נתנו לבעיות שלנו בנגב להתבשל, עכשיו הן מתפוצצות

שמונה דקות כאלה של שנאה ואלימות הורסות עשורים של עבודה משותפת. זירת הפיגוע בבאר שבע, ב-22 במרץ 2022 (צילום: פלאש90)

אין שום דרך אחרת, אלא שכל אחד מאיתנו יתרכז בעצמו, וישמיד בתוך עצמו את הדברים שבגללם הוא רוצה להשמיד אחרים" (אתי הילסום, 1942)

הפיגוע בבאר שבע אתמול (שלישי) גרם לי להלם מוחלט. צפיתי בחדשות שוב ושוב, ולא האמנתי שאני באמת רואה את רחובות העיר שלי, את המקומות שאני מגיעה אליהם בכל שבוע, אך הפעם הם שטופי שנאה ודם.

ארבע משפחות איבדו את היקר להן מכל במעשה נפשע, שאין שום דבר שיכול להצדיק אותו. ארבעה אזרחים תמימים – דורית יחבס, משה קרביצקי, לורה יצחק ומנחם יחזקאל – יצאו לסידורים ולא חזרו הביתה, בגלל טירוף של אדם אחד.

בתור בדואית ילידת הנגב, האירוע הזה קשה במיוחד עבורי. גדלתי וחונכתי על אהבת הזולת, שמירת חוק, הכנסת אורחים, יצירת אמון ובניית גשרים. שנים שאני עובדת בשותפות מלאה בבית החולים עם קולגות יהודים וערבים גם יחד. אני לא יכולה לדמיין את החיים בנגב בלי העזרה והתמיכה של השכנים שלי, מכל המגזרים, התרבויות והרקעים.

הגיוון של אוכלוסיית הנגב הוא גם מה שהופך אותה לעוצמתית, ייחודית ומחבקת. זר לא יבין זאת. לכן, שברון הלב והאבל הוא גם על הפגיעה במרקם החברתי העדין שאנחנו חיים בו. שמונה דקות כאלה של שנאה ואלימות הורסות עשורים של עבודה משותפת.

אבל יש כאן גם הזדמנות להתבוננות פנימית וחשבון נפש. יש מי שכבר התחילו: שבט אבו אלקיעאן יצא בגינוי יוצא דופן לרצח. מועצת חורה, היישוב שבו התגורר הרוצח, הקדישה את השעות הראשונות של יום הלימודים לשיח על הפיגוע והוקעת האלימות. איתם היו עוד רבים שגינו, בכו והתאבלו. זה צעד ראשון בכיוון הנכון.

הגינויים הרבים לרצח חשובים מאין כמוהם, אבל אי אפשר להסתפק בהם בלבד. אנחנו – החברה ישראלית בכלל והחברה הבדואית בפרט – חייבים להקיא מתוכנו כל רמז לאלימות. אי אפשר במשך שנים להעלים עין מההזנחה, מהפשיעה הגואה, מהקטל בכבישים, מהאלימות נגד נשים וממאבקי החמולות, ולהתעורר פתאום כדי לגנות רצח בודד.

שום דבר לא קורה בוואקום, או ללא הקשר. צריך להסתכל אחד בשני בכאב ובכנות, ולומר את האמת, גם אם היא קשה: אנחנו יכולים וחייבים להיות טובים יותר. הנהגת הנגב, אשר בשנים האחרונות בנתה רשת השפעה חזקה, וההנהגה הבדואית במיוחד, צריכות לפעול יחד באופן נחוש למיגור האלימות, השנאה וההסתה.

היום שאחרי הוא זמן המבחן האמיתי לחברה המשותפת בנגב, שיכולה להוות דוגמה לשאר המדינה. אנחנו צריכים להוכיח שכמו שאנחנו מסוגלים לעבוד, לחיות ולכאוב ביחד, אנחנו מסוגלים גם לדבר, להקשיב, לבנות ולתקן. במקום להאשים זה את זה, נתרכז בלהשמיד בתוכנו את הדברים שבגללם אנחנו רוצים להשמיד אחרים.

הציטוט הזה של אתי הילסום שאיתו פתחתי מלווה אותי מאז "שומר החומות". כתבתי אז שנתנו לבעיות הפנימיות שלנו להתבשל הרבה יותר מדי זמן מבלי להתייחס אליהן, ועכשיו הן מתפוצצות לנו בפנים. הנחנו למוגלה להצטבר ולהצטבר לכדי אבצס ענק, אשר עכשיו מתנפץ בכאב גדול, ואנחנו מופתעים, כואבים ומזועזעים.

כמו במאי האחרון, גם עכשיו עומדות בפנינו שתי אפשרויות: לסגור מיידית וזמנית את הפצע על מנת להעלים את הכאב; או לחטט בו היטב,  לחטא, לנקות ולתת לו להחלים. את האפשרות הראשונה אנחנו מכירים היטב, אולי טוב מדי. את האפשרות השנייה טרם ניסינו, אולי כי אנחנו מפחדים מדי. זה תמיד הרבה יותר קשה להודות בטעויות עבר, אבל זו גם הדרך היחידה להתקדם. אין לנו את הפריבילגיה לחכות שמישהו אחר יטפל במצוקות שלנו.

מנהיגות אמיצה היא כזו שמסוגלת לנווט בתוך המורכבות של חיי יהודים וערבים, לתת מקום לכולם ולבנות עתיד משותף. אין לנו אפשרות אחרת – זה להיות או לחדול. לכולנו יש פצעים. לכולנו יש בעיות. לכולנו יש טראומות. אפשר להדחיק אותן רק עד גבול מסוים. תמיד בסוף הן מוצאות את דרכן החוצה.

אנחנו חייבים לדבר עליהן, אנחנו חייבים להרגיש אותן, אנחנו חייבים להתמודד איתן באומץ. אנחנו חייבים, כדי שנוכל להחלים ולשחרר. קודם כל פנימה, אחר כך כלפי חוץ. זה נכון לאינדיבידואלים, זה נכון למשפחות, זה נכון לקהילות ולקולקטיבים. אנחנו חייבים, כי גם אם האפשרות הראשונה היא יותר קלה, בסופו של דבר היא הרבה הרבה יותר כואבת.

חשוב לומר: אומץ אין פירושו להילחם עם סכין בין השיניים. להיפך, זוהי הפחדנות הגדולה ביותר! אומץ הוא לאמץ את הכאב ולגדול ממנו. אומץ הוא לסגור את החדשות ולנצל את הזמן ללכת לחבק את השכנים. אומץ הוא להתנגד לשנאה, להתנגד לשקרים, להתנגד לפילוג. אומץ הוא להודות שטעינו, ולבקש סליחה. ואז אולי אפשר יהיה להתחיל בתיקון.

ד"ר יסמין אבו פריחה היא רופאה ופעילה חברתית