "חומת מגן" לא סיימה שום דבר מהסיבה הפשוטה – שצריכה להיות מובנת לכולם, אבל היא לא – שאת הסכסוך הזה אי אפשר להכריע בכוח הנשק, ושהעליונות הצבאית המוחלטת של ישראל לא יכולה להבטיח לה חיים של שלווה, כל עוד היא כובשת ושוללת זכויות מעם אחר.

אבל מה שמסבך את העניינים הוא שישראל והפלסטינים נמצאים במקום אחר ממה שהיו לפני עשרים שנה. חומת מגן התבססה על המחשבה שבסכסוך הישראלי-פלסטיני יש "פה" ויש "שם". "שם" נמצאות הערים הפלסטיניות שבהן פועלים הארגונים המזוינים של חמאס או הפתח, ואם ישראל תכבוש אותן, היא תוכל לחסל את הפעולה שלהם ולתת ביטחון ל"פה", כלומר לישראל.

אבל אנחנו מזמן לא במצב הזה. לא רק שהערים הפלסטיניות בפועל כבושות, שכן צה"ל והשב"כ נכנסים אליהן באופן קבוע ועוצרים פעילים צבאיים וגם סתם פעילים פוליטיים (ולפעמים גם כאלה שאינם פעילים כלל), אלא שכל הקונספט של ה"פה" וה"שם" טושטש.

תפקיד פסיכולוגי, לא ביטחוני

אחד הפרויקטים המרכזיים של עידן נתניהו היה למחוק את הקו הירוק. הרחבה ונירמול של ההתנחלויות ליהודים, ו"שלום כלכלי" לפלסטינים. שלום זה לא הביא, כפי שאנחנו רואים עכשיו, אבל הקו הירוק אכן נמחק במידה רבה מאוד.

מה שקרה לחומת ההפרדה הוא חלק מהתהליך הזה. בנייתה של החומה-גדר החלה בשיא האינתיפאדה השנייה, והיא היתה הביטוי הכי מזוקק של תפיסת ה"פה" ו"שם". ישראל מצד אחד, "הפלסטינים" מצד שני, וחומה גבוהה ביניהם. פוליטיקאים, אנשי ביטחון ובעקבותיהם רוב רובו של הציבור היהודי ניסו לשכנע, או השתכנעו באמת ובתמים, שהגדר היא שעצרה את הטרור. רק בשבוע שעבר נפגשתי במקרה עם איש שב"כ שחזר באוזני על הדברים האלה.

אלא שכל מי מכיר את המציאות, יודע שהתפקיד העיקרי של הגדר היום הוא פסיכולוגי, סימון של גבול לתודעה הישראלית-יהודית, יותר מאשר מכשול של ממש. מאות אלפי מתנחלים חוצים אותה מדי יום מעברה ומזרחה. זה נראה שגרתי בעינינו, אבל ברור שאי אפשר להקים מכשול של ממש במציאות כזו. אם נזכור שגם עשרות אלפי פלסטינים אזרחי ישראל חוצים מדי שבוע מעברה ומזרחה את הגדר כדי לקנות, לבלות, לאכול וללמוד בערי הגדה, אנחנו מבינים שההפרדה שהגדר היתה אמורה ליצור לא ממש קיימת.

הפלסטינים בגדה לא נהנים מאותו חופש תנועה כמו המתנחלים או הפלסטינים אזרחי ישראל, אבל גם בשבילם החומה היא עניין מציק ומטריד יותר מאשר מכשול בלתי עביר. יותר מ-100 אלף עובדים פלסטינים עם אישור, ועוד כמה עשרות אלפי עובדים ללא אישורים (מה שמכונה שב"חים), חוצים את הגדר מדי יום, עובדים בישראל, לפעמים ישנים בה, וחוזרים.

אם נוסיף אליהם את 400 אלף הפלסטינים בעלי תעודת הזהות הכחולה ממזרח ירושלים, נראה שקרוב לחצי מיליון פלסטינים משטחים שישראל כבשה ב-1967 שוהים או רשאים לשהות בתוך ישראל הריבונית. כל פלסטיני בגדה מספר שהוא יכול להיכנס לישראל מתי שהוא רוצה, לאן שהוא רוצה. אם כמעט לא היו פיגועים, זה לא משום שהגדר עצרה אותם, אלא משום שאותם מאות אלפי פלסטינים שנכנסים לישראל החליטו – מסיבות אלה ואחרות – לא לעשות פיגועים.

ישראל, כפי שכתב אמיר פאח'ורי אגב תוכנית טראמפ שהיתה אמורה לכלוא את הפלסטינים בתוך מובלעות, תוך הצבת הגבול המזרחי של ישראל בבקעת הירדן, למעשה "בלעה" את הפלסטינים. "הגבול המזרחי אינו מפריד את הפלסטינים מישראל, אלא מכניס אותם לתוך הריבונות האפקטיבית שלה", כתב פאח'ורי. מנחם קליין כתב רק השבוע, אחרי הפיגועים בבאר שבע וחדרה ולפני הפיגוע בבני ברק, כי "הסיפוח למעשה של הגדה לישראל, ויצירת משטר אחד בין הירדן לים התיכון, כל אלו הפכו את הנושא הפלסטיני מעניין של מדיניות חוץ לנושא פנים-משטרי ישראלי".

למצב הזה יש השלכות ביטחוניות. עמוס הראל כתב היום כי הדיבורים על חזרה ל"חומת מגן" אחרי עשרים שנה הם לא רציניים, משום ש"כיום אין לצה"ל יעדים בשטחים בהיקף דומה לזה שהיה בחומת מגן". האם גם העובדה שהשב"כ לא הצליח לאתר את המבצעים של שלושת הפיגועים האחרונים, למרות ששלושה מבין ארבעת המפגעים ישבו בעבר במאסר על עבירות ביטחוניות, קשורה גם היא לביטול ה"כאן" וה"שם"? זה לא בלתי אפשרי. שלושה מבין הארבעה היו אזרחי ישראל, והרביעי נסע לו במכוניתו מיעבד שליד ג'נין, דרך פרצה בגדר ההפרדה, עד לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. את ישראל הוא הכיר היטב, משום שעבד בה תקופות ארוכות ללא אישור, כך על פי הדיווחים בעיתונות.

בין שוויון לטרנספר

ההשלכות הפוליטיות הן לא פחות חשובות. במאי 2021 ראינו כיצד הפלסטינים מוחקים את הקו הירוק. לוד הגיבה לשייח' ג'ראח, עזה הגיבה ללוד, הגדה הגיבה לעזה, וכן הלאה. אמג'ד עיראקי כתב כאן לפני שנה שאמנם זו לא היתה הפעם הראשונה שהפגנות סחפו את הפלסטינים משני צידי הקו הירוק, "אולם כל פלסטיני שנכח במחאות הנוכחיות או עקב אחרי החדשות מחו"ל לא יכול שלא לחוש שהגל הזה אינו דומה לגלים אחרים". למחיקת הקו הירוק היה תפקיד עצום במהלך הזה.

בכר זועבי כתב כאן שהגינוי בחברה הערבית לפיגועים בבאר שבע וחדרה היה חסר תקדים ונבע מההסתייגות הגורפת מדאע"ש ומהאידיאולוגיה שלה. אבל אי אפשר להתעלם מכך ששלושת המבצעים של הפיגועים האלה היו אזרחי ישראל, ושהפיגוע הראשון, בבאר שבע, התרחש במקביל ל"מלחמה על הנגב", שהימין – ובמידה רבה גם מוסדות המדינה – הכריזו עליה.

מאז אירועי מאי 2021, ובמיוחד מאז הקמת הקואליציה יחד עם רע"מ, הימין שינה פוקוס. במקום לדבר על סיפוח ("החלת ריבונות", בלשון הימין) והתרחבות, הוא מסתכל פנימה ומסמן את המיעוט הפלסטיני בישראל כאויב פנימי. "החזית הפנימית" בערים המעורבות נעשתה לא פחות חשובה, ואולי יותר חשובה, מהקו הקדמי של ההתנחלויות והמאחזים.

משום שהימין הבין שביטול ההפרדה בין יהודים ופלסטינים והתעצמות המרחבים המשותפים "עלולים" להביא ביום מן הימים לדמוקרטיזציה של המרחב כולו, ולפיכך לאובדן העליונות היהודית, הוא שם לו למטרה לעורר עימות אלים בין האזרחים היהודים לאזרחים הפלסטינים, ובעיקר בין המדינה לאזרחיה הפלסטינים. ההסתה המתוזמרת נגד הבדואים בנגב, כולל הקמת מיליציה חמושה פרטית, היא חלק מהתהליך הזה.

איננו יכולים לומר ששלושת הפיגועים האחרונים הם תוצאה של המהלך הזה. מה שאנחנו כן יכולים לומר הוא שהם מעמיקים את הדילמה שישראל יצרה בעצמה על ידי ביטול הקו הירוק ומחיקת ההבדל בין "פה" ל"שם". אם העניין הפלסטיני הפך עניין פנימי, כפי שכתב קליין, נעלם גם האויב החיצוני שאפשר להילחם נגדו. הרי אי אפשר לכבוש את אום אל-פחם או את חורה, הן תחת שליטה ישראלית כבר 74 שנה. אפשר לשלוח את המסתערבים לג'נין, אבל לכולם ברור שזה לא מה שייתן פתרון.

אם הבעיה היא פנימית, צריך למצוא לה פתרון מבפנים, וזה כבר הרבה יותר מסובך מאשר לפלוש לרמאללה או להפציץ בעזה. במצב הזה, יש למעשה שתי אפשרויות: כינון של שותפות, שוויון ופיוס בין כל יושבי הארץ, או מיסוד משטר של הפרדה חוקית בכל המרחב, מה שנקרא באפריקנס "אפרטהייד", ואולי גרוע מכך. הפתרונות הישנים של הכרעה צבאית מצד אחד או של ניהול הסכסוך וצמצומו מצד שני נראים הרבה פחות רלוונטיים.

אין ספק שחלק ממה שמתרחש בימים האחרונים הולך לכיוון השני, כיוון האפרטהייד. קריאות "מוות לערבים", מעסיקים גדולים – כולל עיריות כמו רמת גן, עפולה ואחרות – שהחליטו לא להעסיק פלסטינים מהגדה ואפילו ערבים באופן כללי, כל אלה הולכים בכיוון הזה.

גם טרנספר עלה על השולחן. עוזי דיין, עד לפני רגע חבר כנסת של הליכוד, אמר בערוץ 14 כי "אם נגיע לכדי מלחמת אזרחים, היא תיגמר במילה קשה שאתם מכירים אותה, וזה נכבה… זה כעין מלחמת העצמאות, וצריך להשלים אותה". מעניין במיוחד שהדברים באים מפיו של דיין, שכן בתור ראש המועצה לביטחון לאומי הוא היה אחד מאבות חומת ההפרדה. ב-2002 הוא האמין שהפרדה תביא פתרון. היום, ובמובן זה הוא מבטא את התהליך שעבר על ישראל כולה עם ביטול אופק ההפרדה, הוא חושב שכדי להגיע לפתרון צריך להוציא את הפלסטינים מתוך "הפנים" הישראלי, כמו ב-1948.

זהו רגע מסוכן מאוד, וגם אם לא יסתיים בנכבה חדשה ובטרנספר, הוא יכול לדרדר אותנו לאלימות רצחנית שתפיל קורבנות יהודים ופלסטינים ללא אבחנה. ה"בעיה" של פתרון האפרטהייד והטרנספר היא שכדי לבצע אותו, צריך לפרק לחלוטין את החברה הישראלית. וזה עניין מסובך מאוד, על גבול הבלתי אפשרי. גם כלכלית, גם חברתית, וגם זהותית, שכן ישראל תצטרך לוותר לחלוטין על המרכיבים הדמוקרטיים שעדיין יש בה, קלושים ככל שיהיו.

אני אולי אופטימי חסר תקנה, אבל אני רואה ברגע הזה גם הזדמנות. במאי בשנה שעברה, לצד האלימות והשנאה, ראינו גם עוצמה בלתי צפויה של מה שאפשר לקרוא לו "מחנה השותפות". מהפגנות משותפות של יהודים וערבים, דרך המוני יוזמות אזרחיות מקומיות ועד התגייסות של הקהילה העסקית למען "דו קיום", תהיה המשמעות של המושג הזה אשר תהיה.

הכניסה של הפלסטינים לתוך המשחק הפוליטי בישראל, שמנסור עבאס לא היה המחולל שלה אלא מי שנהנה ממנה, ההכרה הגוברת של המרכז-שמאל היהודי ששותפות עם פלסטינים היא הכרחית, ההתרחבות וההתחזקות המרחבים המשותפים בכלכלה, בבתי החולים ובמקומות אחרים – כל הדברים האלה יכולים לשמש בסיס לבניית כוח שיתנגד להסתה הימנית ולרוחות הטרנספר. הרגע הנוכחי הוא מאוד עדין ומסוכן, אבל הקרב – וזה קרב על חיינו ועל עתידנו, יהודים ופלסטינים – ממש לא הוכרע.