אחרי מות "ציר ההתנגדות", ישראל נותרת מבודדת וחלשה
היומרה החלולה שלפיה ישראל מייצגת מחנה "מתון" שנלחם בציר "רדיקלי" נגוזה עם המהפכה בסוריה, והתפוגגותה מעידה בעיקר על כך שמעולם לא היה קיים ציר כזה. כעת, נותרה התפיסה הביטחונית הישראלית ללא אפילו אשליה של היגיון מארגן

תמיד נלחם באיראן. צילום מסך מתוך נאומו של בנימין נתניהו באו"ם, ב-27 בספטמבר 2024
לאחר נפילת משטר אסד בסוריה, נשמעו מכל רחבי המערכת הפוליטית והביטחונית בישראל הצהרות נצחון. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התפאר ב"הפלת אסד" ובהחלשה ללא תקנה של ההשפעה האיראנית באזור. צה"ל חגג את נפילת "איום הייחוס" שלו מזה עשורים – סוריה וצבא אסד. גם הצבא (והמוסד) וגם נתניהו ואנשיו הדגישו ש"הציר" חטף מכה ניצחת עם המהפכה בסוריה, ושהמציאות המזרח תיכונית משתנה באופן דרסטי לנגד עינינו.
האם זה נכון? ואם זה נכון, כיצד תנמק ישראל את דוקטרינת הביטחון החדשה שלה – מותר לנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים בכל מקום ובכל זמן, כי אנחנו תמיד נלחמים באיראן?
>> ייתכן בהחלט שעבור איראן, נפילת אסד היא יותר הזדמנות ממשבר
נתחיל בשאלה הראשונה: האם התפורר "הציר"? כדי לענות על השאלה הזו אנחנו זקוקים להגדרה ברורה לגבי אותו "ציר", הישויות המרכיבות אותו וההיגיון המניע אותן.
כבר בשלב הראשוני הזה, מתחילות ההצהרות הישראליות לגבי "ניצחון על איראן" להישמע חלולות משהו. ניסיון לאפיין בדיוק נמרץ את אותו "ציר" על פי ההגדרה של הממסד הפוליטי-ביטחוני בישראל ייתקל בקשיים לא מעטים. רק מדינה אחת היא ללא ספק חברה ב"ציר" – הרפובליקה האסלאמית של איראן. אבל מה תפקידה בציר?
הישראלים רגילים לשמוע על "ראש הנחש/תמנון" בטהראן. מכאן משתמע שאיראן היא המוח שמניע את שאר האיברים בגוף שהוא "הציר". הכל נהגה ומתוכנן באיראן, ושאר חברות הציר הן בסך הכל קבלניות ביצוע.
המציאות המזרח-תיכונית לא לגמרי מתאימה למודל הזה. פרט למקצועני קונספירציות, אין חולק על כך שמתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 היתה פעולה של חמאס לבדו. למעשה, המחויבות של ישראל לפרדיגמת ה"נחש/תמנון" הביאה, ככל הנראה, לפתיחת החזית הלבנונית.
ב-7 באוקטובר, לאחר שהופתעה והוכתה על ידי חמאס, לא יכלה ישראל אחוזת הקונספציה שלא להניח פלישה של חזבאללה מצפון. כאשר התבררו ממדי הטבח שביצע חמאס באזרחים התווספה להערכה הישראלית גם הנחה שלפיה חזבאללה ודאי מתכנן טבח משלו. חזבאללה לא היה אדיש לתנועת הכוחות באזור. הוא שיגר ב-8 באוקטובר 2023 מספר מצומצם של רקטות לשטח ישראל, מטח שנועד ככל הנראה להזהיר את ישראל מפני פלישה. ישראל, ששמחה תמיד להסלים (ומבהירה שכך היא נלחמת בהסלמה), הגיבה במטח משלה. חזבאללה, שהצהיר כבר לפני שנים על מדיניות של "מידה כנגד מידה" מול ישראל, מיהר להשיב. שריפת צפון ישראל ודרום לבנון במשך שנה התפתחה ממצב עניינים זה.
מדוע זה חשוב לענייננו? מכיוון שהשתלשלות האירועים מעידה על העצמאות הגדולה של חזבאללה בניהול ענייניו מול ישראל. גם הפסקת האש שעליה חתם הארגון לוותה בהצהרה איראנית שזו תכבד כל החלטה של ממשלת לבנון.
לאיראן ודאי יש השפעה גדולה על חזבאללה ואינטרסים מובהקים בלבנון, וגם זיקה אידיאולוגית ותמיכה כלכלית וקשרים צבאיים ואזרחיים ענפים. מה שאין זה "ציר", שבו בעצם יש גפיים המבצעים באופן מוחלט את רצונו של המוח. אין תיאום מלא שמבוסס על ציות עיוור. אין חזון או מתווה אחד המחייב את כל חברות הציר. יש בריתות, כל אחת מהן מבוססת על הקשר אחר ועל צרכים אחרים.
זה נכון לא רק לגבי חזבאללה, כמובן. לאחר 7 באוקטובר, ניסתה ישראל הרשמית בכל כוחה להצביע על תכנון איראני של מתקפת חמאס. לא רק שהניסיונות הללו הוכחו כשקריים, גם המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית בעצמו נזף קשות בהנהגת חמאס על כך שפעלה לבדה, וכמעט כפתה על איראן עימות עם ארה"ב.
כל זה נכון גם לגבי החות'ים בתימן ולגבי המיליציות השיעיות בעיראק. לאיראן יש דרגות שונות של קרבה וקשר עם החות'ים, ודאי שעם כל אחת מעשרות ומאות המיליציות העיראקיות. יש גורמים בעיראק הסרים לפקודותיה של איראן. אין סיבה להניח שמדובר ברוב הגורמים המזוהים בישראל כחברים ב"ציר".
החות'ים, כמו כל שחקן משמעותי בפוליטיקה התימנית מזה עשורים רבים, צועדים לקצבו של תוף פרטי לגמרי. אימוץ המאבק הפלסטיני, שיגור טילים לישראל ושיבוש כמה מנתיבי הספנות העמוסים ביותר בעולם, כל אלו יכולים להועיל לעיתים לאינטרסים איראניים, אבל מחוץ לישראל קשה למצוא חוקרים או מומחים שלא רואים בחות'ים דבר מלבד עושי דברה של איראן.
>> שנה אחרי ההשתלטות על "גלקסי לידר", החות'ים לא הולכים לשום מקום
הקשר האיראני עם החות'ים שודרג מהותית בשנים האחרונות, וכולל גם העברות נשק וידע. אבל לקשר הזה יש גם הקשר תימני מובהק – מלחמה על השפעה במדינה בעלת מיקום אסטרטגי, מול יריבתה המסורתית של איראן באידיאולוגיה ובמרחב הגיאוגרפי, סעודיה. אותה מלחמה מתנהלת גם בלבנון, שבה סעודיה היא הפטרון העיקרי של הפלג הסוני, שמונהג עדיין על ידי סעד אלחרירי.
עמדה מופרכת
מכל זאת עולה כי "הציר" איננו באמת ציר. לא מדובר בחזית אידיאולוגית מוצקה, הפועלת כאיש אחד להגשמת מטרותיה. לא זאת אף זאת: חברות הציר לא באמת מקדישות את כל המאמצים שלהן להשמדת ישראל. לכל אחת מן הישויות המזוהות כחברות בציר יש היגיון משלה. האיבה כלפי ישראל היא לעיתים חוט מקשר, אבל גם לאיבה הזו יש פנים והקשרים והשלכות ששונים מאוד זה מזה.
קשה גם לראות כאן ציר התנגדות ל"מערב". הניסיון לייצר דינמיקה בסגנון המלחמה הקרה – מאבק לחיים ולמוות בין השקפות עולם מקוטבות – ולהעמיד בצד "המתון" את ישראל וסעודיה (וארה"ב ואירופה), ומן הצד השני את איראן, רוסיה וסין (ועוזריהן), הוא מגוחך במקרה הטוב ומסוכן מאוד במקרה הרע.
האירועים האחרונים בסוריה מדגימים את מופרכות העמדה הזו. אחמד א-שרע, שהיה ידוע עד לא מזמן כאבו מוחמד אלג'ולאני, כבש את סוריה בסערה. מיהו אחמד א-שרע? הוא לא מתאים לאף רובריקה באופן מלא. הוא לא ג'יהאדיסט, כי ניתק את קשריו עם דאעש ואל-קאעדה, וגם כי הוא באופן מוצהר ומעשי סורי מאוד. כוחותיו סוריים כמעט לגמרי, וסדר היום שלו סורי ולא בנוי על "הפלת המערב".

לא מתאים לאף רובריקה באופן מלא. אחמד א-שרע (צילום: סולטאן אבו אל-מג'ד / וויקימדיה)
האם הוא בובה טורקית? אין ספק שהוא זוכה לתמיכתו של הנשיא, רג'פ טאיפ ארדואן, וסביר שהאחרון גם סייע לו כלכלית וצבאית. עם זאת, עושה רושם שהוא לא פותח את המחסומים בגבול ומאפשר לארדואן לצאת למסע טבח בכורדים בסוריה.
כיצד הגיבו אליו בישראל? לא באמת הגיבו. בהתחלה הסבירו שאין סוריה יותר. אחר כך הזהירו מפני עליית "האסלאם הקיצוני" על גבולה של ישראל. לבסוף החליטו פשוט לנצח את המלחמה שתכננו כבר שנים נגד משטר אסד, האב והבן. ישראל הפציצה בסוריה מטרות שכולן מהוות את בסיס הכוח של משפחת אסד.
האם במצבה הנוכחי של סוריה, אחמד א-שרע עומד להפעיל מטוסי קרב או מרכז נשק כימי? סביר שלא. לישראל לא אכפת. היא מכריעה את המשטר שכבר הוכרע, אבל ממשיכה לתפוס שטחים ועמדות לקראת המאבק באותו משטר בדיוק.
את אותו הדבר עשתה ישראל בלבנון. אם הנהגת חזבאללה חוסלה כולה והארגון הוכה מכה ניצחת, איזה רווח עומד לישראל מהשמדת הכפרים השיעיים בטווח של קילומטרים מהגבול, ובהתבססות בשטח שלפי הצהרותיה של ישראל היא לא מבקשת להשתקע בו?
כאן מתחילה התשובה לשאלה השנייה ששאלתי למעלה. אם אין ציר, ובעצם מעולם לא היה, מה תעשה כעת ישראל? כיצד תגדיר את האיומים עליה, את צרכיה הביטחוניים ואת האופנים שבהם היא מבקשת לענות על צרכים אלו?
אפשר להתחיל תשובה אפשרית לשאלה כזו במושג השני שישראל משתמשת בו כדי לתאר את האיום האיראני עליה – "טבעת האש". בניגוד לציר, שאמור לגלם אחדות אידיאולוגית, טבעת האש היא מושג תכליתי ומוחשי. בבוא היום תתהדק הטבעת סביב הצוואר של ישראל, והאש תבער. למעשה, המושג ברור כל כך, שישראל גם השתמשה בגרסה שלו בפעולותיה בעזה. כוחות קרקעיים של צה"ל נכנסו לעזה כשלפניהם מהלך "מסך אש מתגלגל" – שילוב של ירי ארטילרי והפצצות מהאוויר, שנועד להרוס באופן מלא כל יעד (על יושביו, יהיו אשר יהיו) שכוחות צה"ל הציבו בין הכוונות.
בזמן שישראל מדברת על "הציר" ועל יריבות עקרונית וארוכת טווח, היא בעצם נערכת כל הזמן להפעלתה של טבעת האש. ישראל מבקשת תמיד לפעול באופן הטקטי ביותר שעומד לרשותה, נגד איומים ספציפיים ככל האפשר. לשם כך, הגתה מערכת הביטחון את "המערכה שבין המלחמות" (המב"מ). זו איננה "מלחמה", שהיא, כידוע, כלי להשגת יעדים פוליטיים. המב"מ נועדה לפוצץ כמה שיותר מבנים ושיירות, ולעיתים גם אנשים. המב"מ מבקשת לגרוע מטבעת האש חלקים חשובים בתדירות גבוהה ככל האפשר, וכך למנוע את אפשרות הפעלתה בטווח הקצר ביותר שיש. מטרת המב"מ היא על פוטנציאל אינסופי לאלימות נקודתית ומקומית, כדי להימנע באופן מודע מכל ניסיון להתחייב להסדרה ארוכת טווח של המציאות האזורית.
יש כאן מהלך של הפוך על הפוך. מחד, נדמה שההיגיון המנחה את המב"מ הוא כזה שמבקש להתמודד בזמן אמת עם כל התפתחות בשטח. במסגרתה, מופצצות משאיות שמבריחות נשק, מחוסלים אנשים פרטיים שעמדו מאחורי פעולות טרור ספציפיות, מועלים באש מפעלים שמנסים לייצר חידושים טכנולוגיים. אבל האמת היא שהמב"מ מקבעת את המציאות בהווה נצחי או מתמשך. זה מעגל שאי אפשר לפרוץ. הצבא "תוקף" טנדר בלבנון שלידו עמד איש חזבאללה, שנראה כאילו הוא מעמיס עליו מה שיכול היה להיות משגר; האם זו התמודדות?
אני מבקש להציע שההפך הוא הנכון. חיסול כזה, המפר את הפסקת האש, הוא ניסיון להתחמק מכל מורכבות ומכל התהוות. יודעים שזה איש חזבאללה? הוא עומד ליד טנדר? הוא מעמיס עליו משהו? זה פשוט טרור שטרם התממש.
ההיגיון הישראלי אינו מעונין בעתיד, ומסרב להניח להווה להיות יותר משיקוף של עבר החקוק בסלע. לפיו, יש מחבלים ויש מי שאינם מחבלים; מחבלים עוסקים בטרור; אם מחבל מציג את עצמו, יש לחסל אותו. ומה קורה כאשר מופיע מישהו כמו אחמד א-שרע? אומרים עליו הכל, אבל בפועל מתעלמים ממנו לחלוטין. נלחמים את המלחמה שאנחנו נלחמים בראש כבר עשרים שנה. מנצחים את היריב שכבר מזמן ברח. ובדרך, כשאפשר, חוטפים מכל הבא ליד כדי "להתכונן" לשלל אפשרויות, שאת כולן אפשר לסכם ב"השמדת ישראל".
זו דוקטרינת הביטחון האמיתית של ישראל. המב"מ, ככלי המבטיח את העליונות הישראלית במלחמה אזורית או במלחמה כוללת (נגד איראן, כמובן), הפכה להיות הדבר עצמו. היומרה הריקה שלפיה ישראל מייצגת מחנה "מתון" שנלחם בציר "רדיקלי" נגוזה עם המהפכה בסוריה. ההתקפלות של הציר לא מעידה על ניצחונה של ישראל, אלא על כך שמעולם לא היה "ציר". ישראל לא מוכנה להכיר בכך, אבל זו בעיקר מגמה רטורית. המגמה המעשית חמורה בהרבה.
בעקבות התפוררות הפיקציה של "ציר" שמציב את ישראל בתוך "מחנה", נותרה ישראל לבדה. ישראל מבודדת וחלשה היום יותר מכפי שהיתה אי פעם. על פי אלו פרמטרים? כאלו הרואים בחוסן, לאומי ופרטי, את עיקרו של הביטחון הלאומי.
לישראל אין חוסן באף מרחב. פשעי המלחמה של הצבא ברצועת עזה אינם עדות לתכנון אסטרטגי או להגשמת חזון, גם אם המתנחלים יטענו אחרת. הפשעים הללו הם עדות לצבא מפוחד ונטול כיוון; צבא שהמשמעת המקצועית בו נמצאת בשפל חסר תקדים; צבא שפרט להפעלת אלימות רצחנית והרסנית כמעט ללא שליטה, אין באמתחתו שום כלי "צבאי".

לישראל אין חוסן באף מרחב. הרס בעקבות התקפה ישראלית בח'אן יונס, ב-10 בדצמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בסוריה ובלבנון, וגם בתימן, ישראל נלחמת מלחמות שלא ברור מה יעדן. חיסלנו את נסראללה? תקפנו את "המרכז למחקרים צבאיים" של אסד? נהדר. מה עכשיו? עם מי משתפת ישראל פעולה לקראת עתיד שיש בו מידה כלשהי של יציבות?
התשובה האמיתית היא שלישראל אין בעלי ברית. מי שצופה אחדות אינטרסים עם ממשל טראמפ הנכנס טועה ומטעה. אין שום סיבה להניח שטראמפ יתקוף את איראן או יציב חיילים אמריקאים בליבה של מלחמה אזורית. למען האמת, ברגע שמוותרים על ההנחה שלפיה כל השחקנים במזרח התיכון מאוחדים ברצונם להשמיד את ישראל, קשה לזהות מלחמה אזורית כזו באופק. לאיראן אין בה שום עניין, וודאי שלסוריה (ואיתה מצרים וירדן) אין בה עניין.
המזרח התיכון נכנס לשלב חדש של התהוות לאומית וחברתית. אבל ישראל לא מאמינה בהתהוות. ישראל של עכשיו רוצה רק דבר אחד – את היכולת לעשות מה שתרצה למי שתרצה, מתי שתרצה ואיפה שתרצה. אין לישראל כוונה להתחייב. מכיוון שהיא עומדת לבדה, היא תופסת את קיומה כתלוי ביכולת שלה – יכולת שאין קצרת טווח ממנה – להגדיר בכל דקה נתונה מחדש מהו "ביטחון". "הציר" עוד נתן לישראל אשליה של היגיון מארגן. לאחר "התמוטטותו", כבר אין לה כזה. ישראל עברה מהבטחת עליונותה לקיום שכולו סוליפסיזם רצחני. אנחנו היחידים שאמיתיים כאן. כל מי שטוען אחרת, מות יומת.
ד"ר אורי גולדברג הוא חוקר איראן
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן